ביקורות על מוזיקה דיונים במוזיקה בלוגים על מוזיקה

ההורסים ברינה

יום שישי 24 בנובמבר 2006 07:16 מאת: איתמר ב"ז, עכבר העיר ת"א

שתיהן חולקות שורשים בפאנק, אוריינטציה צוענית וחיבה לכאוס - ועכשיו גם אלבום משותף וסיבוב הופעות. תכירו את ויאלקה ו"קרוזנשטרן ופארוחוד"

מפרק. איגור קרוטוגולוב מ"קרוזנשטרן ופארוחוד"

(צילום: דניאל צ'צ'יק)

פרסומת

שדות חרושים, תלמים ישרים, שמש מחייך במרומים, מחוץ לחלון שתי נשים מבוגרות, ספק שושנה דמארי במוהוק ורוד מרביצה למעין יפה ירקוני על ספידים. הבעלים של השתיים, בדראג, מעודדים מהצד, והצאצאים של שני הצדדים מנענעים את הגדרות בהנאה מביכה. מהשמים נופל פגר מרוט של עורב.

כך, בשינויים קלים, נפתח האלבום החדש שחולקות ויאלקה הצרפתית-קנדית וקרוזנשטרן ופארוחוד הישראלית-רוסית. לא כך רגיל צרכן המוזיקה הממוצע לצרוך את התבן שלו: ספליט (אלבום חצוי) הוא אריך נגן שמוציאים שני הרכבים יחד, לרוב מחמת תקציב מצומצם, לעתים בוויניל, בדרך כלל במעגלים נידחים של פאנק א-מסחרי, גאראז' של מצורעים ומטאל אזוטרי לסוגיו.

קשה לחשוד באנשי אאוריס מדיה הפרפקציוניסטים בערבוב מין שאינו במינו רק בשל אילוצים תקציביים, ואכן - לכאורה ישנם כמה קווי דמיון בולטים בין שתי הלהקות, ויאלקה וקרוזנשטרן, שהופכים את שיתוף הפעולה ביניהן לכה מתבקש: שתיהן חולקות שורשים בפאנק, אוריינטציה צוענית, חיבה עזה לכאוס ונטייה לקקופוניה.

ובכל זאת, איפשהו במהלך ההאזנה העשירית (מתוך 23), דבר מה מסיים לחלחל: איפה שקרוזנשטרן גודעת, ויאלקה נוטעת. בזמן שקרוזנשטרן כילו את זמנם בהחרבת מבני ג'אז וכלייזמר פשוטים ובשינון הבליצקריגים המתוקתקים היטב של ג'ון זורן וחבר צדיקיו, ויאלקה הקפידו לחקור תרבויות רחוקות ולבנות לעצמם צליל אימפרסיוניסטי חלוצי שלא במקרה מזכיר זמרות פטריוטיות מתקופת קום המדינה.

במקום שבו קרוזנשטרן משקיעים את כל מרצם בפירוק ובחוסר תקשורת (אין מילים, הכל בג'יבריש וחרחורים), ויאלקה מגבשת אתוס משל עצמה ומתעדת את הרשמים שאספב במסעותיה העולמיים באמצעות מילות השירים (חוץ משיר אחד, מאת הרוקי מורקמי, הממשיל את בני האדם לקופי חרא הניזונים מקוקוסי צואה וכלואים בתוך מעגל חריונים בלתי ניתן לשבירה).

את הליריקה מקפיד הצמד הצרפתי-קנדי ליצוק לתוך תבניות של המנונים פוסט מודרניים פרי עטו. ויאלקה למודת הקרבות לא תמימה, ובטח שלא פטריוטית: כל שיר מורכב מכמה מלודיות המנוניות שעולות זו על זו, מסכלות ביד גסה כל אחת את איומיה הביטחוניים של האחרת ומתקוטטות על תשומת הלב, ואז גוועות. בדיוק כמו בחיים. התוצאה מטרידה וזועפת, ואי שם ברקע מזדחל מרכיב אחד שהופך את הקומפוזיציות הללו לעופות ייחודיים גם בשדה האמנות הביקורתית: היכן שכל סממני הציוויליזציה מתפרקים ושוקעים, ויאלקה מקפידים לחרוש ולזרוע חמניות. הם לא נויזיסטים. הם באו ליהנות.

ובאשר לקרוזנשטרן - בספליט הזה מצטרפת לאיגור קרוטוגולוב (באס, קולות), רוסלן גרוס (קלרנית) וגיא שכטר (תופים) אקורדיוניסטית חדשה, אוליה ילנסקי, שמוצאת את השלושה בפאזה דחוסה שמתרחקת מעט מהמוטיבים החסידיים וממצב הרוח החלומי של האלבומים הקודמים ועושה צעד ברור לכיוון הג'אז האגרסיבי של זורן וסצינת ניו יורק. התוצאה מרנינה. מי שמעולם לא עסק בוונדליזם לא יכול לתאר לעצמו כמה הנאה ניתן להפיק מהחוויה היצירתית שנקראת, בשגגה, "הרס".