אריק ברמן: איזה שעמום באלבום החדש
יום חמישי 12 בפברואר 2009 00:16 מאת: נועה הרשקוביץ, העיר
ברמן, בחור נדיר ואיכותי שכמותו, לא מעז לעשות שום דבר טוב עם האלבום החדש שלו ומתבוסס בדיוק באותם הדברים שעשה קודם: שירי כוסיות, טקסטים מתחכמים, דשדוש מוזיקלי והמון שירים על עצמן. זה לא נורא, אבל זה קל מדי
אֶריק ברמן מיואש. כולם קוראים לו אָריק. בבקשה, תפסיקו עם זה. מספיק ודי. אנחנו אמנם בלבנט, אבל השם, השם זה אמריקה. לעזאזל, האיש נאלץ אפילו לדדות למערכון של "ארץ נהדרת" ולהפגין רגע נדיר של הומור עצמי כדי לצחוק על הנושא. אולי בגלל זה הוא בחר לצבוע את אלבומו החדש בסגול, אולי זה מה שיטמיע אצלנו את סימן הניקוד ההפכפך, הרגיש, המתוחכם והמנומש הזה, בדיוק כמו אֶריק עצמו.
אח, כבר אין בחורים כאלה, רוחשי מילים, מודעים לעצמם ומצחיקולים כמו הממזר הזה, פשוט אין. תאמינו לי, חיפשתי בכל הפיק־אפ ברים ששמים בסוף הלילה את "ג'וני" של ברמן ובטוחים שהם חיים על הקצה.
כנראה שגם ברמן מרגיש על הקצה, אחרת אין עוד דרך לתרץ את אלבומו השני, שמגיע אחרי אלבום בכורה מצליח בטירוף. לתת למשה לוי (עם כל הכבוד למשה לוי, ולגמרי יש כבוד) להפיק את השני שלך זה בערך כמו להגיד לחיים הכט: "עזוב, תנהג אתה, אין לי כוח". במקום לקחת את התנופה העצומה שנתן לו הרדיו ולמנף אותה לכדי אמירה מגובשת ובועטת, להעז לעבוד עם שמות חדשים ועם נגנים צעירים ולפתוח את הראש, ברמן ממשיך לגדר את עצמו באותו ריבוע צפוי ומקובע, שמת מפחד לצאת מהמסגרת ומבועת מהמחשבה לשבור את הכלים.
אריק ברמן. יאללה, תעיז כבר (תצלום: שי בן אפרים)
נכון שלא תמיד זה דווקא רע, אבל הפעם זה גם לא ממש טוב. זה פשוט קל מדי. שוב התמהיל הבלוזי והאקוסטי של קצת פסנתר, מפוחית, פה ושם גיטרות (רחמנא ליצלן) והמון עיבודי כלי מיתר שמוכיחים סופית כי לא כל שיר שדוחפים לו ויולה הופך אוטומטית לאיכותי.
האלבום נפתח במה שמזכיר המנון ימי זיכרון ואף מתחיל במילים "ואלה שמות", למען אווירה פסאודו מורבידית, כשברמן שר בהתאוננות נפש על, ובכן, עצמו. כשמקשיבים לזה, אי אפשר שלא לתהות - האין זה משונה לעשות קריירה מאובססיה לשלומי שבן ומאיר אריאל? אין פה שיר אחד לרפואה שחף מתחכום יתר וממאמץ טקסטואלי. חבל שברמן לא מסוגל להגיד דבר קוהרנטי כלשהו מבלי לעטוף אותו באלפי מטאפורות וקלישאות. תשתחרר, גבר!
ויש גם תת ז'אנר באלבום, שירי הכוסיות - שלרוב יהיו מתובלים בשמות של בחורות תלותיות אך מגניבות - שנכתבו לצורכי הזדהות. "את טעם נרכש", מתוך הטרילוגיה, פוזל לסאונד שאנסוני שעושה עמו חסד רב, אך ברמן לא נרגע וממהר להזכיר שהוא מאדר־פאקר קשוח עם המילים: "וכמו אנאלי, גם את נכנסת אל הדם, ואין לך כוונות לצאת". מקסים. בשורה התחתונה, זה לא שזה אלבום גרוע, כמו שפשוט לא קורה בו כלום. מאזינים ומחכים למשיח, ולא רק שהוא לא בא, הוא גם לא מסמס "ערה?".