פורטיס משולש: ביקורת משולשת
יום רביעי 18 בפברואר 2009 08:01 מאת: עכבר העיר און ליין
פורטיס יוצא בצעד נועז ומוציא אלבום משולש, לא פחות. אנחנו הקדשנו לו ביקורת משולשת עם שלושה מבקרים שונים, לא פחות. משוגע
"פורטיס משולש", אלבום סולו חדש לפורטיס, הראשון מזה שמונה שנים, הוא אירוע מרגש. אלבום משולש, שמגיע בקופסה עבה ומעוצבת היטב ומכיל שני חלקים שונים פלוס אופרת רוק אלגורית, הוא כבר אירוע מופרע לחלוטין. לרגל הכתרתו הרשמית של פורטיס למוזיקאי הכי משוגע בארץ (כי מי עוד יוציא אלבום משולש בתקופה בה מכירות הדיסקים צונחות?), החלטנו להתפרע גם אנחנו, ולתת לשלושה מבקרים שונים לכתוב על שלושת חלקי האלבום. משוגע.
חלק ראשון: יער ישראלי
כמעט בלתי אפשרי לכתוב על רמי פורטיס ביקורת שמצליחה להתנתק לגמרי מהמטען הרגשי וההערכה העצומה שהלב רוחש לאיש הזה. כל ניסיון להעמיד פנים שאלבומו החדש נשפט באזניים אובייקטיביות בלבד, ולמעשה אינו הדבר הכי כייפי ששמעתם מזה יובלות, נתקל בכאפה רצינית, או פשוט ברכבת שירים שפשוט לא תקבל "לא" כתשובה.
אחרי שפורטיס מבטיח בשיר הנושא, הפותח את האלבום, ש"יהיה חם, דביק ועצבני", מגיע "דג", שהושק לראשונה עוד בערבי המחווה ל"פלונטר" בשנה שעברה, ונשמע כמו משהו שדיימון אלברן היה כותב אם הוא היה לומד בעירוני א' וגר בבן-יהודה. בהמשך, קשה שלא להתרגש עד דמעות כששומעים את ה"בום טראק" שפורטיס יורה למיקרופון ב"שיר של ז'אק", שנכתב לזכרו של ז'אן ז'אק גולדברג, כמובן, המתופף הגדול שליווה אותו שנים ופילס עימו דרך ברוק הישראלי.
בחצי הדרך פנימה לתוך האלבום, מתגבשת ההבנה שבסך הכל, מדובר באותו המשוגע שאנו כבר מכירים. אני מתביישת להודות שאף נחה המחשבה שאולי, אולי הגיע השלב הזה בו אין לו שום דבר חדש להגיד. אז זהו. ברצוני להודיע לכל המלעיזים: זה בדיוק הזמן להוריד את הכובע ולהתחיל לכרסם במרץ.
פורטיס. נא להוריד את הכובע ולהתחיל לכרסם במרץ (תצלום: דניאל צ'צ'יק)
הרצף האפל והלא מפוענח, שמתחיל באמצע האלבום, מבריח כל חשש לעייפות החומר. "שמש עירומה" ממרק טוב טוב את תאי המוח שלנו, שכבר שנים לא היינו צריכים להפעיל אותם במקביל לפעילות מוזיקלית, והקטע המחזמרי (שכאילו נלקח מסשן עם ג'ולי אנדרוס) באמצע השיר הוא לא פחות מגאוני. אולי בזכות הגיטרה ההורסת (!) קשות (!!) של עידו אגמון, אולי מתוך ההרמוניה המושלמת בין הבס של גילי סמטנה לתופים של יובל שפריר, זוג שכבר מזמן היה צריך להתחתן מרוב שהם חושבים דומה, אולי בכלל בזכות הטקסטים של פורטיס, שתמיד היו טובים כל כך בהנחת האצבע בדיוק על הנקודה הכי כואבת - זה פשוט עובד מצוין.
לא בכדי נקרא האלבום "יער ישראלי". בדומה להליכה ביער, עם הסאונד שמטפטף מסתורין מכל עבר והלחישות הרוטטות והצווחניות של פורטיס, אי אפשר לדעת מאיפה תבוא הפורענות הבאה וממה יש להתגונן, אם בכלל. ב"שונאים בע"מ" שר פורטיס: "מר בלב וכבד העול", והמילים מולעטות בלחן קליט ומקסים, בדיוק מפני שהוא לא רוצה שתתגוננו. הוא רוצה שתלכו ביער ופשוט תכילו אותו. וכשתסתכלו הצידה ליהנות מהמוזיקה ומהנוף, פתאום ייפול האסימון ותגיע התחושה המבולבלת, מלווה בעקיצות רבות. בלי לחץ, אל-תוש אחד בתיק ואתם מסודרים. (נועה הרשקוביץ)
חלק שני: חזל"ש
חזל"ש (חזרה לשגרה) הוא הצד האקוסטי והמפויס באלבום המשולש של גיבור הרוק המקומי, שממשיך לייצר אלבומים מעולים גם 30 שנה אחרי שהגיע לעולם "פלונטר" האלמותי. "המשוגע" מדווח כי התקליט עוסק במציאות ה"ארצישראלית" הבלתי אפשרית. עם זאת, חזל"ש דווקא מצטייר כתקליט אישי יותר, נוסטלגי ובעל ניחוח גיטרות שכאילו נלקח הישר מתחיית הרוק של אמצע שנות ה-90. להקתו הוותיקה, שליוותה אותו בנקודות שונות במהלך קריירה ארוכה, נשמעת מהודקת, בוגרת, לא מתלהמת ובעיקר עובדת בשביל פורטיס ושיריו.
בעיני רוחי אני חוזר לצעוד ברחובות מרכז תל-אביב של שנות ה-90, באוזני מתנגן "החדש של פורטיס" דרך ווקמן כבד של סוני. 15 שנה חולפות וכאילו כלום לא השתנה, פורטיס משחרר תקליט חדש, הפעם משולש. בתפריט אותם להיטי הפופ, המוגשים בתצורת רוק של המשוגע שלא התבגר.
פורטיס ומשתפי הפעולה: גיל סמטנה, עידו אגמון ויובל שפריר
"אצבעות דביקות" הוא אותו שיר שקט ומרגש, שהיה מסתתר בכל אחד מאלבומיו הקודמים של פורטיס ורק מחכה שנגלה אותו ונחזור אליו אחרי שנים. בחזל"ש, ה"שיר הנסתר" פותח למעשה את האלבום ומשרה אווירת רוגע וגרוב נעים, מעברי רוק מאופקים ואפילו "שטיחי כינורות" מרגשים. אצל פורטיס זה דווקא עובד. גם "סוכריה" מבהיר מדוע יש שטיקים שרק לפורטיס מותר: פריטת הגיטרות העדינה והתופים המקומפרסים היו מעלים גיחוך אם היה מדובר ביוצר ישראלי אחר, אבל השירה מצליחה לגעת ומשרתת היטב את הטקסט המתוק.
"בלונדיניות על אוטוביאנקי" מדגים כיצד אפשר לכתוב להיט רדיופוני מבלי להיאחז במחוזות השמאלץ. ריף גיטרות ממכר וקצבי יחד עם פזמון דביק, הופכים את השיר ללהיט רדיו שישרת את העורכים המוזיקליים גם בעוד שנים.
שיתוף הפעולה עם מרינה מקסימיליאן בלומין ב"מעליי", השיר החלש באלבום, נשמע מאולץ ומיותר. מדובר בשיר קטן ויפה, שנופל בסוגיית ההגשה. המשך האלבום מציג כמה שירי רוק מאופקים וטובים כמו "אסור", שמציג לראשונה בשליש הזה קצת דיסטורשן וסאונד עדכני.
הדובדבן שבקצפת הוא "טבעת ומקלות", המתחיל בבוסה נובה ונבנה עם שכבות גיטרה ותופים שלא מרפים. השיר הקצר הזה מדגים את כל מה שטוב בפורטיס – כתיבת שירים מעולה, הומור עצמי ולהיטי פופ אמיתיים שמתחבאים מאחורי הגשה רוקנ'רולית. פורטיס המשוגע מעולם לא נשמע נורמלי יותר, וזה ממש לא דבר רע. (רוי רגב)
חלק שלישי: חימושניגיגי
"חימוּשְנִיגִיגִי, חַצוּציאַן וזְנִיךְ. שְמֵגֶגֶה". כך נפתח החלק האחרון בטרילוגיית "פורטיס משולש". ג'יבריש? נונסנס? רק אם נשף תחפושות עם ביקורת נוקבת על המציאות הישראלית הוא נונסנס בעיניכם.
עוד לפני שמתחיל האלבום, ננסכת בי נחמה. כמה מנחם לראות ב-2009 אמן מרכזי (פורטיס, אמן מרכזי! שערו בנפשכם) מקדיש דיסק שלם ל-17 דקות נסיוניות וסוריאליסטיות של סיפור ומוזיקה. כמו פעם: אורך רוח, סבלנות. בלי שני אלה לא תצלחו את חימושניגיגי, סיפור קצרצר שלוקח את הזמן ומזמין בעיקר האזנה תחת השפעה.
"אסור לקחת אותו ברצינות", כותב פורטיס בחוברת האלבום על חימושניגיגי, "ואפשר שכן". אל תטעו לפטור את המעשייה כנונסנס הזייתי בלבד בגלל שמות כמו זניך, חימושני וחצצאל. גם חנוך לוין השתמש בשמות מוגזמים וילדותיים כדי לסמא את עינינו בפני העובדה שהסיפור העצוב הזה מדבר עלינו.
פורטיס. לא חנוך לוין, אבל עדיין נושך (תצלום: דניאל צ'צ'יק)
הסיפור המשונה על "הקיר הכחול" מלא הקדושה שהכזיב, על מלחמה המתנהלת בין שני עמים "שהם בעצם משפחה אחת" עד שהעמים שוכחים על מה הם נלחמים והיא מסתיימת בלי מנצחים ("כדרכה של כל מלחמה") - הוא האמירה הפוליטית הכי ברורה של פורטיס, אולי מאז ומעולם.
זהו סיפורה של ירושלים של היום ושל העתיד האפשרי, על מלחמות בשם האל ועל עם שנותר לבד, נטוש ושכוח אל. זה שלט אזהרה מהבהב לפיו להילחם על ממלכה הנמצאת בתוך שואב אבק בשם אל הנקרא חימושניגיגי, זה נונסנס בדיוק כמו לצאת למלחמות על ירושלים.
נראה שהסיפור על ממלכת חימושניגיגי הרחוקה - שנפתח בקולות שאיבת אבק ומתפתח לג'אם פאנק פסיכדלי - היה עצור בפורטיס זמן רב, רעיון מופרע שהוא לא העז "לבזבז" עליו דיסק. איזה מזל שהוא ביזבז. גם אם קשה לצלוח אותו יותר מפעם אחת בלי חומרי עזר, האמירה שהוא מותיר והדרך שהוא בוחר כדי לומר אותה עוזרים להגדיר את פורטיס כמשוגע הכי שפוי בינינו, נביא זעם בשער, זקן השבט שיכול ללמד את כל צעירי רימון וגלגלצ איך נשארים צעירים לנצח - לא מפסיקים להעיז. (גיא חג'ג')