עבודה שחורה: המחווה לאהוד בנאי והפליטים רלוונטית מתמיד

יום רביעי 22 באוגוסט 2012 11:23 מאת: קליה מור, עכבר העיר

אלבום המחווה "עבודה שחורה" של בית ספר מיוזיק נותן עבודה, והסופר גרופ Lunacidal Tendencies מבטיח הרבה ומקיים מעט


דבר לא השתנה. אהוד בנאי

(צילום: יעל יעקבי)

פרסומת

אלבום המחווה ל"אהוד בנאי והפליטים", שאירגנו הסטודנטים להפקה מוזיקלית של בית הספר Muzik, מפתיע לטובה גם כי הוא רלוונטי מתמיד בגלל הפליטים שלנו, וגם סתם כי הוא אלבום מופתי. אלבומי מחווה נוטים מטבעם לא לעורר אצלי הערכה גדולה מדי. כלומר הם מין הימור בטוח כזה, מישהו אחר כתב את האלבום המושלם וטרח למעננו. וגם סטודנטים, בית ספר, אתם יודעים, עוד יש להם מה ללמוד. חוץ מזה את האלבום המקורי הפיק יוסי אלפנט, האיש הכי מוכשר ברוקנרול הישראלי. לכו תתחרו עם הרוח של אלפנט.

» מסיבת השקה ל"עבודה שחורה"

אבל משתתפי האלבום הזה, בהנחיית המפיק דורון פלסקוב, לא התעצלו. הם באמת לקחו את השירים למקום אחר, למקום שלהם, וזה נשמע הרבה יותר אמיתי ומקורי ממה שהפיקו הקרם של הקרם הנזכרים לעיל. בקושי אפשר לזהות את "זמנך עבר" אחרי הטיפול שנתנה לו ענת גוטמן - הוא הפך למין לאונג' בית מלוני שטוף חצוצרות; ליאור טף האט את "עיר מקלט", ואז קשר לו משקולות ומשך אותו למטה; לונא אבו נסאר מאנפפת בנפלאות את "ממשיך לנסוע", וגם כל השאר מצוינים. בואו רק נקווה שעוד 25 שנה הוא כבר לא יהיה רלוונטי.

» עבודה שחורה - מחווה לאהוד בנאי והפליטים 

עידכון מקורי ליצירת מופת. ממשיך לנסוע:



מסיבת חברים



על הנייר, האלבום של חבורת Lunacidal Tendencies נשמע טוב מכדי להיות אמיתי. רשימת המשתתפים ארוכה כל כך, שעוד רגע היא פורצת מהדף ומפתחת חיים משל עצמה. ולא סתם משתתפים - בריאן שטיינר ואלרן דקל (פאנק'נ'שטיין) קיבצו מסביבם את מה שנקרא הקרם של הקרם. גבע אלון, גדי אלטמן, קרולינה, מיקה שדה, איסר טננבאום וספי ציזלינג, ולא רק הם. התייצבו גם עוזי רמירז, יאיר סלוצקי, שאנן סטריט ועוד בערך מיליון (טוב 35, אם לדייק), אפילו קותי כאן. ואם קותי כאן, כולנו צריכים להיות כאן.

» Lunacidal Tendencies בג'אם 88

אז זהו, שלאו דווקא. מתברר שגם אם תביא את השחקנים הכי טובים, עדיין תצטרך תסריט טוב כדי ליצור יצירת מופת. ו"After the End", שהפיקו שטיינר ודקל ואחריהם באולפן גם ג'יימי קנדילורו, על אף חביבותו, רחוק מלהיות מאסטרפיס. זה קצת מזכיר לי את ההתכנסות שהבטיחה־אך־לא־קיימה של מיק ג'אגר, דייב סטיוארט מיוריתמיקס, ג'וס סטון, דמיאן מארלי, וא"ר רחמן, שאחראי למוזיקה של "נער החידות ממומביי" - סופר גרופ שנתן לנו לא מזמן את הפרויקט "Super Heavy", מין מישמש מיק ג'אגרי רגאיי אוריינטלי שהעולם היה יכול להסתדר מצוין גם בלעדיו.

רחוק מלהיות מאסטרפיס. Lunacidal Tendencies:



מה שקיבלנו מ־35 החברים שלנו זה פוסטר של ירח העומד לירות לעצמו ברקה, מעל כדור הארץ העולה בלהבות, ולצדו 16 שירים נעימים, שאם הייתם מספרים לי שכולם קאברים לשירים נושנים הייתי מאמינה בו במקום ("A New Way to Rhyme" באמת לא קאבר של משינה?), כי הייחודיות, המקוריות ושאר עניינים טפלים שכאלה רחוקים מהם כמרחק הדירה שלי ממקלט (וזה מדאיג אותי). אין ספק שהחבר'ה נהנו מהחברה ומהמוזיקה, זה מורגש וזה כיף ויפה, אין כאן גם שום דבר מביך חלילה, ויש הרבה מאוד גרוב מגניב. תמיד מהנה לשמוע את קרולינה מפ'נקת, את החצוצרה של ציזלינג שועטת כמו רכבת אקספרס, ואת מה שגבע אלון עושה כשעוברת לידו גיטרה.

אם היו מזמינים אותי למסיבת גג של בין ערביים, נותנים לי כוס לימונדה עם ערק והמון נענע, וכל האנשים הטובים האלה היו מג'מג'מים שם, זאת היתה יכולה להיות חתיכת מסיבת גג של בין ערביים, בהנחה שלא הייתי מגזימה עם הערק. ואתם יודעים איך זה יותר מדי ערק, לא ממש זוכרים כלום ביום שאחרי.

» Lunacidal Tendencies - After the End


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5