בטונים גבוהים
יום שני 04 בדצמבר 2006 10:02 מאת: רנן סולצ'ינר, עכבר און ליין
באלבומם החמישי, Saturday Night Wrist, חוזרים הדפטונס כשהם חזקים מתמיד ומפיחים משב רוח רענן בז'אנר הנו-מטאל המדשדש
בימים בהם הפוסט-גראנג' והנוּ-מטאל גוססים אט-אט, והשאריות לא מצליחות לעורר שום היסטריה, מעטים ההרכבים המטאליים שמצליחים לרגש בצורה כלשהי. הנוּ-מטאל כבר נצלה מכל כיוון ונעלם כמעט כלא היה; Korn כבר מזמן ממחזרים, Incubus נדדו למחוזות אחרים, טובים לא פחות, SlipKnot נעלמו מאחורי המסכות שלהם ו- Limp Bizkit מכרו את עצמם. כל מה שנשאר מאז, דוגמת Linkin Park ו-Evanescence, כנראה חסר כל משמעות ערכית לעתיד המוזיקה, מה שרק מגביר את הרעב למשהו בועט ואמיתי.
וכאן נכנסים לתמונה הדפטונס.
החברים מסקרמנטו שבקליפורניה מנסים לבעוט במסגרות המיינסטרים כבר יותר מעשור, ומצליחים למרות מגבלות התקופה העמוסה והמגוונת מוזיקלית בה הם פועלים. סינגלים כמו My Own Summer ו-Be Quiet and Drive קנו להם תהילה ב-97', מה שגרר זמן שידור נרחב ב-MTV ומכירות של למעלה מארבעה מיליון עותקים מאלבומיהם עד כה.
אחרי שלוש וחצי שנים של חיפושי דרך (כולל החייאת הפרויקט המדובר Team Sleep, עליו עמל סולן הלהקה צ'ינו מורנו במשך שנים), החברים שמים מאחוריהם את משבר האמון ביניהם. הם כבר היו קרובים לפירוק, הקליטו אלבום וגנזו אותו, שיחררו אלבום בינוני של קאברים ובי-סיידס.
לבסוף הם חזרו, חזקים מתמיד, ל-Morning View Studios (אולפן שקיבל את השם מ-Incubus, שהקליטו בו אלבום בשם זה ב-2000) כדי להקליט בו את Saturday Night Wrist יחד עם מפיק העל בוב אזרין, שעבד בין היתר עם פינק פלויד ו-Kiss. האלבום כולל גם שיתוף פעולה עם Serj Tankian, הסולן המטורלל של System of a Down.
"האלבום הזה אגרסיבי הרבה יותר מהאלבומים הקודמים שלנו", אומר מורנו. "כל מה שעבר עלינו בשנים האחרונות כלהקה רק תרם לזה. זה היה מוזר להקליט במאליבו, שזה מקום שטוף שמש, מקום שמח, ואנחנו מייצרים שם כזו מוזיקה שטנית ורעה".
התוצאה המוגמרת היא שניים-עשר קטעים מאתגרי חושים. יצירה ניסיונית, סופר-כבדה, שמעניקה לדפטונז, פעם נוספת, את תואר מלכת המטאל האלטרנטיבי של ימינו.
"יש חור בכדור-הארץ. זה הסוף, איפהשהו", גונח מורנו בקולו האינסופי ברצועה הפותחת של האלבום. Hole in the Earth הוא הסינגל הראשון מתוכו, וכנראה גם אחד השירים הטובים שהוציאו מאז הקמת הלהקה. הוא מלא בכל מה שכל חובבי הלהקה והז'אנר אוהבים - נפתח בהיסטריה טוטאלית ונרגע אל תוך הגיטרות הנעימות, שמשתלבות נהדר עם הקול יוצא הדופן של מורנו, שהאולפן ואפקט ה"ריוורבּ" עושים לו רק טוב. הדפטונז תופרים פה את הברוטאליות של האלבום שקדם לו, שנקרא על שם הלהקה, עם המורכבות המוזיקלית של White Pony הנפלא מ-2000.
האלבום מערבל הארד-רוק והאבי-מטאל עם פּאנק, פסיכדליה, רוק אלטרנטיבי ואלקטרוניקה. מעבר לכאסח, כמעט כל אחד ימצא ב-50 הדקות האלו משהו להתחבר אליו. הרצועה השישית, עם השם הבלתי אפשרי "u,u,d,d,l,r,l,r,a,b, select, start" היא תענוג אינסטרומנטלי מתמשך מתחילתה ועד סופה, שמזכיר לי את כל מה שאני כל-כך אוהב בלהקות כמו Porcupine Tree ו- Oceansize. הטראקים Xerces ,Beware ו- Cherry Waves הן בלדות דפטונזיות יפהפיות טיפוסיות, ו-Pink Cellphone בנויה מביטים דראם-אנד-בייסיים ומשל לירי קצר וקולע על העליבות הטמונה בקיום יחסי-מין בבריטניה. משעשע.
נראה כי כל הבעיות האישיות ביניהם בעבודה על האלבום, דווקא גרמו להם להיות להקה חזקה וטובה מתמיד. לפעמים כל מה שצריך זה קונפליקט שיפיל אותך בהתחלה, ואחר כך יסדר לך את הראש ויגרום לך לפרוח.
Deftones - Saturday Night Wrist
הד ארצי