ביקורת אלבומים: שלושה זמרים ישראליים שצריך להכיר
יום חמישי 07 במאי 2009 17:28 מאת: רוי רגב, עכבר העיר און ליין
אל תגידו "לא מכירים", תכירו: אורי מרק, מוטי ביקובסקי ונדב אזולאי חובקים כל אחד אלבום חדש. שווה להכיר את שלושתם
מרק, ביקובסקי ואזולאי. גדולים יהיו
רבות דובר על מצבה המדשדש של תעשיית המוזיקה הישראלית. זאת שתתקשה לתת במה איכותית למי שאינו מסוגל למלא את קיסריה לפחות פעם בשנה. עם זאת, מתברר כי מתחת לפני השטח ישנם אמנים שחשים כי אין להם ברירה אחרת אלא לשחרר לאוויר העולם אלבומים אישיים, נוקבים ולא תמיד קלים, ועוד בעברית. חלק מהאמנים מצליחים להגיע ללב הקונצנזוס (מישהו אמר גלגל"צ?) ואילו אחרים נידונו לקריירה של הדפסת עותקי אלבומים בקבוצות של עשרות ובהופעות לקהל מפרגן אבל קטן. אורי מרק, נדב אזולאי ומוטי ביקובסקי הם שלושה יוצרים ייחודיים בנוף המקומי, המייצגים באלבומי הבכורה שלהם גם שלוש גישות שונה.
הכועס: אורי מרק – לא לדבר על מין
הסינגל הראשון של אורי מרק, "לא לדבר על מין", הציג למאזין הרדיופוני יוצר חדש ומסקרן שלא מפחד מטקסטים מאתגרים וגיטרות מלוכלכות. אלבום הבכורה של מרק, הנושא את שמו של הסינגל המוצלח, אמנם נוטף פאתוס והגשה סופר-רצינית, אבל גם מגובה בטקסטים חזקים ועבודת גיטרות מאתגרת בניחוח מנצ'סטר.
אם במנצ'סטר עסקינן, אלבומו של מרק יזרוק את המאזין הוותיק לשנות השמונים התל-אביביות, שהושפעו באופן ניכר מסצנת הרוק של עיר התעשייה הבריטית האפרורית. קולו הרדוף של מרק מזכיר את "פופלקס" הנהדרים, עם אותה רי"ש מתגלגלת ושירה שנעה בין עוקצנות לרגישות מפתיעה. פס הקול מלא קצב, עם דגש על בס-תופים שיעבדו טוב גם במועדונים, והרבה כבוד לשירה שנמצאת תמיד במרכז.
צפו בקליפ של "לא לדבר על מין":
מרק, שביומיום משמש גם כעורך ב"ידיעות תל אביב", מציג טקסטים נהדרים שיחייבו אתכם לעיין בחוברת הדיסק המעוצבת. מעטים האמנים שיבחרו בטקסטים כגון: "רוש בתוך ראש ממתן את מידותיי / כמה לדרוש אם דרוש יותר מדי? / אם תבקשי למלא את מקומם / מי יידרש להפיס את זעמם?", מתוך "לרוץ אל החולות", שמילותיו נלקחו מ"אזהרה" של המשורר טאהט מוחמד עלי ויצק אותן מחדש אל תוך שיר רוק חד וכוחני.
ללא ספק, מרק לוקח את עצמו מאוד ברצינות, לפעמים יותר מדי. זה בהחלט עובד ב"לא לדבר על מין", ב"רכבת" השקט והמקסים ו"במשוגע" המצמרר. לעומתם, שירים כמו "(ים המלח)" ו"החטא" קצת מתפספסים, על סעיף ההגשה הקצת מוגזמת. עם זאת, מדובר בנפילות כמעט לא מורגשות בתוך יצירה שלמה, מרגשת ומפתיעה - ויותר מהכל אסתטית.
האמיתי: נדב אזולאי – בצד של הרעים
"בצד של הרעים" של המוזיקאי הבאר שבעי הצעיר נדב אזולאי (רק בן 23) מקבל הרבה פירגון מהתקשורת המקומית וכנראה שלא לחינם. שיריו של אזולאי מציעים למאזין כנות כובשת, אם בטקסטים הנוגים ואם בהגשה הישירה וחסרת המניפולציות. אם אלבום הבכורה של מרק הדגיש חידודי לשון להטוטניים, חיתוכים אגרסיביים בשירה וגיטרות מושחזות, אזולאי בחר בפס קול אוורירי שילווה את שירתו הנקייה ולעיתים מסתלסלת. אגב סלסולים, יתכן שאלו הדביקו לאזולאי את ההשוואה המציקה לאביתר בנאי, למרות שהאזנה מעמיקה תגלה כי מדובר בשני אמנים שונים מאוד.
אלבום הביכורים של אזולאי הוא מסוג היצירות שדורשות צלילה מעמיקה וקשב רב כדי לגלות את האיכויות האמיתיות שלה. למי שרגיל לסאונד רוק עכשווי, מלוכלך וקודר ימצא שאזולאי בחר בהפקה נקייה ומוקפדת שאפיינה דווקא אלבומי רוק ישראלים מהעשור הקודם. הבחירה הזאת, יחד עם מינימום של פעלולי הפקה מודרניים נותנים הרבה מקום לטקסטים המשובחים ולשירתו הכאובה.
נדב אזולאי. שירה כאובה, מינימום פעלולי הפקה (תצלום: גיל נמט)
"לאסוף שאריות" שמגיע אחרי פתיח חולמני, שם את אזולאי מיד במעמד האנטי גיבור, שיאפיין את שיריו גם בהמשך האלבום. כאשר מתוודים לסיפור האמיתי שמאחורי השיר – סיפורו של חסר בית שלאחר פיגוע התחזה לפצוע כדי לקבל מיטה חמה – הופך השיר למצמרר אף יותר. "אוטובוס אחרון" מתאר בצורה מקסימה עד כמה סיפור אהבה פשוט יכול להפוך למרכז העולם ברגע נתון. "הכי אני אוהב אותך ולנעול אחרייך את הדלת זה אוטובוס אחרון אף פעם לא הייתי לבד כל כך רואים לכולם בעיניים" שר אזולאי בפשטות כובשת, ואני מאמין לו.
זה שלא מוותר: מוטי ביקובסקי
אלבום הבכורה של מוטי ביקובסקי, איש להקת "מים" המוצלחת, נשמע כמו יצירה של מי ששיריו בוערים בעצמותיו ולא נותנים לו מנוח. בדומה לסאונד שאפיין את להקת מים, גם כאן בוחר ביקובסקי בצלילים ארוכים, גיטרות נקיות מלאות ב"דיליי" נעים ושירה שתמיד מקבלת מרווח רחב דיו משאר הכלים. לעומת אזולאי, שבחר לשלב את קולו בווליום דומה לשאר הכלים, ביקובסקי שם את עצמו במרכז האלבום, מה שמתאים מאוד לגוון קולו הנעים. ובאמת, השירים של ביקובסקי מאוד נעימים, אפילו נעימים מדי, מדי פעם מבליח לו ליין גיטרה או קלידים שעוזר לשירים להתגלגל קדימה, אבל לא לחדור ללב כמו אלו של מרק או אזולאי.
למרות שקיוויתי כי ביקובסקי יהיה הסוס השחור של הרשימה בעקבות חיבתי לעבודתו הקודמת, נותר אלבום הבכורה שלו אלבום רגוע ולא מזיק. הזמר הרגיש בחר בצליל אקוסטי ורדיופוני, שהיה מתאים להדגשת טקסטים חזקים או הרמוניית שירה הרפתקנית יותר מאלה שכאן, שיכלו להרים את האלבום הזה למחוזות מעניינים יותר.
צפו בקליפ של "הגשם הראשון" של מוטי ביקובסקי:
לצערו, רק "הגשם הראשון" ו"באוויר הזה" מצליחים לקיים את הפוטנציאל. לעומתם, הטקסטים והסתמיות של "למרות שלבשת" ו"חתונה" מאזנים את האלבום לרמתו האפרורית הסופית. זה משאיר אותנו עם השורה הסופית מתוך "באוויר הזה" – "אם אתה מוכר / זה המחיר שלך / ואם אתה לא רוצה / אתה תחזור הביתה עם תחושת החמצה". למרות תחושת ההחמצה, נקווה כי ביקובסקי ימשיך לחפש את קולו הייחודי באלבומו הבא.
תגיות:
אורי מרק,
מוטי ביקובסקי,
נדב אזולאי,
רוי רגב