ביקורת אלבום: "דלפיק" הם לא "ניו אורדר"

יום ראשון 31 בינואר 2010 02:46 מאת: ניב הדס

אם מורידים מגבם של "דלפיק" את הקוף המכונה "ניו אורדר", נותר אלבום בכורה לא רע בכלל

חראם על "דלפיק". לא זו בלבד שהבי-בי-סי סימנו אותם בתור "הדבר הבא" ושחברת התקליטים השקיעה בהם משאבים יח"צניים ופיננסיים אדירים שמחייבים קבלות מיידיות, על הכתפיים שלהם יושב הקוף הכבד ביותר שלהקה מנצ'סטרית יכולה לסחוב - "ניו אורדר".

"אני משער שהעובדה שאנחנו מגיעים ממנצ'סטר הופכת את ההשוואה ל'ניו אורדר' לבלתי נמנעת", סיפר לאחרונה הגיטריסט מאט קוקסדג' בראיון ל"גרדיאן". ההיתממות הזאת של קוקסידג' מתעלמת מכך שמלבד המוצא העירוני, הנוכחות של "ניו אורדר" משפיעה על כל כרומוזום בד-נ-א של "דלפיק": העטיפה שנראית כאילו עוצבה על ידי פיטר סביל; השימוש במלה אחת סתומה ככותרת לשמות השירים - Doubt" "Counterpoint", "Halcyon", "Submission", "Remain; התיפוף הרפטטיבי, המכאני והכל-כך סטיבן מוריסי של דן היידלי; הגיטרה שממעטת לנגן תפקידים מלודיים או ריתמיים, מהולה באפקטים מהדהדים ומיועדת להוספת צבע בלבד; ההוקים הפיטר-הוקיים של הבס, ובעיקר החיבור ההומוגני בין רוק גיטרות עם מבני שירים קלאסיים לאלקטרוניקה.

אז לא, "דלפיק" הם לא "ניו אורדר", אבל זו הקבלה קלה מדי ולא ממש הוגנת. ראשית, מכיוון שחלק ניכר מהחשיבות והאיכויות של "ניו אורדר" טמונות בחלוציות שלהם; בהתוויית דרך שמסיבות אובייקטיביות של תזמון, ל"דלפיק" אין מראש שום יכולת לחקות. שנית, וזו הסיבה החשובה יותר, משום ש"Acolyte", אלבום הבכורה של השלישייה הצפון-אנגלית, הוא מספיק טוב כדי שיזכה לבחינה עצמאית, ולא כנגד יצירות עבר מופתיות.

"דלפיק". אנרגיה, תשוקה וכנות

אם כבר השוואות, כדאי לכוון אותן דווקא ל"קלאקסונז"; מי שלפני שלוש שנים ניסו לרפרר גם הם ל"האסיאנדה" - מועדון הבית של הלייבל "פאקטורי" שבו היו שותפים חברי "ניו אורדר" והבעלים טוני ווילסון ובו נולד החיבור בין רוק לתרבות הרייבים - ולשחזר את נקודת ההשקה הבתולית ההיא. בעוד שה"קלאקסונז" השאירו אותנו עם הייפ מתפוגג, אנרגיות פרמקולוגיות, הרבה רעש ורק שיר אחד גדול באמת ("Golden Skans"), ל"דלפיק" יש בנוסף לגישה הנכונה, גם ארסנל פזמונים מנצחים, שכל אחד מהם הוא הימנון אינדי-דאנס בפוטנציה.

"Doubt", הסינגל הראשון מתוך "Acolyte", הציב את הרף המלודי הגבוה, שאליו לא מתקשים להתרומם גם "This Momentary", "Halcyon" הסוחף, "Red Lights" ו"Submission" הרגועים יותר ו"Remain" היפהפה שחותם את האלבום (ובאמת שהבחירה בהם היא שרירותית וראשונית. סביר להניח שבתוך כמה ימים גם משאר השירים יהיה לי קשה להשתחרר).

הישג לא פחות משמעותי מהכתיבה המגובשת שייך למפיק יואן פירסון - די-ג'יי אדיר ופיגורה דאנסית מכובדת - שאחראי לעדכניות של הטאץ' הטכנוקרטי. לא פעם שמענו להקות שמבקשות לשלב בין צליל מכאני לאנושי ונופלות על סעיף חוסר אמינות עם סאונד אנכרוניסטי, שמפספס את המשמעות המכרעת של רלוונטיות בכל הנוגע לשימוש באלקטרוניקה. ההבנה וההכרה העמוקה של פירסון את העולם הזה מספקות ל"דלפיק" משענת מסונתזת ומוצקה שטוענת את השירים שלהם, שבסיטואציה אחרת היו עלולים להישמע בנאליים מעט, בערך מוסף, שמבדיל אותם מרוב הרכבי האינדי האנגליים והחדגוניים שמסביבם.

לא צריך כמובן להפריז בחשיבות של אלבום כמו "Acolyte"; אין ל"דלפיק" את הכישרון של האלילים העירוניים שאליהם הם מרפררים, או לחילופין את המקוריות, הממזריות והחוכמה של "הוט צ'יפ". מה שיש להם זה אנרגיה, תשוקה, כנות וכמה שירים יפים. לפעמים לא צריך יותר.

"דלפיק" - "Acolyte" (הליקון)

תגיות: דלפיק, ניב הדס, ניו אורדר