ביקורת אלבומים: מה עדיף - פינק או הקיור?
יום רביעי 19 בנובמבר 2008 13:59 מאת: מאיה ישראלי, עכבר העיר און ליין
הקיור עדיין מייצרים שירי אהבה חרדתיים שלא מחדשים דבר, פינק עדיין כלואה בנפש של נערה בת 16, אוי דיוויז'ן מגניבים וקייזר צ'יפס טובים, אבל לא מצוינים
Funhouse | pink
מאז הפציעה לאוויר העולם בשנת 2000 עם האלבום הראשון שלה "Can't take me home", מיצבה עצמה פינק (או כמו שאמא שלה בוודאי מעדיפה, אלישיה מור) כילדה החמודה-אך-חסרת הביטחון בבית הספר. אותה אחת שמרוב שאין לה מושג על זהותה, עסוקה בעיקר בהשאלת בגדים ותדמיות מהחברות, במקום לבנות לעצמה מלתחה ואישיות. החל מהפריצה שלה כתשובה הנשית לאמינם, דרך הפרחה הפאנקיסטית א-לה גוון סטפני ב-Try this החביב, וכלה ב-I'm not dead הוורסטילי. בכולם היא מחפשת את עצמה תוך כדי השתלחות בבריטני ספירס ואצולת פופ הנעורים האמריקאית. יש רק בעיה אחת קטנה, הוורודה שוכחת שהיא חלק בלתי נפרד מהבאר אליה היא יורקת.
ב-Funhouse פינק זונחת את התדמית הקלילה והסליזית שלה, ופונה לחפור בפצעי הגירושים המתוקשרים שלה. אלא שבגדי האבל החדשים והממורמרים לא הולמים אותה. גדולות וטובות ממנה כבר גרמו להם להתבלות - החל משריל קרואו, דרך פיונה אפל וכלה באלאניס הזועמת. אמירות כמו "שיקרת לי, הבטחת לי, לא מאמינה לך יותר ואל תעזוב אותי" משובצות ברוב השירים ומזכירות בלדות b-side מאלבום הקאנטרי האחרון של ג'סיקה סימפסון, אותה דואגת פינק להשמיץ כבר על השיר הראשון.
נקודות האור באלבום הן הפעמים בהם פינק פחות משתדלת להיות רוקיסטית כואבת ויותר נותנת להפקה הנוצצת עם נגיעות הסינתיסייזרים לסחוף אותה למקומות האווריריים שמתאימים לה, כמו למשל בשירSo what . גם ל- Bad influence יש פוטנציאל מסחרי ענק, ורצועת הבונוסThis is how it goes down בשיתוף טראוויס מקוי מהווה תזכורת לכך שפופ טוב ישמח לבב אנוש. חבל מאוד שפינק לא זוכרת את זה.
פינק. תתבגרי כבר! (צילום: איי.פי)
The Cure | Dream 4:13
אין הפתעות בחדש של הקיור, וטוב שכך. פתיח הגיטרות של Underneath the stars, זורק את המאזין היישר ליקום המוכר של שירי אהבה חרדתיים ומורבידיים שמועשרים בהמון דיסטורשן. אותו יקום אל-זמני שמאתר ומאסף נחילים של ילדים מרוחי איי-ליינר שתקועים בגוף של מבוגרים אחראיים, מלטף אותם ברכות ומודיע להם "ברוכים הבאים, חזרתם הביתה".
בשלב זה של הקריירה, אף אחד לא מצפה מהקיור לצעדים מהפכניים. הם מוציאים אלבום בדייקנות מופתית כל ארבע שנים (באופן מוזר, זה נופל כל פעם מחדש על שנת בחירות בארה"ב), ובניגוד ללהקות כמו מרקיורי רב, הקיור מסרבים להמציא עצמם מחדש וממשיכים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב. האלבום החדש שלהם יכול להיות בקלות מעין קטלוג לפועלו של ההרכב לאורך השנים. החל מהרצינות והפאתוס של רצועת הפתיחה, דרך נגיעות ה-Fאנק ב-Fraek-Show, ועד לקלילות ולשעשוע של The only one , שמזכיר את האווירה השמחה של הלהיט Friday I'm in love. או בקיצור, פיסת וינטאז' מוזיקלית חיה ובועטת.
הקיור. עייפים ממהפכות
אוי דיוויז'ן | Unternational
שירה יידית מעולם לא הייתה דבר קל להאזנה ולהבנה. קחו לדוגמא את "טומבללייקה", שבגרסתו העברית נשמע קצת אידיוטי, אבל ביידיש הוא עוסק בדרך החיזור התמוהה של בחור מבולבל, המחליט למשוך את תשומת ליבה של גבירתו על ידי חידות מעיקות כמו "מה יכול לצמוח בלי מים, ומה גבוה יותר מבית?". תוסיפו לתסבוך המתודי ולהבניה היידית גם בסיס אידיאולוגי של שירי תנועת בית"ר, ותוכלו להאזין לתרביך די מבלבל.
במקרה של "אונטרנציונאל" התוצאה נשמעת טעונה ובעלת נפח מסורתי מחד, אך כל כך נכונה, אופנתית וקוסמופוליטית מאידך. הסיבה לכך היא השילוב בין נועם ענבר, שהגדיר מחדש מגניבות מהי באמצעות חליפה וזקן מדובלל מתקופת הבילויים, דניאל קהן המהפנט, וארסנל המוזיקאים המשובחים שמעניקים רבדים צבעוניים ליצירות עם כל משיכת אקורדיון.
פרויקטים המשלבים ישן וחדש נוטים לעיתים לחטוא בפטרוניות, קולוניאליזם מודרני ותחושה מאולצת משהו, "אוי דיוויז'ן" מדלגים על כל המשוכות האלו בצורה מושלמת שגורמת לקטעי ראפ ברוסית להישמע כמו הדבר הכי שפוי ששמעתם בחיים. "אונטרנציונל" הוא אלבום שפונה לא רק לחובבי טרנד התעוררות המוזיקה המזרח-אירופאית, לחסידי הבלקן או ליודעי דבר מתחכמים, הוא פסקול סוחף וקל לעיכול שיכול ללוות בקלות את קיש הגבינות והאספרסו בבית הקפה השכונתי שלכם.
אוי דיוויז'ן. יודעים מגניבות מהי (צילום: רונן ללנה)
Off with their heads | Kaiser chiefs
עם יציאת הדיסק החדש של הקייזר צ'יפס, מבקרים רבים האשימו אותם בויתור על מקוריות לטובת שירים קליטים, בטקסטים לא מושקעים ובאובדן סקס אפיל כללי. כן, הדיסק החדש של הבחורים מלידס בהחלט רחוק שנות אור מהברק, הרעש והצלצולים של אלבום הבכורה, אך יחד עם זאת, השנה כבר אינה 2005 והסאונד שאפיין את יבול האינדי דאז התיישן.
יחד עם מארק רונסון, שהפך את סאונד הסיקסטיז לטרנדי יותר מאי פעם, האלבום החדש של הצ'יפס יכול היה לגרום לאגדות כמו ה-Small Faces להבין מאיפה משתין דג הבריט-פופ. בפועל, מדובר בדיסק נעים עם מעט רצועות שיכולות להשתוות להמנונים כמו I predict a riot או ל-Oh my god מהאלבום הראשון.
Never missed a beat מהווה דוגמה קלאסית להפקה סוחפת, Good days and bad days כמעט עושה חשק להיות אוהד שרוף של קבוצת כדורגל מהליגה השלישית ו-Addicted to drugs הוא פרפראזה קליטה אך חסרת מעוף עלAddicted to love של רוברט פאלמר. כל זה חמוד ומניח את הדעת, עד שרצועה כמו Like it too much מתגנבת פנימה ומזכירה לנו שהצ'יפס הם הכול חוץ מחביבים. הם מצוינים במה שהם עושים, רק שהם לא עושים את זה מספיק באלבום הנוכחי.
קייזר צ'יפס. מצוינים, רק לא הפעם (צילום: מהאתר הרשמי של הלהקה)
רוצים עוד כתבות במוזיקה? הירשמו לניוזלטר של עכבר העיר און ליין