חוויה מרגשת במקום לא צפוי

יום רביעי 02 באפריל 2008 07:11 מאת: נועם אבידן סלע, עכבר העיר תל אביב

בין כל הברים המצועצעים של דרום רוטשילד התגלתה לה פנינה ים תיכונית קסומה, הרצל 1 שמה. בהחלט מרגש, במיוחד בשביל שתי גברות חסודות

הכבוד שנפל בחלקי לארח שתי אמניות מכובדות, חסודות, נשואות ומצחקקות, לערב של ריגושים מרעישים בעיר הגדולה התגלה כגדול על מידותי: "בואו נראה עם יש איזה ספוט של ערסים שנראה מזמין בדרך אילת!", ניסיתי את גישת הטיפול בשוק. החסודות ממש לא התרגשו, אך ספוט מסוג זה לא נמצא. "הבה נתפנן על כוס יין בורגנית בסניף היין של הז'אז'ו בנוה צדק!", הלכתי על האופציה המתבקשת. המצחקקות לא התנגדו, אבל בערב יום חמישי העמוס לא נמצא מקום בבר היין הקטן, ואף אחד לא חשב לפנות את המקום שלו לשלישייה ערטילאית שכמונו. "יש לי: השסק!", הירהרתי לגבי האפשרות הטרנדואידית בעודנו מהדסים לכיוון לילינבלום. לנשואות התחילו לכאוב הרגליים, אני התחלתי להתבאס (מה יש לי לחפש בסשק?), ובסוף נאלצתי לפסוק שאין ברירה - הולכים להרצל 1.

הרצל 1 הוא בר חדש למדי בלב מתחם הדאון טאון סביב דרום שדרות רוטשילד. היה היו ימים שבהם המתחם הזה היווה את הריכוז האחרון בתולדות עירנו הפורחת של אתרים שניתן היה להגדירם באופן רופף כאנדרגראונד. מאז תנופת פיתוח כזו או אחרת אחזה באזור, וסמטאותיו החשוכות התפתחו לכדי מחזה משובב נפש: מעין אזור בילויים רווי שלטי ניאון צבעוניים שאמור לפתות תיירים בני 50 מצרפת לחשוב שאפשר להרגיש כאן כמו בפריז. כיוון שכך, הנחתי שבהרצל 1 אמצא עוד גיבוב חסר אישיות של טפטים, ספות עור ושירים מ-MTV 2 ברקע, בווליום מסביר פנים לתייר. מה רבה היתה טעותי.

הבה נשים את הדברים על השולחן: ידעתי בחיי הטפלים אי אלו ערבים מעושנים ונעימים לצלילי אבי ביטר או זהבה בן, ולפעמים אף פיירוז או עבד אל-ווהאב. אלא שלאחרונה, מסיבות שונות, הנני מנוע מלהרחיב באופן מהותי את אופקי המוזיקליים, ובכללם בתחום "המוזיקה הים תיכונית", ולפיכך אין באפשרותי לציין שמות ספציפיים מז'אנר זה אשר שלט לאורך כל הערב בהרצל 1. מאידך, עם כניסתנו למקום היתה המוזיקה הסימן הראשון לכך שאשכנזים או לא אשכנזים - לגברות ולי צפוי ערב מהנה ומלבב. את המשך האפקט יצר חלל המקום החשוך והבנוי חללים-חללים של מקומות ישיבה המיועדים בעיקר לאוכל: שייטנו לנו לאורך מסדרונותיו מוארי הניאון האדום עד שהגענו לבר בקצה העורפי של המבוך, שאליו יש לטפס בגרם מדרגות תלול.

אנשים ספורים, בני 18-50, ישבו באזורים השונים, וכל האווירה היתה רגועה ונינוחה ועם זאת רוויית תחושת מחתרתיות סקסית. ברמן וברמנית צעירים וענייניים שירתו אותנו בסבבה עם מנות נדיבות שנשפכו לתוך כוסית הטולמור דיו שלי, עד כדי כך שנאלצתי לגמוע ארבע כאלו כאילו אין מחר, ואף בליווי השאלה הפואטית ביותר של עולם הברים הישראלי - "קברנה או מרלו?" - שהופנתה לגברות אשר חשקו בכוס יין אדום. תפריטים, באופן טבעי, לא היו, אך החשבון של שלושתנו הסתכם ב-124 שקלים בלבד.

היה כל כך מפתיע למצוא מקום כזה בלב לבה של סצנת הבורגנות התל אביבית העולצת והצפויה. לא מתחסד ולא מתנחמד, לא טרנדי ולא שמנדי, שאין לי ספק שאני אחזור אליו בהזדמנות הראשונה, אם הוא עדיין יהיה שם. מתישהו בין הסיגריה השישית לשמינית שלי הגיעה פתאום עם הנוכחים הדרישה לכבות סיגריות - הגיע פקח! מכל הברים שישבתי בהם מאז שעבר החוק המטומטם הזה, איך זה שדווקא הנה מגיע הפקח?

השורה התחתונה:
מיקום: הרצל 1
עיצוב: חשוך, מפותל, קשוח
גישה: בלארג'
סקס אפיל: כרגיל, עניין של טעם - הטעם שלי, במקרה הזה
מצב רוח: מחתרתי
חומר אנושי: לא האנשים של השסק
פלייליסט: ים תיכוני
דרינק: כוס קברנה סובניון הבית
ליד הדרינק: חמוצים (לא רעים בכלל)
טיפ: האורח מצרפת אולי בכל זאת יעדיף את האספרסו בר מהצד השני של שדרות רוטשילד
שורה תחתונה: חוויה מסעירה ואפלה בלב רובע האורות הנוצצים
גישה לנכים: בר - לא, שירותים - לא