המקום של האנשים הנכונים

יום חמישי 20 במרץ 2008 17:51 מאת: מיכל פלטי, גלריה, הארץ

כל אחד רוצה להיות חבר במועדון שמשמיע את המוסיקה הנכונה, מציג את התערוכות הנכונות וכולם בו חברים של הבעלים. אבל לא כל אחד יכול

על דלת זכוכית מוארת ברחוב אילת מספר 8 בתל אביב נתלה שלט קרטון ועליו נכתב בטוש: "שמונה, סלון חברים פרטי". השלט הזה נתלה כבר שלושה חודשים בכל ערב ומוסר בסופו. אור אדום בוקע מבפנים, חבלים ועמודים נמתחים בחוץ, וטור מכוניות שאין לטעות בהן חונה ממול.

זהו המיזם החדש של עמית רונאל, ממייסדי חברת "מוסיקה פלוס", ושל שני אנשי עסקים אחרים מתחום חיי הלילה. יחד הם הקימו את המקום, שמתאים לתל אביב של שנת 2008 כמו טביעת יד ביומטרית לנוסע מתמיד: "שמונה" הוא בר-מועדון חברים פרטי, שככל שהוא פתוח ומזמין לחבריו - הוא סגור ומסוגר בפני שאר העולם.

המטאפורה הביומטרית אינה מקרית: גם אם זכיתם ונשלח אליכם הביתה כרטיס חבר ומכתב, רק כי אתם מכרים אישיים של אחד משלושת השותפים - תצטרכו להטביע את טביעת ידכם במכונה הביומטרית בכניסה, כדי למנוע העברה של כרטיס החבר לאדם לא מוכר.

אחרי שתזוהו והפרטים שמסרתם יאומתו, תוכלו לחצות את וילון הקטיפה הכבד ולחדור פנימה. אז תוזמנו לעשות את מה שהוא מטרת הביקור והעילה להקמת המקום כולו - להניד בראש בנונשלאנטיות לאנשים ממש כמוכם: זמרת מוכרת אחת, מנהלי קרנות הון סיכון, תעשייני מזון, מעצב רהיטים יוקרתיים, ספרים (שמצויים כאן בשפע, אגב. אף אחד לא רוצה לריב עם הספר שלו), מעצבת אופנה, מלונאי ועוד. כמעט כל הנשים בלונדיניות, לובשות סקיני ג'ינס ונראות מרוצות, ורוב הגברים באים בג'ינס ומוקסינים השמורים לאירועים "לא פורמליים" שבהם צריך "להיראות נינוחים".

כל התצלומים נמכרו

המייסדים הם יובל דור, שהיה הבעלים של מועדון "למון" בתל אביב וחזר לאחר שהות של שש שנים בניו יורק, שי בן צבי, בעל מועדונים ששהה 17 שנה ביפאן, ורונאל, מנכ"ל קבוצת "דפלוס" (לשעבר "מוסיקה פלוס") המונה חמש חברות שממתגות ומשווקות אירועים. בשיחה המתקיימת על ספות העור בערב פתיחת תערוכה במקום הם מדגישים, שאת הקהל שרואים כאן אי אפשר לראות בשום מקום אחר. "היה חשוב לנו ליצור שילובים בלתי אפשריים", אומר רונאל. "שאספן האמנות יפגוש על הבר את האמן שרוצה להיחשף. שמעצבת האופנה תפגוש דוגמנית או משקיעה. רצינו ליצור 'פייסבוק' בעולם האמיתי, משהו שמתאים לתקופה".

זה כמובן רעיון נחמד מאוד, אבל נדמה שלא היה פועל לולא הקנה המועדון הזה לחבריו הילה של יוקרה ומסתורין. "תראי, אלה אנשים עם סף ריגוש די גבוה, שרוצים להרגיש רצויים מאוד, שעובדים בשבילם ומארחים אותם", אומר רונאל. "הם לא רוצים לנדוד כל הזמן בין אותן ארבע מסעדות. ב'שמונה' אנחנו מציעים להם בכל ערב תוכנית אחרת: כל חודש נפתחת כאן תערוכת אמנות, אנחנו מארחים די-ג'ייז מאירופה שהם חוד החנית בתחום אבל הם לא יפוצצו לקהל את האוזניים, משמיעים מוסיקה חיה של ראפרים והיפ-הופ, ובכל יום ראשון יש מוסיקה של שנות ה-80. יש כאלה שבאים לכאן כל יום".

בתערוכה שנפתחה באותו הערב הוצגו עבודות של שמונה צלמים שבחר יובל דור. ממיכאל אזולאי, אדריכל המקום, דרך איתן ויתקון, שהציג לאחרונה גם בתערוכה "צבע טרי" בדרום תל אביב "והוא חבר טוב", כדברי דור, ועד צלמים ואמנים שדור נתקל בעבודותיהם "במקרה, בבתים של חברים". התצלומים שהוצגו בתערוכה הקודמת, אגב, נמכרו כולם.

מעשנים ביחד

"שמונה" בנוי על חורבות מסגרייה ישנה, בבניין מהתקופה העותמנית. העיצוב של אזולאי (שעיצב גם את מסעדת "אורקה" ואת המסעדה החדשה של רונן דברת בלוך בתל אביב, שעוד לא נפתחה) מדגיש את גובה החלל ואת מבנה הקשתות. לכך נוספות ספות העור והתאורה שעיצב יונה בואנו ("במבי"). המועדון בנוי בצורת האות ר' ורבים מיושביו מעשנים בהנאה. בשביל מה הם הוזמנו למועדון פרטי אם לא להתרווח על כורסה ולהצית סיגריות זה לזה?

רונאל מסביר שהמקום עוצב לפי עקרונות הפנג שוואי, גם אם אינו שטוף אור שמש. הקהל שבפנים יכול להתבונן בנוחות בנכנסים פנימה, ועל הבר יש נקודות תצפית טובות.

את הרעיון הגו דור ובן צבי, שחזרו מחו"ל לפני כשנתיים וחיפשו את המקום הבא שיפתחו בתל אביב. "אתה יכול לצאת מחיי הלילה, אבל הם לא ייצאו ממך", אומר דור, שלפני 15 שנה היה הבעלים של ה"למון" ברחוב אליפלט. אחרי שסגר את ה"למון" נסע לניו יורק. "היתה לי שם חברה למוצרי תאורה למועדונים, מוצר שפיתחתי בארץ בעקבות העבודה שלי בתחום", הוא מספר. "המוצר נמכר טוב, אבל בינתיים נולדו לי ילדים ולא רציתי להישאר בניו יורק. בארץ נפגשתי עם עמית ועם שי, שהיו לו מועדונים דומים בטוקיו. הרעיון נראה לי נכון. גם לתל אביב מגיע מועדון חברים סגור".

שנתיים בקירוב חיפשו השלושה את האתר המדויק עד שנבחרה המסגרייה. הם שכרו את המקום לעשר שנים, הרסו אותו וחשפו את הלבנים המקוריות ואת הקשתות. "אפילו הוספתי כאן 'ברכות הבית' בפינות נסתרות", מתוודה רונאל ומצביע על עמודים שעליהם מסתתרות, בין גופי תאורה ממוקדים ויקרים להחריד, אותיות גמרא בתצורות שונות. "אני מאמין בזה", הוא מסביר. על קיר אחר, מול הבר, נסתר מגן דוד מעיני המבלים.

זר התנצלות לדחויים

המקום פתוח זה שלושה חודשים, ערב ערב. הוא נפתח בעקבות משלוח מכתבי הזמנה אישיים לחברים ומכרים של השלושה, "שאותם רצינו לראות כאן", אומר רונאל. הם התייצבו ואף הורשו להזמין זוג אורחים לבילוי. מי שאינו חבר, מסביר רונאל, לא נכנס. אפשר למלא טופס הצטרפות של אורח, אבל להיהפך לחבר ממש אפשר רק אם הוצגת לפני הבעלים. "יש כבר מעגל חברים שני, ואנחנו גובים דמי חבר של 500 שקלים בשנה", אומר רונאל; כמו בכל בר מצליח, הרווחים באים ממכירת האלכוהול. "בכל שבוע יש ישיבה של שלושתנו ואנחנו מצרפים חברים חדשים, רק כאלה שאנחנו מכירים".

האם השאר יוכלו להקים את "סלון הדחויים"? בשלושת החודשים שבהם המקום קיים כבר הצטברו סיפורים, למשל על אדריכלית צמרת שביקשה להיכנס ונדחתה, ועל אוליגרך נודע שנשאר בחוץ כי לא נמצאה נפש טובה שהכניסה אותו.

האם נרקמות עסקאות ב"שמונה"? "כן", אומר רונאל. "זה מקום בלתי אמצעי להיפגש בו, שגם אומר עליך משהו: הרבה יותר מעניין לסגור כאן עסקה מאשר בארוחה עסקית או בלובי של מלון, לא? וגם השעות נוחות - שמונה עד שתיים בלילה".

לנוכח מגדלי היוקרה, היכלות הקולינריה ותנועת האוליגרכים לתל אביב, נראה שהגיע הזמן גם למקום כזה. עדות לכך היא שהוא מלא כבר שלושה חודשים. למען הדחויים, אגב, יש "תקציב פרחים": אם נדחיתם ובכל זאת שמכם אומר משהו לבעלים, תזכו לזר והתנצלות, ללא הבטחה להיכנס שוב. אם שמכם לא אומר כלום לאיש, תיאלצו להסתפק בהנגאובר מבר אחר, סתם אחד שפתוח לכלל הציבור.