תהרגו אותם וזהו: הקילרז ממשיכים לעייף

יום שלישי 16 באוקטובר 2012 15:20 מאת: קליה מור, עכבר העיר

גם באלבומם החדש הקילרז לא מספקים את הסחורה, ו-Band of Horses, למרבה האכזבה, דוהרים לאחור. ביקורת אלבומים 


כבר לא רקדנים. הקילרז

(צילום: Williams& Hirakawa)

פרסומת

יחסי עם הקילרז נעים בדרך כלל בין בוז תהומי להכרה בלתי נמנעת ביכולתם לייצר להיטים אפקטיביים, תלוי במידת הסלחנות שלי באותה תקופה, תלוי גם במידת האפקטיביות של הלהיטים. אחרי הכל, אי אפשר להתווכח עם שיר כמו "Mr. Brightside" הפצצתי שהטילו באלבום הבכורה שלהם "Hot Fuss" ב־2004; ובטח שלא עם שיר כמו "Human" שהפילו עלינו ב"Day and age" ב־2008. "אנחנו רקדנים או שאנחנו אנושיים?", הם שאלו אותנו, ולא היתה לנו ברירה אלא לענות תוך כדי ריקוד.

לא מעט פעמים כבר בחנתי לעומק את הלהקה הלאס וגאסית של ברנדון פלאוורס, על כל גלגוליה, אלה שכללו מגפיים וכובעי קאובויז, אלה שהיו אייטיזיים ומשופמים. הכיתי אותה במקלדתי שוב ושוב. כתבתי שהיא נוצצת, מצליחנית, יומרנית ורברבנית. שיש לה לב שעשוי מהחומר שממנו בנויה לאס וגאס - פלסטיק. שהיא חלולה מבפנים, נטולת נשמה, מלאת פאתוס. בקיצור, מזויפת. על אחד האלבומים הרחקתי לכת עוד יותר וטענתי שהוא משמים מבחינה מוזיקלית ושטחי במסווה של עמוק, שזו הצורה הבזויה ביותר של השטחי.

אבל לא מעט פעמים הכיתי גם את עצמי. הודיתי שאמנם אין לי שום חשק לבקר בלאס וגאס, אבל אם הייתי מתעוררת שם פתאום הייתי יוצאת לעשות לסיבוב בעיר. והכי חשוב - רקדתי לצליליהם עד אובדן חושים בקופנגן (אחרי דלי של רדבול־וודקה, אמנם, אבל לא אתחמק מאחריות), ושרתי יחד איתם ברדיו במכוניות שנוסעות מהר מדי. וקשה לשיר ולרטון בו זמנית, באחריות.

מה שיותר חשוב מכך שיחסי עם הקילרז נעים בין בוז תהומי להכרה בלתי נמנעת ביכולתם לייצר להיטים אפקטיביים הוא שיחסי עם הקילרז נעים. נקודה. תנועה זה דבר חשוב. ומה שאני מרגישה כשאני מקשיבה לאלבומם החדש "Battle Born" זה חוסר תנועה, ובעיקר שעמום.

מה מזכיר לכם השיר הבא? הקילרז:



גיטרות של U2 שריגשו אותנו לפני 20 שנה, הפאתוס הרגיל שלהם שלא ריגש אף פעם, שאיפות ברוס ספרינגסטיניות ודייר סטרייטסיות לא משכנעות ולדעתי אף לא להיט גדול אחד שיגרום לי להתנצל ולהצטדק בשעה שאני מלכלכת עליהם. רגע, חכו, אני בדיוק קוראת שהלהיט הגדול הוא "Runaways". ממממ... טוב, מה שתגידו. לי הוא נשמע כמו חיקוי של שיר שתכף אזכר בשמו. 

אין ספק שגם האלבום הרביעי של הרוצחים המומחים, שנקרא על שם המילים המוטבעות על דגל מדינת נבאדה וגם על שמו של אולפן ההקלטות שלהם, מופק לעילא (אין שום פלא - על ההפקה חתומים השמות המפוצצים דניאל לנואה, סטיב לילווייט, בריאן אובריאן, דמיאן טיילור וסטיוארט פרייס), אין גם ספק שפלאוורס שר היטב וכולם עובדים כיחידה משומנת ועושים את המקסימום, אבל ארבע שנים עברו מאז אלבום האולפן האחרון "Day and Age" - באמצע היתה הפסקה והיה גם האלבום הסולו הככה־ככה של פלאוורס - וארבע שנים הן הרבה מאוד זמן (איך הזמן עובר מהר כשלא מחכים), מספיק זמן כדי לייצר משהו מרגש יותר מזה. אה כן, "הלהיט" שלהם מזכיר לי בחלקים מסוימים את "Betty Davis Eyes". אבל בערך כמו שטבעת פלסטיק מזכירה יהלום.

» הקילרז - Battle Born

יש לוחש לסוסים בקהל?



יש הנאה לא מבוטלת בלרדת על להקה שאת לא אוהבת. בייחוד אם היא לא מישראל ולא תיתקלי בה מחר בפורט סעיד. אמוציות שליליות חזקות גם נוטות להתפרץ בקלות. את פותחת קובץ וורד וכבר יש עליו 500 מילים. אבל לכו תכתבו משהו רע על להקה שאתם אוהבים. זה כבר הרבה יותר קשה. להקה שאתם מחכים לאלבום חדש שלה בציפייה, מנסים לשחזר את הרגש, מנסים לעורר את הטעם.

#alt
אהבה אמיתית. Band of Horses (צילום: יח"צ) 
 

Band of Horses היא ללא ספק אחת הלהקות האהובות עלי. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את "Funeral The" שובר הלב או את "Part One" הרומנטי מאלבום הבכורה המושלם של בן ברידוול ומאט ברוק - "Everything All the Time" אי שם ב־2006, כמו שלא אשכח את הגיטרות סחופות הרוח שהתנפנפו בתוכו בעוצמה מלאת מרחבים. לא פלא ש"Funeral The" ליווה את הסצנה שבה כל אנשי העולם מאבדים את הכרתם ב"פלאשפורוורד", הוא באמת יפה עד אובדן הכרה.

שנה אחר כך הגיע "Cease to Begin" השני, מינוס ברוק פלוס רוב המפטון על הבס וקרייטון בארט בתופים. גם הוא היה די מושלם. "Is There a Ghost", "No One's Gonna Love You" ו"The Window Blues" העוטפים המשיכו את הקו של אלבום הבכורה, זה שעושה צמרמורות בכל הגוף, והסתתרו בו גם כמה שירים קאנטריים יותר, כמו "The General Specific" או "Lamb of the Lam (In the City)", שהיו אתנחתא נעימה וגיוון משובב לב. ב־2010 הגיע האלבום השלישי, "Infinite Arms", ואני עדיין שפעתי מחמאות (שאר העולם טיפה פחות). היו בו שירים כמו "On My Way Back Home", "Factory" או שיר הנושא; לא יצירות מופת, אבל שירים שאפשר לצלוח איתם את הלילה, גם אם אין בו ולו כוכב בודד אחד. והגיטרות עדיין גרמו לך לדהור דרך קירות בלתי נראים.

אבל חזיז ורעם - "Mirage Rock" הנוכחי (הפעם עם ברידוול, ברט, ריאן מונרו, ביל ריינולדס וטיילר רמזי) לא מרעיד אף שריר בגופי, בטח לא את שריר הלב. תריסר שירי רוק על גבול הבנאליים וקאנטרי מבאס. האלבום הרביעי של הסוסים, שהפיק גלין ג'ונס, מזכיר את הימים הרעים של קאונטינג קרואוז (עוד אהובת עבר שהלכה ודעכה). קולו הפלצטי המופלא של ברידוול לא מפלח את האוויר, והכי חשוב - הגיטרות כבר לא מנסרות את הלילה, ובטח שלא חוצות את המדבר.




כבר מהשיר הפותח, "Knock Knock", שהוא גם הסינגל שנבחר לקדם את האלבום, אפשר להתדכדך בכיף. השירים בסדר גמור, חמודים, עוברים. כלומר האכזבה גדולה מנשוא. אין כאן שום דבר מוחשי. שום כאב שאפשר לאחוז, שום כעס שאפשר לבעוט בו (בטח לא שיר המחאה העלוב "Dumpster World"), שום אהבה שאפשר למות ממנה. בחיי, מרוב זעזוע הייתי צריכה לחזור אחורה ולהקשיב לשלושת האלבומים הקודמים כדי לבדוק שלא התבלבלתי ושהם באמת היו מוצלחים (כן, הם היו, ועוד איך). אני מאוד מקווה שזאת לא ההלוויה של הלהקה הפעם־מופלאה הזאת, אבל אם זאת כן, מה שבטוח הוא שנשמע בה את "Funeral The" ולא אף שיר מהאלבום הנוכחי.

» Band of Horses - Mirage Rock
תגיות: קליה מור
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(2 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5