לילה

עדכנו אותנו




היה דיסקו: מסע בעקבות מועדוני עבר מיתולוגיים

יום שישי 10 באוגוסט 2012 08:00 מאת: עידן חגואל, עכבר העיר

שרון מולדאבי נזכר בקולנוע דן, שרוליק איינהורן עדיין חולם על אלנבי 58, אורי שטרק מתגעגע לפינגווין ופנינה רוזנבלום משחזרת את האייטיז בקולוסיאום. יצאנו לבדוק מה קרה למקומות שאהבנו לרקוד בהם



לרקוד עם דמעות בעיניים. אלנבי 58

(צילום: רן בירן)

פרסומת

מועדון חדש נפתח בשבוע שעבר על חורבות הפינגווין ההיסטורי. הזדמנות טובה לראות מה עלה בגורל רחבות הריקודים הסוערות של הימים ההם (תשובה חלקית: מועדוני חשפנות, לופטים יוקרתיים ובניינים נטושים). פרויקט נוסטלגי.

הפינגווין - זריקת אדרנלין נחוצה 


הפינגווין המקורי נפתח ב־1982 על ידי צבי מילשטיין. כמעט בן לילה המקום נתן זריקת אדרנלין נחוצה ללב הדאון טאון של תל אביב. את הבמה תפסו פורטיס, נושאי המגבעת, סיאם והקליק, עד שעשור מאוחר יותר, המקום שהתהדר בתואר “המועדון האפל במזרח התיכון”, הלך לעולמו. על חורבותיו הקים שירזי את הברדרז, לאחר מכן הפך המקום לבית ספר לברמנים, וב־2009 נפתח מחדש בתור הפינגווין המחודש. הוא נסגר מאז, ונפתח לפני שבוע בתור השלאגזאנה.

אורי שטרק: “הייתי בפינגווין מהיום הראשון. תל אביב עוד היתה אז קטנה והיה דיבור על מקום חדש, אז מהקולוסיאום נסענו ארבעה חברים ישר לפתיחה. כל יום בשנה וחצי הראשונות בחיים של המקום הזה היה משמעותי מבחינתי. הפינגווין היה פתוח שבעה ימים בשבוע והייתי מבלה בו כל יום מחצות עד חמש בבוקר. המקום הזה התחיל את חיי הלילה האמיתיים של תל אביב והכי השפיע עליהם בעיני. העובדה שזה לא מועדון עם קש על הרצפה ששומעים בו מוזיקה עברית או מגישים בו פלטת טוגנים, אלא מועדון בגובה העיניים של מועדונים בכל העולם, היא לא מובנת מאליה. U2 היו אמורים להופיע בפינגווין בתחילת דרכם, אבל המשא ומתן נפל על כמה אלפי דולרים. סיפור אמיתי”.


הפינגווין. היום: מועדון השלאגזאנה (צילומים: דורית נסרשטרום, אורית פניני)

אלנבי 58 : קארמה שקהילה שלמה ממשיכה להקרין 


השנה היא 1998 ורון חולדאי נבחר לקדנציה ראשונה בתור ראש עיריית תל אביב־יפו. הוא החל לפעול מיד להחייאת תל אביב הבורגנית, והכריז מלחמה על המועדון הסואן שהפר את השקט והפסטורליה הגלומים באלנבי בואכה הימה. שנתיים לאחר מכן כבר ניצח חולדאי במאבק נגד אלנבי 58, והתושבים הפסידו את אחד המועדונים שהגדירו את חיי הלילה של הניינטיז. מאז ועד עצם היום הזה נותר המבנה בית קברות לחיי הלילה של תל אביב פרה תקופת חולדאי, אך השכינה הבורגנית שלה ייחל ראש העיר טרם נחתה על רחוב אלנבי.

שרוליק איינהורן: “חדרתי לאלנבי 58 בפעם הראשונה בגיל 13, קצת אחרי העלייה לתורה, כשהבאתי להקת מטאל יוונית לארץ. זה היה צעד קטן מאוד לסצנת המטאל בארץ וצעד עוד יותר קטן בשבילי, כי הצעדים שלי באותה תקופה היו די מזעריים. במהלך השנים הפקתי במקום כל מיני אירועים, אבל זה שזכור לי הכי טוב הוא מסיבת תיכוניסטים סטנדרטית, שמשום מה הגיע אליה אריק סיני. הוא רצה לבלות והכי התבאס. אחרי זה, כשקצת זקנתי, התחלתי ליזום מהלכים יותר משמעותיים במועדון. אחד מהם היה לשכנע אנשים לצעוק את מנטרת הגוד וייבז ‘אלפרד’ כשהם מגיעים לפסגות של קרחנה. הרגע הזוהר ביותר התרחש כשרל נדל צעק שוב ושוב 'אלפרד', אחוז שיגעון, לתוך מיקרופון באפטר הסגירה המיתולוגי עם סנדר קלייננברג. אלנבי 58 הוא לא מקום שאפשר לסכם במילים. זו קארמה שקהילה שלמה של אנשים עדיין ממשיכים להקרין. בחלומותי אני עדיין מגיע לשם בימי חמישי ושישי עם אחותי, פוגש את שירזי, עומר גרשון, קיי לונג ומוטי סעדיה, ומחכה לקבל את הסיפתח מאחורה, שעד היום מבושש להגיע”.


אלנבי 58. היום: בניין נטוש (צילומים: רן בירן, ארל'ה הצמצם הבוער)


הפטיש: מלא גברים ששולחים ידיים



עיריית תל אביב סימנה את הפטיש כמטרד ציבורי מהיום שבו נפתח ב־1998. הגרזן הונפה על ראשו לא אחת, ובמקום נערכו מספר מרשים של מסיבות סיום. ב־2003 נפל הפור הסופי, והפטיש החזיר את נשמתו לבורא המועדונים. מאז הוא נטוש.

קליה מור: “אנשים עפים על נוסטלגיה. שמים תמונות של זיפ ובננית ומשתגעים. הם שוכחים שזיפ היה אבקה דלוחה שבקושי נדף ממנה זיכרון של מיץ (בננית דווקא היה טעים). האמת היא: הו, כמה סבלנו בפטיש. בדיוק לפני עשור, מדי שישי (לפחות) – מי יודע כמה זמן, זה נראה כמו נצח – היינו מתחילים, כמה חבר’ה, את הסיבוב שלנו בדיניץ, שותים, מתמנגלים, מקשקשים עם רומן סורקין, הבעלים, ואז רוצים ללכת הביתה, חלקנו מתחננים ממש, אבל בסוף משתכנעים לעבור קודם בפטיש, רק לראות מה קורה. הפטיש, המועדון של סורקין, איליה מרגוליס וסשה ספיבק, ששכן כמה מטרים משם, היה התגלמות הסליז – קטן, אפלולי, רועם מהאוס מתכתי ומלא גברים ששולחים ידיים. שפה מועדפת: רוסית. הכל היה תמיד חוזר על עצמו, ולכן אין שום דרך לזכור את הפעם הראשונה או האחרונה שלנו שם. זה היה לילה אחד ארוך שבסופו אתה מוצא את עצמך צורח ששוב גנבו לך את הארנק, או יושב בחצר האחורית על אקסטה גרועה ומספר את כל קורותיך עד כה למישהו שמעולם לא פגשת קודם ובעוד כמה שעות תשכח, או נס בבהלה מביתו של איזה מדריך כושר ערס רגע לפני שהוא מבצע בך את זממו. אז למה בכל זאת היינו שם לפחות פעם בשבוע? בגלל שהוא היה כל כך קטן ואפלולי ורועם מהאוס מתכתי ומלא גברים ששולחים ידיים. בגלל רומן והתחושה האינטימית שהוא יודע לנסוך. בגלל שהרגשנו שם בבית. אחחח הפטיש, היו ימים”.


הפטיש. היום: בניין נטוש (צילומים: ניר כפרי, ארל'ה הצמצם הבוער)


קולנוע דן: תמהיל מסעיר של דפש מוד וקאלצ'ר קלאב 



ב־1983, על חורבות בית הקולנוע בירקון פינת טרומפלדור, הפך קולנוע דן למועדון שנשא על כתפיו את סצנת הניו ווייב האפלה של תל אביב עד 1987. עד סוף הניינטיז תיפקד המבנה כבית לשלל מועדונים שנפתחו ונסגרו בו (ובהם הסווטו, מועדון הרגאיי הראשון של ישראל). ב־1998 סגר את שעריו סופית והמתין נטוש קרוב לעשור, אז בעליו הסב אותו לכדי שלוש דירות לופט יוקרתיות עם נוף לים והכניס פנימה כמויות אור שמחקו כליל את זכר המועדון האפלולי.

שרון מולדאבי: “בפעם הראשונה הגעתי לקולנוע דן ב־1984 לערב התרמה לירחון 'רוק ווליום' ז”ל, שיואב קוטנר הספיק לסדר לי לכתוב בשם בדוי בגיליון האחרון שלו. זמן קצר אחר כך מירי בודו, ששירתה איתי בגל”צ, סיפרה לי שאחיה, שעובד בקולנוע, מחפש מחליף ליובל בנאי, תקליטן הבית שבדיוק נכנס למחויבות יותר רצינית בקריירה המוזיקלית שלו ונאלץ לפרוש. הגעתי לפגישה עם שוקי וייס והתחלתי לעבוד שם כתקליטן פעמיים־שלוש בשבוע. שרצתי הרבה גם בפינגווין ובליקוויד הראשון ברחוב לינקולן, אבל דן הפך לבית השני שלי. בימים ערכתי מוזיקה בגלי צה”ל ובלילות קיבלתי בדן שלושה בתי ספר מרחיבי תודעה ומטשטשי חושים: לחיי לילה, למוזיקה חיה ולדיג’וי. היה לי הכבוד לדג’ות בהמון לילות של הופעות מופלאות, של הקליק וסיאם, להקה רטורית, אריק ברדון, וטוקסידו־מון. הלילה הראשון של טוקסידו בקולנוע זכור לי במיוחד, ולא רק לי, כשוק רב חושי של מולטימדיה, גישה ואסתטיקה דקדנטית מושלמת. קולנוע דן, בזכות הלהט של שוקי וייס והציוד המעולה, היה המקום הכי טוב להופעות אז. חוץ מזה, עבורי היה בדן תמהיל מסעיר של דפש מוד וקאלצ’ר קלאב לקהל של סופי השבוע, מול לילות שבהם יכולתי להשמיע כל דבר שבין אקו והבאנימן לאס.פא.קא, בין איינשטורצנדה נויבאטן לפאד גאדג’ט, בין הקיור לקברט וולטייר. אייטיז לפנים!”.


קולנוע דן. היום: לופטים יוקרתיים (צילומים: טלי שני, אורן זיו)

הרוקסן : וואו רוקנרולי



הרוקסן נפתח בהאנגר ענק באזור המוסכים של רמת החייל, שאז עוד לא היתה מִבשלת פריים טיים תוססת. מחיר השינוי שעבר על האזור מאז היה מחיקת הרוקסן, שעל חורבותיו הרוקיסטיות המטונפות נבנה בניין משרדים מצוחצח ובו מכון של מדיקל סנטר. 

לירון תאני: “אחרי שעזבתי את הפינגווין סיפרו לי על מגה חלל להופעות עם במה גדולה וסאונד טוב. הגעתי לראות מה העניין וישר נדבקתי לסאונדמן הבית אורי ברק, שאותו הכרתי מהופעות של מינימל קומפקט. באותו ערב כבר נתנו לי לסובב תקליטים על הפטיפונים, ובסופו כבר סגרו איתי על עבודה. לא האמנתי שמקום כזה, שיכול להכיל 1,200 איש, יתפוס. טעיתי. מאז הייתי עד לכמה רגעי שיא במקום: הופעות של רדיוהד ופוריין אפייר, ההרכב של פורטיסחרוף, תחרות הלהקות שבה שפטתי (והתעקשתי ששב”ק ס’ יזכו), ההופעה של זקני צפת במסיבת סיום התיכון שלהם, ההופעה של נושאי המגבעת שהתפוצצה (בצדק) ועוד המון רגעים של וואו רוקנרולי. במשך כמעט שלוש שנים אלה היו כל החיים שלי, חמישה ערבים בשבוע. זה היה סרט מוצלח של כאילו חוץ לארץ. הרוקסן היה אז מרכז הרוק הישראלי, החתימו בו אנשים על חוזים לאלבומים על פי כמות ההייפ. אשכרה היו מגיעים לשם ציידי ראשים, כי חשבו שזה יישאר לתמיד כל הדבר הזה. אבל באוגוסט ההייפ מת, כמו שכל אופנה מתפגרת. המקום פשוט נמס מהר, כמו קרטיב באוגוסט”.


הרוקסן. היום: מכון איה מדיקל ואופק מדיקל (צילומים: אביבית גולן, אורן זיו)

הקולוסיאום: אחד המקומות האיניים בעיר



רחבת הדיסקו הכי נוצצת באייטיז ננטשה סופית ב־1999, והמבנה המרשים שאיכלס אותה עמד כדינוזאורוס עירוני מול חופי תל אביב עד אמצע שנות האלפיים. הוא קם לתחייה כמועדון חברים אקסקלוסיבי אך סליזי של חיים פנחס, אבל החברים נטשו אותו כעבור שנתיים, וכיום הקולוסיאום מספק קורת גג למועדון החשפנות פוסיקט.

פנינה רוזנבלום: “בפעם הראשונה שנכנסתי לקולוסיאום, המועדון הכי גדול בתל אביב של תחילת שנות ה־80, הייתי בת 19. היו שם אנשים צבעוניים ואהבתי לראות אותם. למרות שהמקום היה בהחלט תוסס וחי, ונחשב לאחד המקומות האיניים בעיר, אני לא זוכרת למה הייתי יוצאת לשם. לא קרה שם שום דבר משמעותי. כנראה שבסופו של דבר זה היה רק עוד מקום לבלות בו, כזה שהתאים לאותה תקופה”.


הקולוסיאום. היום: מועדון החשפנות פוסיקט (צילומים: חן מיגא, אורן זיו)






תגיות: לירון תאני, עידן חגואל, פנינה רוזנבלום, קליה מור, שרון מולדאבי

(9 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • גידי 09/09/2012 15:29:58

  • רתם 14/08/2012 22:24:40

  • גיל 11/08/2012 16:35:55

  • למרות שאלנבי58 היה ביתי... 10/08/2012 21:51:43

  • מיקי 10/08/2012 20:36:11

  • ס.א. 10/08/2012 19:01:02

  • מדהים שרק בשנות ה-80 התחילו חיי המועדונים בארץ 10/08/2012 11:58:50

  • צהוב זה טוב 10/08/2012 10:18:06

  • זקן 10/08/2012 10:11:53

  • יובל אראל 10/08/2012 09:06:34

  • 29 אולי 39 מאמי 10/08/2012 07:45:52