מועקת הניו אייג'

יום שלישי 11 בספטמבר 2007 14:12 מאת: בן שלו, גלריה, הארץ

השני של "בית הבובות" מעלה תהיות איך להקה שאין בה כלום מצליחה שוב, "הבנות נחמה" מקסים אבל קצת מייגע ו"עוזי והסגנונות" נוסטלגי

"שוב החיוך", אלבומה השני של "בית הבובות", היה אמור לספק תשובה ניצחת לכל הטוענים שהסיבה להצלחה הבלתי צפויה של הלהקה היא דווקא העובדה שאין בה שום דבר מיוחד; לא מוזיקליות יוצאת דופן, לא כריזמה, לא טקסטים ראויים לציון. אבל האלבום לא כולל אפילו רמז לתשובה כזאת. אם כבר, הוא מעלה את התהייה אם להקה שאין בה שום דבר מיוחד יכולה להצליח פעמיים ברציפות.

יכול להיות שהעדר הייחוד של "בית הבובות" עזר לה למכור עשרות אלפי עותקים מאלבומה הראשון, אבל זה לא היה קורה אלמלא היה לה להיט גדול ומוצדק ("סיגפו") ואלמלא סיפור צמיחתה מלמטה, מתוך הווקמנים של המוצ'ילרוס בדרום אמריקה. הסיפור הזה כבר לא מרגש כשהיה, ואם ב"שוב החיוך" יש איזשהו להיט כובש, הוא קבור בין כל כך הרבה שירים סתמיים שאי אפשר להבחין בו.

שום דבר לא עובד באלבום הזה - יש בו כמות קלישאות בלתי סבירה בטקסטים, לחנים שחוקים, עיבודים משעממים ונגינה נרפית. כשלקראת סופו צצים כמה שירים בעלי גוון אתני קלוש וגימיקי (מספרדי ועד אירי), מתברר מעל לכל ספק שמדובר באלבום חסר תקנה.

"שוב החיוך" - "בית הבובות"
התו השמיני

כמות קלישאות בלתי סבירה, לחנים שחוקים ונגינה נרפית. בית הבובות

המוזיקליות הטבעית, שחסרה כל כך אצל "בית הבובות", היא הדבר הבולט ביותר אצל "הבנות נחמה". אפשר לחוש בה, בצורה פיסית ממש, בכל פעם שהקולות של קרולינה, דנה עדיני ויעל דקלבאום נפגשים. ההרמוניות הנהדרות של שלוש הזמרות הן מה שעושה את "הבנות נחמה", אבל הן לא היו מלהיבות כל כך אלמלא הקצביות הרעננה שרוקדת מתחתן וממזגת, באופן מקורי להפליא, בין פולק לרגאיי.

אז מדוע האלבום של השלישייה, מקסים ככל שיהיה, הוא גם קצת מייגע? גם מפני שכאשר הן שרות לבד התוצאה יותר כבדה ופחות מספקת, ובעיקר משום שככל שהאלבום מתקדם, הניו-אייג'יות הקוסמית ששורה על הטקסטים, ונדמית בתחילה כתוספת זניחה ולא מזיקה למקצבים ולהרמוניות, נעשית מעיקה, כמעט מטיפנית, ובעיקר - מנוגדת כל כך לקלילות המוזיקלית המענגת של "הבנות נחמה".

"הבנות נחמה" - "הבנות נחמה".
לייבלה

קלילות מוזיקלית עם ניו אייג'יות מעיקה

מבין שלל האלבומים שיוצאים בהדפסה מחודשת לקראת ראש השנה, המשמח ביותר הוא "Friends" של "עוזי והסגנונות", שיוצא לראשונה על דיסק וכולל שמונה רצועות בונוס, ובהן ארבעה שירים של "הסגנונות" מהתקופה שלפני הצטרפותו של הזמר עוזי פוקס.

בניגוד ללהקת קצב כמו "הצ'רצ'ילים", שנכנסה לעומק הרוק הפסיכדלי, "עוזי והסגנונות" נטתה יותר לפופ. המוסיקה שלה נשמעת היום נאיווית ושוחרת טוב, אף שב-1970 היא בוודאי נחשבה מחתרתית בעיני ישראלים שרק התחילו להתרגל לביטלס.

הלהיט של האלבום, "Friends", לא עובר בהצטיינות יתרה את מבחן הזמן, אבל כמה מהשירים האחרים מצלצלים מצוין גם היום. "Walking Through the Sunshine", שכולל תפקידים נהדרים של כלי נשיפה, חושף את ההשפעה הגדולה שהיתה למוסיקת סול שחורה על "עוזי והסגנונות"; "I Thought it Was a Joke" משלב בין פופ סוחף לצליל גיטרה כבד ופסיכדלי ברוח התקופה; "I'm leaving on the morning train", אולי הטוב בשירי האלבום, נישא על גרוב נפלא, מלא חיים ורווי עצב.

מוזיקאי ישראלי לא יכול היה לכתוב שיר כמו "אני עוזב ברכבת הבוקר". אם כבר, "אני עוזב באוטובוס הראשון". ואכן, את רוב שירי "עוזי והסגנונות" כתבו צמד אנגלים - התמלילן טוני פרייס והמלחין אייב אורצ'ובר, שגם ניגן על אורגן. אורצ'ובר הגיע לישראל ב-1969 עם להקתו, "ריבולבר", שתיכננה להישאר בארץ כמה שבועות אבל נשארה יותר והקליטה תקליטון. אלא שאירוע טראומטי גרם לחברי הלהקה לעזוב את ישראל בבהלה. פרטיו התבררו באחרונה, בראיון עם אורצ'ובר שערך ערן דינר, בעל הבלוג המעולה "זה מסתובב": הקלידן סיפר שפורץ חמוש חדר לדירה הבת-ימית שבה שהתה הלהקה, ירה באחד מחבריה, פיספס חבר אחר, פגע בעצמו ונתפס.

אורצ'ובר היה היחיד מבין חברי "ריבולבר" שלא ברח מהארץ בעקבות המקרה, וההצטרפות שלו ל"עוזי והסגנונות" הפכה אותה ללהקה שלא מחווירה בהשוואה ללהקות אנגליות ואמריקאיות בנות התקופה.

"Friends" - "עוזי והסגנונות"
הד ארצי

מתחרים בהצלחה בלהקות בריטיות מאותה תקופה. עוזי והסגנונות