כשאלביס פגש את הבאבא סאלי: אביהו לנדוור ומועדון הקצב נותנים עבודה

יום רביעי 24 באוקטובר 2012 10:18 מאת: עדי קיסר, עכבר העיר

עם ליין חדש באברקסס וסינגל ראשון בתנור, אביהו לנדוור ומועדון הקצב ינסו לשכנע אתכם לנענע לצלילי רוקנרול וקברי צדיקים


רוצים לעשות מוזיקה סקסית. אביהו לנדוור

(צילום: נעמה אלכס לוי)

פרסומת

"אני מאוד אוהב אותך/ נשמה כפרה מאמי/
ואני אקח אותך/ לבאבא סאלי"
(מתוך השיר "נשמה כפרה")

שתים עשרה בלילה ברוטשילד 12. מועדון הקצב של אביהו לנדוור על הבמה. אביהו לנדוור עולה על השולחן הגדול שבאמצע החדר, וכמו אחרי אות בלתי נשמע הקהל מסתדר סביבו במעגל מושלם. לנדוור רוכן אל המיקרופון, מצביע על בחורה אקראית ומכריז בהתכוונות “אני – מאוד – אוהב – אותך”, כשהוא מקפיד על הפסקה דרמטית בין מילה למילה. הקהל נועץ מבט באקראית, שמביטה בלנדוור מוקסמת. ואז, אחרי שתיקה ארוכה ואפופת ציפייה וסקס בין לנדוור לבין האקראית והקהל, הלהקה מתחילה לנגן והקהל זונח את אפיזודת החיזור לטובת פיזוז סוער.

» אברקסס, לילינבלום 40

» הליינים הלוהטים של תל אביב

בחודשים האחרונים אביהו לנדוור (תחת שם הבמה אביהו פנחסוב) ומועדון הקצב שלו הספיקו לפתוח את פסטיבל שומעים עולם בקיסריה, לחרוש מועדונים קטנים בעיר, לפתוח ליין קבוע באברקסס ולהקליט סינגל ראשון שיצא בקרוב. כמות החברים בלהקה מזכירה יחידה צבאית לא קטנה: בלב הפרויקט עומדים הסולן, אביהו לנדוור (30), ומרק פנחסוב (30), גיטרה חשמלית, שגם כותבים, מלחינים ומפיקים את השירים. אליהם מצטרפים טל כוכבי (25), תופים, חיים רומנו (61), בוזוקי וגיטרה חשמלית, ניצן אייזנברג (25) על הבס, עומר קרינגל (26) על קלידים ואקורדיון, צביקה אלייב (25) על דרבוקה, קלרינט וקולות ואמין אלייב (56) על כלי הקשה. ביחד, הקבוצה הזו, שמורכבת ממוזיקאים אנונימיים לצד אגדות כמו חיים רומנו וחמישית ממשפחת אלייב, יוצרת רוקנרול ים תיכוני בניצוחו של לנדוור, סולן שהוא הכלאה בין אריס סאן לאלביס.


"לא עושים צחוק ממוזיקה מזרחית". אביהו לנדוור ומועדון הקצב (צילום: מיכאל טופיול)

“חיפשתי להקים הרכב משפחתי”, לנדוור מסביר, “רציתי לקחת מוזיקאים אמיתיים של פעם, עם הסאונד האותנטי. עשיתי הרבה מחקר, פגשתי הרבה אנשים ואף אחד לא התאים. חשבתי על רומנו מההתחלה, אבל פחדתי להתקשר אליו. בסוף אזרתי אומץ והתקשרתי. דיברתי 15 דקות רצוף, הוא בקושי דיבר, ממש נפלתי עליו”.
רומנו: “התקשר אלי בחור שרצה להשמיע חומרים. הסתקרנתי, אמרתי נראה מה הוא רוצה. הוא בא אלי הביתה ואמר שהוא רוצה להרים הפקה. אמרתי לו, אני לא בגיל שלך, עזוב אותי. אבל אז שמעתי את השירים ואמרתי – על הכיפאק. הוא אמר לי שאין להם כסף, אמרתי בסדר, לא חשוב, והתחלנו לעשות חזרות”.

מריח את הזיעה של הרקדנית בטן


מהמפגש ההוא בחדר החזרות, הכל התגלגל די מהר. אחרי הופעה אחת אביהו והמקצבים שלו קיבלו הזמנות לעשרות אירועים, ואת האימונים שלהם עשו כבר על קהל אמיתי.

השירים שלכם יכולים להישמע כמו דאחקה על מוזיקה מזרחית.
לנדוור:
“אנשים באמת תוהים קצת בהתחלה, אבל אז הם רואים שאני שר ברצינות וזה אמיתי. אנחנו ממש לא עושים צחוק ממוזיקה מזרחית. יש בטקסטים הרבה הומור ואנחנו אנשים רומנטיים ושמחים שרוצים לעשות מוזיקה סקסית”.

מועדון הקצב ברוטשילד 12:



אתם ההוכחה שרוקנרול ומוזיקה מזרחית חיים בשלום?
רומנו:
“אנשים משני הצדדים אוהבים להפריד בין הז’אנרים, אבל זה שטויות, שכל אחד יעשה מה שבא לו. החיבור הזה הוא לא מודע, זה בתת הכרה. כשניגנתי בלונדון בשנות ה־70 עשינו רוק כבד, אבל היינו לנו איסטרן פלייבר והאנגלים אהבו את זה”.

עד לנקודת ההצטלבות עם מועדון הקצב של אביהו לנדוור, הספיק חיים רומנו להקים את הצ’רצ’ילים אי שם בשנות ה־60, לחרוש את אנגליה עם להקת ג’ריקו בשנות ה־70, ואחר כך לשתף פעולה עם אריק איינשטיין, יהודית רביץ, מתי כספי ושאר קצפת הסצנה המקומית. אבל מי שנחשב לאחד הגיטריסטים המוערכים ביותר במדינה התחיל את דרכו דווקא עם מנדולינה ביד.

“בכיתה ד’ אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללמוד לנגן על גיטרה”, הוא נזכר, “הוא לקח אותי למורה לזמרה בבית הספר, שביקש ממני לפתוח את היד, הניח עליה מנדולינה, ואמר לי – תתחיל בזה”. רק בכיתה ח’ החל ללמוד לנגן על גיטרה, ובי"א עבר לבוזוקי. “זה בכלל סיפור מצחיק”, הוא אומר, “בשנות ה־80 הייתי עם מתי כספי בסיום הפקת ‘ילדותי השנייה’, ובדיוק אז פוליקר חיפש מוזיקאי שמנגן על בוזוקי להופעה שלו. הוא עשה אודישנים לכולם ולא מצא נגן שמצא חן בעיניו. הוא ויעקב גלעד נסעו ליוון כדי לחפש שם, וחזרו בלי כלום. הייתי בחזרות עם המתופף, שכבר היה סגור אצל פוליקר, והוא התקשר אליו ושאל אותו אם הוא רוצה לדבר עם חיים רומנו. פוליקר שאל אותי, אתה מנגן על בוזוקי? עניתי שלא, אז הוא אמר – תבוא. את מבינה? ככה התחלתי לנגן על בוזוקי”.
לנדוור: “אין מצב שזה קרה ככה, לא יכול להיות שהם לא מצאו מישהו ביוון”.
רומנו: “לא יודע מה עבר ליהודה בראש, אבל הוא הכיר אותי מהצ’רצ’ילים וככה התקבלתי להרכב. היתה לי כבר את הטכניקה, וכשהנחתי את הכלי ביד זה התחבר לי עם כל היוונית ששמעתי בבית מילדות. ככה התחלתי לנגן, בלי ללמוד”.


"זה כבוד בוכרי". אביהו לנדוור (צילום: נעמה אלכס לוי)

איך מיליון מוזיקאים בגילים שונים מסתדרים בחדר חזרות?
רומנו
(מחייך): “עוד לפני שהם מספיקים לחשוב, אני גוער בהם”.
לנדוור: “אנחנו באים ממקום אחד והוא ממקום אחר לגמרי. התפיסה של המוזיקה היא אחרת, ההתנהלות היא אחרת. החיבור הוא מדהים ומרגש, אבל יש גם הרבה ויכוחים. בגדול זה צחוקים לא נורמליים בחזרות, כמו שיום אחד אמין אלייב נכנס באמצע חזרה, ועוצר את כל החזרה כי הוא אומר שלום ולוחץ את היד לכל נגן. זה כבוד בוכרי”.
רומנו: “יש כל מיני מריבות, אני חושב משהו על תפקיד של גיטרה, הוא חושב משהו אחר”.
לנדוור: “הוא לא רגיל לספונטניות. הוא מאוד מסודר, אוהב מבנים. אנחנו כל הזמן רבים, כמו אבא ובן. הוא אומר לי מה לעשות ואני אומר לו תן לי לבד. בהופעות הוא בכלל נטרף”.

אתם מאוד קרובים לקהל בהופעות, רובו על הבמה בשלב כלשהו.
רומנו:
“אף פעם לא חוויתי הופעות כאלה, אביהו מריח את הזיעה של רקדנית הבטן”.
לנדוור: “זה מה שרציתי שיהיה, כמו בשנות ה־50, כשהופיעו במרתפים והיה צפוף, הכל קרוב, כולם מזיעים, ורוקדים שעות”.
רומנו: “כמו פעם באלנבי, במועדון הטורקי. אבל אני חושב שהקהל לא צריך להיות כל כך קרוב”.
לנדוור: “הוא שמרן ואני לא – זה תמצות הוויכוח”.

שמרן? הוא עשה רוק בלונדון של שנות ה־70.
לנדוור:
“הוא שמרן במוזיקה, לא בחיים”.
רומנו: “לא אכפת לי שהוא אומר ככה. אני אוהב את המוזיקה, לא את הבלגן מסביב”.


"עזוב אותי, אני לא בגיל שלך". מועדון הקצב בהופעה (צילום: Mi-Ka)

אם כבר בלגן, אביהו, איפה למדת לרקוד ככה?
לנדוור:
“לא למדתי לרקוד, אבל התגובות מפתיעות אותי כל פעם מחדש. שואלים אותי מה זה התנועות האלה. אני מגיל שש רוקד ככה – לא יודע מה לענות לאנשים”.
בהופעה עצמה האווירה ספוגה במין. איך מתמודדים עם המעריצות?
לנדוור: “באות בחורות, בחורים, מתחילים איתי. זה נעים לי, וזה גם מביך אותי וגם מלחיץ אותי. הכל ביחד”. אחר כך הוא זורק מבט על רומנו וצוחק: “כולן רוצות להגיע לרומנו דרכי”.

מרגיש כמו הישראלי החדש


הדרך של לנדוור למועדון הקצב אולי לא היתה ארוכה כמו זו של רומנו, אבל גם הוא כבר לא מתרגש מלעמוד על במה. אחרי הופעות מזדמנות בפרסומות ובתפקידים שוליים בהצגות תיאטרון, ב־2008 שחרר את האלבום “באתי לשיר”, בהפקתו של יונתן דגן מ־J.viewz, אלבום באווירת רוק־פאנק. בחודש הבא, במקביל ליציאת הסינגל הראשון של מועדון הקצב, תעלה בהוט הסדרה “המשפחה” של אבנר ברנהיימר, בהשתתפותו של לנדוור. במוקד הסדרה עומדים יחסיהם של סמי וארז (יהודה לוי ויפתח קליין), זוג הומואים, עם טליה (מיה דגן), אשה שאיתה הם מביאים תינוק לעולם. לנדוור יגלם בסדרה את בן זוגה הבעייתי של טליה. “אני משחק את הממזר, הצ’ארמר, שלא רוצה להביא איתה ילדים, ובגלל שהיא מבוגרת ממני היא עושה ילד עם זוג הומואים", הוא מפרט. "שלושתם מגדלים את הילד, ואני כל פעם נכנס ומערער להם את העולם”.


צחוקים לא נורמליים בחזרות. אביהו לנדוור ומועדון הקצב (צילום: מיכאל טופיול)

איך היה לשחק על הסט הזה?
“היה לי מעניין לראות את ההתנהלות של אנשים כמו יהודה לוי, שעובדים על הסט כל כך הרבה שנים שזה הופך להיות בשבילם כמו להיות על הספה בבית. מיה נתנה לי להרגיש מאוד בנוח. היא מאוד מכבדת למרות שהיא לא הכירה אותי. בחורה לעניין”.

אז בניגוד לדודי, היית מתחתן איתה?
“אני לא רוצה להתחתן כרגע באופן כללי, אבל אני מאוד זוגי. להיות אבא זה הדבר הכי מרגש שיכול לקרות. אני בטוח בזה, אני מאוד משפחתי”.

למרות אהבתו הגדולה למשחק, לנדוור מצהיר שהרבה יותר פשוט ומוכר לו בעולם המוזיקה. “את שני הדברים אני אוהב מאוד, אבל המסביב של עולם המוזיקה הרבה יותר פשוט לי. הלכתי לאודישן של ‘המשפחה’ למרות שכבר נמאס לי מאודישנים ולא הלכתי כמה זמן, ואיך שהלכתי, קיבלתי את התפקיד”. על הבמה, הוא משייט בטבעיות על התפר בין ליטל ריצ’רד לאריס סאן, מפלרטט עם הקהל, משחרר הכרזות אהבה כריזמטיות ושופך ערק על הסובבים, אבל פעם החיבור הזה הרגיש לו הרבה פחות נוח. כילד ממוצא חצי בולגרי וחצי יווני בכפר שלם, הוא שמע עוד מילדות אלביס, ריי צ’ארלס וסטיבי וונדר, אבל את זוהר ארגוב וחיים משה הדחיק הרבה שנים.

מנענעים באנה לולו:



“התביישתי בזה, כי זה נחשב אז לפרחי וללא מגניב”, הוא מודה, “לא בעיני כמובן, אני אהבתי את זה, אבל זה היה האימג’. גדלתי במחשבה שהצד האחר שלי – האלקטרוני, הגרוב – יותר מגניב. אחרי שאמא שלי נפטרה פתאום, כל הזיכרונות מפעם התחילו לצוף, ואיתם גם המוזיקה שהיא היתה משמיעה לי – אריס סאן, דאלארס. למדתי שכל דבר שבא ממך אף פעם לא יכול להיות בושה. התבגרתי, ואני מאוד שמח שאני מרגיש נוח לבטא את כל הצדדים שלי. הקהל אומר לי שזה מרגיש לו כמו הישראלי החדש. בהתחלה לא הבנתי מה זה אומר, אני חושב שעכשיו אני מתחיל להבין”.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(6 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5