שלום חנוך: מלך או דינוזאור

יום שלישי 07 באפריל 2009 02:53 מאת: בן שלו

מעמדו הרם של שלום חנוך במוסיקה הישראלית יכול להקל עליו, אבל מצד שני גם להיות מעמסה של ממש. הרגעים הטובים באלבומו החדש הם אלה שבהם הוא מתייחס למעמד זה באירוניה


עטיפת אלבומו של שלום חנוך

פרסומת

פעם בחודש, בכל שבת רביעית, משתיים בלילה ועד ארבע וחצי לפנות בוקר, שלום חנוך עוטה על הג'ינס והטי-שירט שלו גלימה מטאפורית ונהפך למלך. מספר נתיניו הוא כמספר האנשים שנדחקים למועדון הבארבי בתל אביב בזמן שמתקיימת במקום עוד הופעה בסיבוב "חיות לילה", שחנוך מריץ כבר ארבע שנים. גם כשזאת לא הופעה מצוינת, זאת הופעה מלכותית. השעה הבלתי סבירה, פאסון ה-After Hours הנינוח של חנוך, השליטה המוחלטת ונטולת המאמץ שלו בקהל המשולהב והאוהב, ההעצמה של דמותו לנוכח העובדה שה"בארבי" קטן עליו לפחות בשתי מידות - כל אלה הופכים את "חיות לילה" למפגן כוח משכנע מאוד, טקס שמאשר וחוזר ומאשר את מעמד העל של גיבורו.

שלום חנוך - קונצרט רוק - מועדי הופעות
האזינו ל"אומרת לי - לעד" של שלום חנוך

מפתיע ומעניין להיווכח שבגרסה המתועדת של "חיות לילה", די-וי-די קצר (כ-45 דקות) שמצורף כעת לאלבום החדש של חנוך, הכתר מאיים להישמט מראשו של הזמר. כל הופעה חיה מאבדת מכוחה כשהיא נארזת בפלסטיק, אבל במקרה הזה הפער גדול להתמיה. החשמל שהיה באוויר הדחוס של הבארבי - נעלם כלא היה בגרסת הדי-וי-די. מישהו הפסיק את הזרם, או החליש אותו מאוד. הרוקנרול של חנוך ושותפיו נשמע משומש למדי, הסולואים של הגיטריסט רוני פיטרסון מייגעים, השירה של חנוך מאומצת, וכשסאגת "תפסתי ראש על הבר" מגיעה לשלב ה"נה נה ני נה ני נה" היד נשלחת אל השלט כדי להעביר לשיר הבא.

שלום חנוך שר את "נגד הרוח" מתוך "חיות לילה":

אזרח מודאג

אז מיהו חנוך "האמיתי" - השליט המחשמל של ההופעה החיה או הזמר המתאמץ של גרסת הדי-וי-די? תשובה אפשרית אחת: תלוי את מי שואלים. כל צד בוויכוח "שלום חנוך - מלך או דינוזאור", ויכוח שמסעיר אכסניות אינטרנטיות שונות בחודש האחרון, יבחר מן הסתם בגרסה שמאשרת את האג'נדה שלו. תשובה אפשרית נוספת, שמתנסחת לאחר האזנות חוזרות ונשנות לאלבום החדש, היא שהמינון של המרכיב המלכותי והמרכיב הדינוזאורי ביצירתו של חנוך נגזר במידה רבה מרמת המודעות שלו. כשהוא מתנהג כמו מלך, אף על פי שהוא כבר לא באמת כזה מחוץ ל"בארבי", הוא מתגלה כדינוזאור. וכשהוא מרגיש שהוא דינוזאור וצוחק על זה, הוא יוצא מלך.

מתי חנוך מתנהג שלא בטובתו כמו מלך? בשירים הפוליטיים החדשים שלו, למשל. התווית של כותב פוליטי מהצד השמאלי של המפה, שלא חושש לבקר ולמחות, צמודה לחנוך מאז "לא עוצר באדום". היא חלק חשוב מההילה שלו, והיא זוכה להבלטה גם באלבום החדש. אבל האם חנוך השמיע קול פוליטי מעניין בשנים האחרונות? בוודאי שלא ב"ראש המ'שלה" הזניח מהאלבום הקודם שלו. גם שני השירים הפוליטיים באלבום החדש, "אלוהים" ו"מתפללים", לא משכנעים. חנוך הוא אזרח מודאג, והוא אכן תוקף את הממסד הדתי ואת הכיבוש הנמשך, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת אינה חורגת מצורת המחשבה הליברלית המקובלת. הוא לא כואב את המציאות כמו עמיר לב והוא לא מחטט בפצעים עם סכין משוננת כמו "הבילויים". הוא מסתפק בשחרור קיטור.

בראיון ל"ידיעות אחרונות", בסוף השבוע שעבר, אמר חנוך שהמציאות העגומה שבתוכה אנחנו חיים תשתנה רק אם תיפול כאן פצצת אטום. כתיבה פוליטית אמיתית מניחה שתיקון המציאות הוא אפשרי גם בנסיבות פחות אפוקליפטיות.

לצד השירים הפוליטיים המאכזבים, שגם מבחינה מוסיקלית מלאים בחשיבות עצמית שאין לה כיסוי מלא, יש קבוצה נוספת של שירים פגומים באלבום החדש: שירי התשוקה לאשה. "אולי תדליקי", עם שורות כמו "אני לא רק מת לחיות, אני רק מת עלייך", הוא המביך שבהם, והלחן הבלוזי-בגרוש שלו לא יותר טוב מהטקסט. מכותב אחר אולי לא היינו מתאכזבים כל כך, אבל חנוך כתב כמה משורות התשוקה הנפלאות של המוסיקה הישראלית. לא צריך לצפות ממנו לעוד שורות עילאיות כמו "אם היא היתה לוחשת לי לבוא בין שמיכותיה, בין עיניה, בין שיניה, בין רגליה, עננים" (מתוך "לא יכול לישון עכשיו"), אבל אפשר לקוות ליותר מאשר "קורעת את לבי עם כל מה שאת חושפת, אתן לך את חיי ללא מחשבה נוספת". הרושם שנוצר הוא שחנוך, בשל מעמדו הרם, מרשה לעצמו לשחרר דברים שיוצר פחות דרג היה מעדיף לשכתב או לגנוז.

ועם זאת, מרתק לגלות שבניגוד למוסיקאים שלא עשו שליש ממה שהוא עשה, חנוך הוא יוצר שמפקפק בעצמו, מלגלג על עצמו ואפילו משתתף, בדרכו המרומזת, בדיון הער והייצרי על אודות מעמדו הנוכחי בתרבות הישראלית. לא רק אתה שואל את עצמך אם אני מלך או דינוזאור, הוא כמו אומר למאזין. אני יודע שאני כבר לא המלחין המעולה שהייתי. אני גם לא תמיד מביא אותה בטקסטים. אני הוגה בדברים האלה, מנתח אותם, ותאמין לי שלי זה עולה יותר.

שגיאת ניקוד בזי"ן

הדיון הזה מתנהל בצורה המפורשת ביותר בשיר המבריק "העיקר". חנוך מדבר על ייסורי הכתיבה שלו, ולמעשה על מכאובי הכתיבה של האלבום הנוכחי ("בשש שנים ועוד אלפיים סיים לכתוב"). משהו לא עובד. הוא לא מרוצה. הוא "מרגיש שכבר אינו יודע איך לומר את העיקר". כל התסכול שלו מתנקז לנקודה אחת קטנה: "כמו קוסם של יש מאין מצא שגיאת ניקוד בזי"ן". הו, שגיאת הניקוד בזי"ן! היא לא נותנת לו מנוח. הוא הופך את השיר, מוסיף, מתקן, אבל "חולף שבוע ועדיין אותה שגיאת ניקוד בזי"ן". גיבור השיר (שלום חנוך) מתענה בגינה, אבל מי ששר את השיר (שלום חנוך) מתענג עליה. והמאזין מתענג אפילו יותר. רק להגיד את זה: "שגיאת ניקוד בזי"ן". אם יש שורות ששווה לחכות בשבילן שש שנים לאלבום חדש, זאת אחת מהן.


שלום חנוך. ממשיך להתחדש (תצלום: מוטי קמחי)

"העיקר" הוא לא השיר היחיד באלבום החדש שבו חנוך מתייחס באירוניה מבורכת אל עצמו. זה קורה גם בשיר האחרון, "כל מה שחי", מעין מכתם פילוסופי קצרצר ואקוסטי. השיר הזה נחתך בגסות באמצע המשפט, אחרי דקה ומשהו. למה? אולי כדי לבוא חשבון עם מה שקרה באלבום הקודם של חנוך, שבו השיר האחרון והאקוסטי, "אהבת נעורי", נהפך ללהיט בלתי צפוי והשכיח את שארית האלבום, שאכן לא היה מוצלח במיוחד. הפעם זה לא יקרה, אומר חנוך, ואם אני צריך לחתוך את השיר האקוסטי האחרון כדי שתקשיבו לכל האלבום אין לי בעיה לעשות את זה. קאט!

הברקה נוספת: שיר הרגאיי "ג'מייקה". מה הסיכוי ששיר רגאיי של חנוך, שמבוסס על גרגור של יונה שנחתה על חלון חדר המלון שלו בזמן חופשה, יהיה שיר מוצלח? אבל זה שיר מוצלח מאוד, מלא חיים וחן, שלא נופל מהתוצרת של מיטב להקות הרגאיי הצעירות בארץ ואולי אפילו מושפע מהן. חנוך משתעשע עם התדמית שלו, עושה דברים שעלולים להביך אותו, ומרוויח. זה קורה גם כשהוא ונגניו משחררים "הו הו הו" מלא חדווה לקראת סיום השיר הפותח, "פתוחים לאהבה". אפשר לראות בכך ניסיון פתטי להישמע צעיר, אבל אפשר גם לשמוע את חנוך מכריז ללא מלים: "אני נהנה, גם אתם?" התשובה, בשיר הזה כמו בכמחצית משירי האלבום החדש, היא "כן", ולעתים אפילו "כן, מאוד".

לצד משחקי התדמית המרעננים, שמגובים בהפקה מוסיקלית שמנסה (ולעתים קרובות מצליחה) להיות מעודכנת יחסית, יש באלבום החדש גם גילויים (די נדירים, יש להודות) של אמת רצינית, חכמה, מבוגרת, מרגשת. לקראת סוף "העיקר", אחרי שהוא נועץ בעצמו עוד סיכה ("יאמרו: ניסינו ומיצינו. קברנו כבר"), חנוך משנה את הטון: "ורק העט לא תם לנבוע, והוא חורט כדי לא לשכוח, דווקא כעת כשאין לו כוח, כבר לא בוער - להיגמר".

עזבו רגע את הדיון הלגיטימי והמעניין בשאלה אם חנוך הוא מלך או דינוזאור. יש דברים לא פחות חשובים. תקשיבו לו כשהוא מתוודה על מה שמניע אותו. הוא כותב כדי לא לשכוח, וזאת לא בדיוק כתיבה אלא חריטה, פעולה שמצריכה מאמץ ותעצומות נפש. אבל זאת תמצית הקיום שלו, ולכן הוא ממשיך. חמישה שירים לאחר מכן, ב"במו ידי", אולי הטוב בשירי האלבום, חנוך ממשיך את עולם הדימויים הזה: "במו ידי אחצוב דרכי... אל האמת ואל האושר אחצוב דרכי בשתי ידיים".

האלבום החדש שלו הוא עוד תחנה במנהרה הארוכה שהוא חוצב. היא לא מסעירה כמו התחנות משנות ה-70 וה-80, כשהוא עשה "פו" והדרך נפתחה לפניו. היא אפילו לא קרובה לשם. יש בה גם כמה פינות שהיה מוטב להסתיר. אבל היא עולה בבירור על התחנה הקודמת (האלבום "אור ישראלי"), היא חושפת את דמותו של חנוך כאמן מתלבט, מתחדש ואירוני, ואפשר למצוא בה כמה שירים חזקים, בלי אף שגיאת ניקוד בזי"ן.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(12 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6.ראש פתוח(ענבר)

    23/04/2009 14:09:08

  • 07/04/2009 19:05:31

  • 07/04/2009 13:41:15

  • 07/04/2009 13:25:18

  • 07/04/2009 09:48:33

  • 07/04/2009 09:40:04