נוער הדירות: האנשים היפים שמאחורי מחאת האוהלים

יום חמישי 21 ביולי 2011 07:00 מאת: רגב קונטס, עכבר העיר

זה התחיל בתשעה צעירים שחששו ללכת לכלא, זה המשיך באלפי תומכים מכל קצוות האוכלוסיה, וזה עוד לא נגמר. רגב קונטס, ממארגני מחאת האוהלים, מספר את סיפור המחאה בגוף ראשון


"האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי"

(צילום: אורן זיו)

פרסומת

אני לא יודע איך זה נגמר. אני רק מקווה, עזבו מקווה, מתפלל, שזה לא נגמר. שלהיפך - שכרגע האוהלים מגיעים עד שינקין, עד אלנבי, עד הים, עד קפריסין, אבל המאמר הזה נכתב רק ביום שני בצהריים, אז אין לי מושג איך ייראה העתיד. העתיד, במיוחד עכשיו, הוא משהו מאוד לא צפוי, וגם לפני שבועיים וחצי, כשקיבלתי הודעה מוזרה בפייסבוק מאיזו סטודנטית לקולנוע שביקשה שאעזור לה עם איזה אירוע שהיא רוצה לארגן, לא היה לי מושג מה העתיד הזה יכול לעשות.

חדר קטן עם שותפים, בלי חלונות (אבל לפחות בדיזנגוף)



“ועכשיו חבר’ה, תקשיבו ותשימו טוב טוב לב, כי עד עכשיו הכל היה בולשיט, אבל מה שאני עומד להגיד לכם – זה הדבר החשוב באמת”, אמר יגאל רמבם (33, מתל מונד),  ופניו המשולהבות הרצינו בבת אחת. “נניח שהגענו, ושדיברנו, שצעקנו ושרנו, והכל בסדר גמור, אבל אז פתאום מגיעה המשטרה. ואלו לא שוטרי התנועה הנחמדים שאתם מכירים מהכביש – אלו פרשים רכובים על סוסים, שוטרים בגובה שני מטרים שחורקים לידכם עם אופנועים 750 סמ”ק, ניידות שחוסמות את הכביש ורב פקד שצורח עליכם ברמקול: “רבותי, זוהי התקהלות בלתי חוקית. נא להתפזר מיידית!”. עכשיו, הוא יצעק פעם, הוא יצעק פעמיים, אבל בפעם השלישית הוא לא יצעק. הוא פשוט יצביע עלינו, המארגנים, ויגיד: “ג’ינג’י בוא הנה, בוא גם אתה, עם השיער הארוך, וגם אתה הקירח: כולכם עצורים, קדימה לניידת. ועוד לפני שתספיקו להגיד “אמא” כבר תהיו על הרצפה ולפני שתספיקו להגיד "אוהל" כבר תהיו בניידת בדרך לתחנה. יגאל מחה את מצחו והתיישב, “ועכשיו רבותי”, הוסיף, “הנה השאלה האמיתית של האירוע הזה – מי כאן יהיה מוכן ללכת לכלא בשביל המאבק?”.

בלעתי רוק והסתכלתי סביבי. היינו כעשרה אנשים בסלון הסטודנטיאלי של דפני ליף (25, סטודנטית לקולנוע ועורכת וידאו), שיומיים קודם לכן התקשרה לכולנו וביקשה שנצטרף אליה כדי לעזור לארגן את האירוע של מחאת האוהלים. בחנתי את פניהם של חברי החדשים למאבק, שאיתם נפגשתי לראשונה רק שעה קלה קודם לכן וניסיתי לראות אם אני היחיד שכתם רטוב וגדול עומד להתפשט בכל רגע על קדמת מכנסיו מרוב פחד. “כלא? אני?! איך הגעתי למצב הזה? אני הרי בסך הכל ילד קטן וטוב מראשון שאמא שלו לימדה אותו שאסור להסתבך עם שוטרים. כי “תיק פלילי זה כתם לכל החיים, הרבה יותר גרוע מהערה בתיק האישי!”. “ואם תרצה להיות שופט או שגריר”, רעם קולו של אבי בראשי, “לעולם לא תוכל. בשביל מה לך הצרות האלה?”.

יגאל הביט סביבנו בבוז מהול וברחמים. ידו התנוססה אל על בגאווה כבר שניות ארוכות כאומרת: “לא רק שאני מוכן להיעצר, אדרבה – אשמח ללכת לכלא בשביל מטרתנו הצודקת”. גם ידו של ג’וליאן פדר (29, עורך וידאו ואקטיביסט משולהב מקצות סנדלי השורש ועד לקצה הקוקו התיכוניסטי שלו) הצטרפה אליו מיד. כולנו, כל שאר החנונים, באמת ניסו להרים ידם הרועדת, אך זו בגדה בנו. “תחשבו על זה”, ניסיתי לשבור קצת את הקרח עם הומור צ’נדלרי משובח, “אולי זה הפתרון שלנו - אם אין לנו דירות או שעומדים לפנות אותנו, תחנת המשטרה היא עכשיו בצפון דיזנגוף. אמנם באזור בזל, אבל עדיין עדיף מפלורנטין או מלגור אצל ההורים. ואנחנו רגילים לגור עם שותפים מג’ויפים בחדרים קטנים בלי אור, אה? מה אתם אומרים?” אף אחד לא צחק.


דירת שותפים, אוהל, בית מעצר, הכל אותו דבר. רגב קונטס (צילום: אורן זיו)

מריח כמו רוח נעורים (או שזו רק זיעת יולי?)



רגע לפני שהתייאשתי מהדור הזה, הגיעה דפני ליף. ליף היא כל מה שאי פעם חיפשתי במהפכן -  אשת רנסנס שעולה על גדותיה מרוב ידע ודעות, אך גם ממוקדת כמו קרן לייזר מעיניו של סופרמן. היא אינטלקטואלית מחוננת, אך רגליה נטועות עמוק במרצפות האקרשטיין של המציאות הישראלית העגומה. יש לה פתיל קצר, כמעט מיקרוסקופי, אך כשהיא מדברת עם האנשים הנקרים בדרכה, היא סקרנית, סבלנית וקשובה, ובעיקר – מלאת חמלה והזדהות. ופרט לכך שהיא עובדת ולומדת במשרה מלאה וחצי, היא מוצאת זמן להתנדב למען ארגוני סיוע לשכבות החלשות ולהפגין למענם, וגם להיכנס בשלוש בבוקר לאתר של ויקיליקס כדי לקרוא כמה ג’יגה של חומר.  אבל המרכיב הסודי שהופך אותה למנת הדגל במסעדת הפועלים של הקיץ הזה הוא התבלין הפשוט, הבסיסי אך נשכח –  כריזמה. כמה זמן חיכיתי לה. ללא כריזמה, מנהיגינו נותרו תפלים כמו סלט ללא מלח, כמו פלאפל ללא טחינה. במקום מנהיגים טבעיים, עם יושרה, עם שיעור קומה, או לפחות עם אקססוריז מלאי השראה (לאן נעלמו הזקנים? השפמים? המשקפיים? הרטיות?), הוצפנו באלפי עסקנים, יחצנים, יועצים, פרזנטורים, ומגוון אנשים אפורים שעושים לביתם גם כשהם בביתנו.

דפני היא ההפך הגמור. כל מי שמקשיב לה במשך 30 שניות, מסתכן בזה שהוא ייאלץ להישאר איתה לתקופה בלתי מוגבלת באוהל באמצע רוטשילד. היא לא מסובכת, ממזרית או נפתלת, והיא לא רוצה דבר בשביל עצמה (ויעידו על כך מלהקי “האח הגדול”, שקיבלו בעיטה בתחת השבוע כשניסו לחטוף אותה לעונת ה־ VIP של התוכנית בתירוץ העלוב: מצאנו לך פתרון דיור לחודשיים). היא לא נערת פוטושופ מלוטשת, אלא נראית בדיוק כמו בת השכן ממול (רק שלבת השכן כבר אין בית). דפני היא התשובה התל אביבית שלי לנוער הגבעות. וחוץ מזה, יש  לה גם כובע מהפכני נהדר.


אבל מה עושים שחקני הכדורת של השדרה? מחאת האוהלים (צילום: אורן זיו)

ויוה לה רבולוסיון (ריחות המהפכה)



סעיף 153 -“הוראת התפזרות”: “שוטר בדרגת מפקח משנה ומעלה, הרואה שלושה אנשים לפחות מתפרעים, או חושש שהם עומדים להתפרע, רשאי, לאחר שהודיע על נוכחותו בתקיעת חצוצרה (!), בשריקת משרוקית או בירי באקדח, להורות שיתפזרו”. 

צהרי חמישי. נקודת האל חזור עברה אחרי שעמדנו מול מצלמות ערוץ 2 והבטחנו “דם יזע ודמעות” או לפחות יזע (ובלי דמעות, לחשתי לעצמי, תנסה להתנהג כמו גבר פעם אחת בחיים שלך. אל תחזור על הפדיחות מהטירונות כשהשאירו אותך שבת). יגאל העביר אותנו תדריך אחרון על  איך להגיב במקרה של עימותים אלימים עם המשטרה, והביצים רעדו, לכל מי מביננו שהיו לו כאלה מלכתחילה.לרועי נוימן היו. רועי (27, בסך הכל שנה בעיר, עד לפני שבוע איש מכירות שבנס לא מוסבר הפך בין לילה לחיית תקשורת רושפת אש), ירה פקודות אחרונות לבלאקברי, שהסוללה שלו, ממש כמו פח השמן בשעתו, החזיקה פי שמונה יותר משהיתה אמורה.

שני הג’ינג’ים הלוהטים שלנו, סתיו שפיר ויונתן מילר, עסקו כל אחד בדבר שהוא עושה הכי טוב: סתיו (26, עיתונאית שהמראה שלה השברירי והענוג, כך יתברר בהמשך,  מסתיר את אחת הנשים החזקות והדעתניות ביותר שפגשתי), עשתה קסמים עם הלפטופ הקטנטן שלה וסגרה כל פינה תקשורתית ואידיאולוגית שנפרמה, ואילו יונתן (35, שחקן מצחיק־עצוב־רגיש־שובב) פשוט קם, ארז את כל הסלון שלו, גרר אותו לרוטשילד, ובשל כך ייזכר לימים או לדורות כאדם שהניח את אבן הפינה לעיר האוהלים שלנו.

ומכיוון שאני הייתי חייל אמיץ וגיבור ועשוי ללא חת, קיבלתי את התפקיד הקרבי ביותר במאבק – קמב”צ פייסבוק. בתור שכזה, תפקידי היה בעצם לעשות את ההפך – לשלוף את האנשים מהמזגן והמחשב ולהביא אותם, בשר ודם, לכיכר. הצלחתי לא היתה אמורה להימדד בלייקים, אלא בצ’פחות (ובקריאות ההפתעה־אכזבה: “הי אחי, זה אני! אתה לא מזהה אותי? אנחנו חברים בפייסבוק כבר יותר משנה!”).
 
גילוי ראשון: במיוחד באמצע יולי, לאנשים בפייסבוק יש ריח יותר טוב מאשר במציאות.


בא לחזק, יצא מטונף. רון חולדאי (צילום: אורן זיו)

אנחנו לא סמולנים (אפילו הגנו על מירי)



ואז התחיל הבלגן. דווקא המשטרה היתה על הכיפאק, אולי בגלל יחסי הכבוד ההדדי שיגאל פיתח או מפני שהמשטרה עשתה סוף סוף את הדבר הנכון מבחינתה, ובמקום ללבות את המאבק באמצעות תמונות של צעירים חבולים המגורשים מהשדרה על אוהליהם ודרבוקותיהם המשודרות בכל ערוץ, הם אמרו לעצמם: “טוב נו, ניתן לילדים לשחק קצת בשדרה בחופש הגדול, יום יומיים, מקסימום שבוע, והחום והיתושים יעשו את שלהם, והם יקפלו את הזנב בין הרגליים וילכו הביתה למזגן של אמא”. יגאל, שהתכונן כבר לחלק את זמנו בין בית המעצר של מרחב ירקון לטיפול נמרץ באיכילוב, היה כמעט מאוכזב, אך אז הגיעו הפוליטיקאים והדליקו מחדש את הניצוץ בעיני המהפכן הנהדרות שלו.
ראשון הטרמפיסטים היה רון (“פיצה פייס”) חולדאי, שהופיע לפתע משומקום, ורגע לפני שקולו אבד לבלי שוב בין קולות המפגינים הזועמים, הספיק להגיד שהמצב אכן קשה, אך אנחנו צריכים לבוא בטענות רק להורים שלנו, שקונים בעיר דירות להשקעה; לעצמנו, כי מספר הצעירים בעיר הוכפל בשנים האחרונות; ולממשלה (כי שקר כלשהו). ואילו הוא והעירייה עושים ימים כלילות לפתרון הבעיה. ובעוד הוא נמלט ממטח הגידופים והפיצות (ואחריו פמלייתו המבוהלת), היתמר מעליהם קו הרקיע הלילי של תל אביב, ובמרכזו הזדקר מגדל חדש של גינדי כאצבע משולשת ארכיטקטונית המכוונת אישית כלפי כל אחת ואחד מאיתנו. או לפחות ככה הרגשנו, בסוף הערב ההוא.

למחרת, בצהרי שישי, הופיעה לה בקצה המאהל, מכרכרת ומכורכרת, מפורכסת, ובאבנטה ספינים למכביר, הנסיכה התקשורתית תא”ל במיל’ וחברת הכנסת בקואליציה בהווה מירי (“הם לא נחמדים”) רגב. אחרי שהיא התיישבה בזהירות על הספה המאולתרת (רק היה חסר שהיא תוציא ממחטה עדינה מתיקה ותפרוש אותה בחשש לפני שתתיישב), היא פצחה בשלל מילים שאפשר לתמצת אותן למשפט הבא:”פרה עושה: מו מו, כלב עושה: הב הב, מירי עושה: טוב טוב והממשלה עושה: פויה פויה”. 

לא נמשיך לדון כאן בסוגיה המרתקת והמורכבת מי נתן את ההוראה לשפוך עליה מים. די אם אגיד שדפני, אני, ושאר חברי הקבוצה הגנו עליה בגופנו ובקולנו הניחר מפני קומץ של אספסוף קולני ובוטה שמצטרף תמיד לכל הפגנה. הגנו עליה גם מפני שאנחנו לא אנשים אלימים, אבל גם כי ידענו, כי אם ניתן לה לדבר, היא רק תסבך את עצמה ואת הממשלה עוד יותר, אבל אם נשתיק אותה עכשיו, היא תדבר לנצח.

וכך, כבר ביום השני, באדיבותה של ח”כ מירי רגב, נצבע המאבק הרחב, הגורף, הבאמת צודק הזה, בצבעו האדום והמאיים של, כפי שכונה על ידי הגברת, “השמאל ההזוי”.


נפלה קורבן לשמאל הקיצוני אך שרדה כדי לספר. מירי רגב (צילום: מוטי קמחי)

גר אצל ההורים (חולם על פלורנטין סיטי)



אבל עזבו אתכם מפוליטיקאים. היו לנו אורחים הרבה יותר מעניינים וכיפיים מהם. עלמה זהר, גבע אלון ואיה כורם ישבו איתנו במעגל וג’ימג’מו, אורי בנאי וניר (צמר) פרידמן שרו איתנו בלוז ספרדי (וצמר אפילו הסכים לשיר את להיט הניינטיז המפורסם שלו “גר בפלורנטין, חולם על ניו יורק סיטי”, שקיבל מיד טייק אוף מתבקש מעודכן); חמי רודנר שר את המנוני תל אביב שלו, מהתקופה שלא היו בה מגדלים בנוה צדק וג’יפים על המדרכה ברוטשילד והיא היתה לדבריו, “הבית של האנשים היוצרים”, ושילהב את הקהל כשהצביע על זוגתו ובתו, שעמדו לצידו ואמר: “אני קיבוצניק לשעבר, אני גר פה לא רחוק בדירה שכורה, וגם אני נחנק, בדיוק כמוכם”. הגיעו גם אריק ברמן, משה לוי, ישראל ברייט, אפרת גוש, כהן @ מושון ועוד ועוד ,ובהמשך (כאמור, אני לא יודע אם זה אכן קרה) היו אמורים להגיע גם דב נבון, אשכול נבו, מיקה קרני ומיקי שביב, ליאור נרקיס ועוד ועוד.

חוץ מזה, הגיעו פרופסורים ודוקטורים, מאסטרנטים ומומחים מסוגים שונים לתכנון ערים, לאיכות סביבה, למדעי המדינה ולכלכלה, שישבו במעגלי שיחה, ודיברו והתדיינו והתווכחו בלהט שלא ראיתי כמותו מאז הימים הרחוקים שהייתי סטודנט, והאמת – אפילו לא אז. הגיע אלינו גם הרב גד דוד מבני ברק, יהודי בן קרוב ל־70 שכיהן בעבר הרחוק כעוזר מנכ”ל משרד השיכון שבא לחזק ולתרום 500 שקל במזומן, וגם חבורה קופצנית של בני עקיבא כדי לעשות איתנו קבלת שבת, שבימים כתיקונם היו מתקבלים בסבר פנים זועמות על ידי פעילי ועד השכונות נגד התחרדות, אבל אחרי שאמרו שאפילו להם אלוהים לא מצליח לעזור להוריד את שכר הדירה, נשברו המחיצות וכולנו מילמלנו איתם תפילות מתוך הסידור (והעמדנו פנים שאנחנו יודעים באיזה עמוד אנחנו) ושרנו יחד איתם את “כל העולם כולו גשר צר מאוד” (והם מצדם העלימו עין מנגינת הגיטרות והדרבוקות ואף קיבלו בחיוך את הטייק אוף “כל העולם כולו דירה צרה מאוד” ואפילו הצטרפו) וכולנו רקדנו ושרנו שירים מכל הסוגים והמינים ושתינו מכל הסוגים והמינים עד אור הבוקר. מה אגיד לכם, עשרה קבין של שמחה יורדים על תל אביב בקיץ - 11 נטלה השנה עיר האוהלים. אוברדרפט. אנחנו רגילים.


גם זמרי רוק נאבקים לסגור את החודש. חמי רודנר (צילום: אורן זיו)

המעברה החדשה (עם אופציה לדיור בר השגה בספארי)



מזל טוב! הרגע הוקם בלוק חדש של אוהלים, אחרי החשמונאים לכיוון שינקין. יאללה, תצטרפו או שבסוף תתקעו באוהל בפינת אלנבי או הרצל, לא עלינו. הערך של האוהל שלי ליד הבימה כבר עלה ריאלית ב־28 אחוז מאז יום חמישי. אז כדאי לבוא כבר הלילה, כבר מחר. זה ישתלם  (קמב”ץ פייסבוק, סטטוס מספר 10953#) ובניגוד לכל הציפיות, יום ראשון שאחרי סוף השבוע לא הביא איתו ירידה בתמיכה ובמספר האוהלים. להפך. שדרת האוהלים, שזכתה אצלנו לכינוי הזמני “שדרות (לו הייתי) רוטשילד”, נמתחה עד מעבר לאופק. בכל רגע קיבלנו עדכון על קבוצות חדשות שקמות: ברחובות, בחולון, בהרצליה ובראשון ועל מאהלים חדשים שנפתחים בבאר שבע, בנהריה, בכפר סבא, בחיפה, בירושלים ועוד.

דפני החליטה לכנות את המאהל שלנו בשם “המעברה של נתניהו”. אהבתי את השם כי זה המחיש הייטב את הניגוד. כי שלא כמו במעברות שנות ה־50, אנחנו לאו דווקא עולים חדשים ואנחנו מגיעים מכל העדות, השכבות, הגילים, המינים, המקצועות וההשקפות הפוליטיות, ובניגוד לאותם פחונים ישנים, היום אנחנו לא יכולים להשיג אפילו אותם.

החיים במאהל החלו לקבל צורה של קבע. נוסד מטבח, ואיתו תורניות, נבנתה במה להופעות, התבססו תורמים (שאול מזרחי הטוב מהברבי, שנתן לנו בחינם את כל ציוד ההגברה שרק חלמנו עליו ועוד הוסיף מזומנים “שיהיה לכם”, טוני וספה, שהפיצה שלה הפכה למאכל הרשמי במאהל, בית הקפה הסווינג הסמוך, שהפך למרכז תקשורת ועוד ועוד בתי עסק, אבל גם אנשים פרטיים שהופיעו בהמוניהם ובידיהם כל סוגי הציוד, המאכלים והמשקאות.

איש מבוגר מהרצליה מציע לנו ללחוץ על עיריית רמת גן להעביר את הספארי לחירייה ולשכן את כל הזוגות הצעירים ב־1,000 הדונם שיתפנו שם (בספארי נרשמה מחאה. הקופים הודיעו שהם לא מוכנים להתפנות שוב, אחרי שפינו אותם מתל אביב, וגם ככה הם עשרה בכלוב קטן עם נוף לבריכת ההיפופוטמים המסריחה), אחר הציע שבמקום אוהלים נחפור בורות בשדרה (“כי הם קוברים אותנו!”) וכולם מצטופפים ליד המגאפון, מחכים לתורם. בשעה שנאם אחד מהם, אני מביט סביבי. לידי עומדים גבי (סוחר בן 43 מבאר שבע), יורי (גיל לא ידוע מאילת), מרגלית (67 גמלאית של משרד החינוך מתל אביב), ואני חושב לעצמי שאם האנשים האלה הם “שמאל הזוי”, אז רוב רובה של הארץ הזאת היא “שמאל הזוי” מכיוון שמזמן לא היתה בארץ מחאה המשותפת לכל כך הרבה פלחים באוכלוסייה. מתי הייתה הפעם אחרונה שתל אביבים, באר שבעים, נהריינים, ירושלמים, חולונים, סטודנטים, משפחות וסתם אנשים יצאו לרחובות למען מטרה חברתית משותפת? אני חושב לעצמי, אך מאי שם אני שומע שוב את קולה המאנפף, הצווח, של מירי רגב, שבוקע מן הרדיו. באסה שיש לנו אותו שם.

את האחרים, שאר חברי הקבוצה, לא ראיתי כמעט. אף אחד מהם לא ישן בשבוע האחרון, וכל אחד מתרוצץ, מבצע את תפקידו. ראיתי לרגע את אורלי וויסלברג (28, עורכת דין רהוטה וחדה, שהאל הטוב שתל בה לב גדול ושם אותה בצד שלנו, כי לא הייתי רוצה להיות בצד שנגדה) מסבירה לכתב כלשהו את עיקרי יעדי המאבק ואת תוכנית הפעולה המתגבשת. מדי פעם חלפנו זה ליד זה ועצרנו לרגע לחיבוק כשהטלפון בידינו ולחצנו אחד את השני חזק חזק. רק שלא נישבר. רק שלא נתפורר. ובינינו דפני ליף, שלא ישנה מאז 2010 בערך. קולה אבד כבר מזמן מרוב דיבור וצעקות, והיא מתראיינת בלחש לעשרה ערוצים ותחנות בו זמנית, תוך כדי שהיא מסדרת, מתכננת, מחייכת ונוזפת, משקיטה ויכוחים שהתלהטו מדי ומלבה דיונים שהלכו לאיבוד. ואני, זקן החברים בחבורה הזאת (כבר 35), עומד לידה, ולראשונה זה שנים, מרגיש שיש תקווה לעיר הזאת. ואם הייתי טיפוס יותר דרמטי, הייתי אומר – לארץ הזאת. 


מאז ההופעה של ליאור נרקיס לא היה כל כך שמח בהיכל התרבות (צילום: אורן זיו)

ההומלסים החדשים (וגר חרדי עם אוחצ’ה)



“איזה ערב נהדר זה היה. לילה טוב לכולם! נתראה מחר (והחבר’ה שמתמזמזים ליד האוהל שלי - גט א רום! (כלומר אוהל)
(קמב"ץ פייסבוק, סטטוס מספר 23613#:)

אני עייף. לא. הייתי סתם עייף לפני ארבעה ימים. עכשיו אני כל כך עייף שאני רואה נקודות צבעוניות בכל מקום, ואני לא בטוח במאה אחוז, אבל נדמה לי שחתול אחד דיבר אלי קודם. או שאני דיברתי אליו. “איך זה לא לישון כבר ארבעה ימים?” שואל אותי מישהו, אולי כתב, אולי חתול. “ישנתי כל כך הרבה שנים”, אני עונה לו , שאני חושב שזה בסדר אם לא אשן כמה ימים”, ובבת אחת אני מתעורר. מסביבי כל סוגי התל אביבים, שבימים כתיקונם מקפידים לשמור מרחק עוין זה מזה, וכעת הם חופנים זה את בית שחיו המיוזע של חברו. זאבים וכבשים, מתופפים שאנטים עם משוררים היפסטרים, חרדים תל אביבים עם אוחצ’ות, סטודנטים וזוגות צעירים עם תינוק קטן וחמוד שמשתכשך בבריכת גומי קטנה. “הם האנשים הטובים ביותר שפגשתי בחיים שלי”, אני חושב, כולם בוגרי העשור האחרון, עשור הפיכחון, ה”אין ברירה”, ה”ככה זה”, עשור ה”זה השוק”, הקופונים, הכוכב נולדים, עשור ה”אכול וסמס כי מחר נוציא דרכון אירופי ונברח”, עשור שבו התמקדנו בשטויות, כי על הדברים הגדולים כבר ויתרנו בייאוש שקט, עשור שבו העתיד נשמע מצוין רק בין החיוכים הסלולריים בטלוויזיה.

אני לא יודע איך זה נגמר. כלומר, אני מתפלל שזה לא נגמר, להפך - שכרגע האוהלים מגיעים עד שינקין, עד אלנבי, עד הים, עד קפריסין, אבל היום רק יום שני, וברור לי שכרישי העשור הקודם אורבים לנו בפינה כדי להרדים אותנו שוב, לעוד עשור, לעוד מאה. אבל  דבר אחד בטוח - אני יודע איפה אני אהיה ביום חמישי, כשהעיתון הזה יראה אור. אני אהיה באוהל שלי, שממוקם בשכונת הוותיקים, בין הסלון של יונתן למלונה, ואני בטוח שגם דפני, סתיו, רועי, יונתן מילר, יונתן לוי, אורלי, ג’וליאן ויגאל יהיו שם איתי. ואני כל כך מקווה, עזבו מקווה, מתפלל, שכולכם תהיו שם גם.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(63 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 85.אגרת הרשות(אביטן יהודית)

    14/11/2011 11:30:25

  • 08/08/2011 11:16:08

  • 03/08/2011 23:42:04

  • 23/07/2011 16:34:50

  • 22/07/2011 10:26:09

  • 22/07/2011 03:32:17

  • 22/07/2011 03:11:25

  • 22/07/2011 03:01:41

  • 21/07/2011 21:37:56

  • 21/07/2011 20:23:05

  • 75.לשי 69, עדיין לא הבנת(Zאמבוקי התוהה)

    21/07/2011 20:18:42

  • 21/07/2011 18:52:58

  • 21/07/2011 17:53:00

  • 21/07/2011 17:38:36

  • 21/07/2011 16:51:59

  • 21/07/2011 16:50:05

  • 21/07/2011 16:48:00

  • 68.מזכיר לי את השיר הזה(האלפיון העליון)

    21/07/2011 16:23:40

  • 21/07/2011 16:22:48

  • 21/07/2011 16:11:36

  • 21/07/2011 15:57:55

  • 21/07/2011 15:38:27

  • 21/07/2011 15:38:19

  • 21/07/2011 15:36:50

  • 21/07/2011 15:24:37

  • 21/07/2011 15:24:01

  • 21/07/2011 15:03:17

  • 21/07/2011 14:43:18

  • 21/07/2011 14:36:36

  • 21/07/2011 14:01:39

  • 21/07/2011 13:57:08

  • 21/07/2011 13:50:33

  • 21/07/2011 13:42:34

  • 21/07/2011 13:41:39

  • 21/07/2011 13:34:50

  • 21/07/2011 13:28:43

  • 21/07/2011 13:24:32

  • 21/07/2011 13:13:19

  • 21/07/2011 12:58:20

  • 21/07/2011 12:51:02

  • 21/07/2011 12:42:02

  • 21/07/2011 12:41:19

  • 21/07/2011 12:35:29

  • 21/07/2011 12:25:27

  • 21/07/2011 12:19:22

  • 40.וואו! יש תקווה...(מיה מת'א ...)

    21/07/2011 12:03:30

  • 21/07/2011 12:03:15

  • 21/07/2011 11:59:14

  • 21/07/2011 11:40:09

  • 21/07/2011 11:40:02

  • 21/07/2011 11:11:42

  • 21/07/2011 11:05:52

  • 21/07/2011 10:58:15

  • 21/07/2011 10:55:37

  • 21/07/2011 10:51:12

  • 21/07/2011 10:46:42

  • 21/07/2011 10:40:13

  • 21/07/2011 10:33:57

  • 21/07/2011 10:25:43

  • 21/07/2011 10:24:44

  • 21/07/2011 10:16:36

  • 21/07/2011 10:16:17

  • 21/07/2011 10:14:35

  • 21/07/2011 10:07:01

  • 21.מהפכה!!!(טילדה~)

    21/07/2011 10:03:08

  • 21/07/2011 10:02:46

  • 21/07/2011 09:57:52

  • 21/07/2011 09:44:48

  • 21/07/2011 09:38:12

  • 16.אבל מה?(יואב)

    21/07/2011 09:37:18

  • 21/07/2011 09:24:38

  • 21/07/2011 09:11:21

  • 21/07/2011 09:11:04

  • 12.כל הכבוד לכם!!!!!(נהריני לשעבר, ...)

    21/07/2011 09:07:38

  • 11.Yes we Can!(תמר)

    21/07/2011 09:03:58

  • 21/07/2011 09:02:58

  • 21/07/2011 09:01:29

  • 21/07/2011 08:58:33

  • 21/07/2011 08:55:36

  • 21/07/2011 08:43:28

  • 21/07/2011 08:40:45

  • 4.מדהים(נירית)

    21/07/2011 08:36:21

  • 21/07/2011 08:27:47

  • 21/07/2011 08:06:28

  • 21/07/2011 08:04:55