לימין שור

יום שישי 12 במאי 2006 17:31 מאת: סמדר שפי, גלריה, הארץ

בתערוכה "תלבושת אחידה" במוזיאון הרצליה מציגים עשרה אמנים עבודות וידאו, צילום, מיצב ופרסקו על אחידות ומדים

מוזיאון הרצליה ממשיך לנסות לגבש נושא-גג להקבצי התערוכות הגדולים שהוא מציג; הפעם מוצגים בו עשרה אמנים ונושא-העל הוא מדים או תלבושת אחידה. חבל שאין טקסט המרחיב על הבחירה בנושא זה, כי כך נשארים רק עם הנגזרות המתבקשות שלו: בין יחיד לקבוצה, בין אחידות לאינדיווידיאליות.

ההצגה של עשרה אמנים בלבד היא חלק ממה שמצטייר כמגמת צמצום מבורכת של מספר המציגים, לאחר שבשנתיים האחרונות הוצגו הקבצים שבהם מספר האמנים היה כפול כמעט. דומה שאם תיעשה גם חשיבה מחודשת על בחירת הנושאים, בניית ההקשר בין העבודות ובהחלט גם סינון קפדני יותר, יחזיק המוזיאון במעמדו בזכות רעננותו ואיכותו, ולא רק בהשוואה לאחרים.

צמצום מספרם של האמנים איפשר לתת משקל רב יותר לשניים מהם, אחלאם שיבלי ויהושע אוקון. שיבלי מציגה תערוכת תצלומים גדולה ובה 80 עבודות בקירוב; אוקון מציג בארבעה חללים מבחר עבודות, לרבות מיצב גדול, "Gaza Striper" (משחק מלים על השם רצועת עזה באנגלית והמלה חשפן), באולם התחתון של המוזיאון.

לא פשטני, לא מתריס

אחלאם שיבלי, ילידת 1970, התבססה בזירת האמנות המקומית בזכות תצלומי הכפרים הבלתי מוכרים, שהמדינה אינה מעניקה לגרים בהם כל שירות, אף על פי שמדובר באזרחים ישראלים לכל דבר ועניין. בחלק מהמקרים מדובר בכפרים שתושביהם הבדואים גורשו מאדמותיהם וכך איבדו נכסים ומקורות פרנסה. הנושא הזה אמנם חשוב, וחייב להיות על סדר יומו של כל מי ששואף לחברה אזרחית בישראל, אבל התצלומים של שיבלי נראו דומים במידה רבה לתצלומי מגזינים, החל ב"נשיונל ג'אוגרפיק" וכלה במוספי סוף שבוע. לפעמים נדמה היה אפילו שהיא מאמצת סוג של נקודת ראות "אקזוטית" על מצולמיה.

הפעם היא מציגה פרויקט גדול שכוחו הוא מעבר לסך העבודות המוצגות בו. שיבלי צילמה לאורך שנת 2005 את הסדרה "גששים", שגיבוריה הם חיילים בדואים בטירונות. היא צילמה אותם בצבא ובבתיהם.

נראה ששיבלי היא בעלת חוב לצלמת ההולנדית ריינקה דקסטרה, שיצרה לפני כארבע שנים סדרה של תצלומי חיילים ישראלים (במדים ובלבוש אזרחי, לפני הגיוס ולאחריו); ובכל זאת, לעבודתה נפח שונה מאוד, ולא רק מבחינת ההיקף. בתצלומי החיילים מצליחה שיבלי להעביר את התחושה שמשהו אולי לא לגמרי בסדר; שאולי תמונת הגבריות המלבלבת, מה שנדמה כהזדהות של הבחורים הצעירים עם המסגרת הצבאית, אינה אלא רמייה, סוג של כפייה.

לצופה ישראלי - המודע לאפליה העמוקה, המתמשכת וכנראה גם המחמירה, שממנה סובלים הבדואים למרות התגייסות צעיריהם לצבא - הדיסוננס ששיבלי מצביעה עליו אכן צורם. היא מצליחה לשרטט דיוקן קבוצתי שאינו פשטני ואינו מתריס; ועם זאת, במבט המצטבר, תצלום גדול בשחור-לבן אחרי תצלום גדול בשחור-לבן, הולכת וגוברת האי-נוחות.

מין ולאומנות

אוקון מוצג גם הוא בהרחבה, ובמקרה שלו שלא בטובתו. מה שאמורה להיות גולת הכותרת של עבודתו כאן, המיצב הגדול, נשארת כאמירה מתחכמת ותו לא, קצת כמו בדיחה שאולי טובה בעל פה, אך נכשלת כשמנסים לעבד אותה לקטע פרוזה.

במרכז האולם נבנתה בימה וממנה יוצאות שמונה זרועות בנויות עץ, שעל כל אחת מהן מוניטורים המתעדים מיצג ובו קישוטי מועדונים נחותים, מנצנצים, שאולי עדיין נפוצים אך יש בהם משהו אנכרוניסטי. המיצג תועד בצילום שנראה כחובבני במתכוון. התחושה היא שהניסיון להקביל סטריפטיז ולאומנות נשאר במחוזות המוכרים של מין ולאומנות, והאירוניה אינה מחודדת דיה.

בטקסט התערוכה נכתב ש"אוקון מגחיך בעבודה רעיונות 'גדולים'-לכאורה של המין האנושי כשהוא משווה בין אקסטזת המועדונים לבין להט לאומני", אך ההגחכה אינה אפקטיווית. קשה לראות בעצם השימוש בחשפן ולא בחשפנית פעולה חזקה כפי שהיתה אולי לפני שנים.

פן מעניין יותר של העבודה הוא האדריכלות שלה: המוניטורים מונחים אופקית והקישוטים נשארים ללא שום הקשר בחלל האולם, ולכן מתגלים במלוא צעקנותם הזולה, בלי הילת החסד שיוצרת תאורה עמומה. הן המוניטורים והן הקישוטים הוסטו ממקומותיהם הרגילים והם נהפכים לחלק מתמנון של מסרים רדודים, היוצר תחושת מיאוס כללית מכל מה שהם מייצגים.

בעבודות אחרות של אוקון, שבהן הוא אינו מנסה להתחבר לחוויה הישראלית, הוא מצליח לעורר מחשבה ולא רק להעלות חיוך או לזרוע מבוכה. התצלומים של מאבטחים מלוס אנג'לס, שעושים מדיטציה בהפסקת עבודתם במגרשי חניה, מעניינים, כי הם פועלים במנעד שבין לעורר גיחוך לבין ההבנה שאוקון מתעד פעולה מעוררת כבוד; פעולה שאפשר לראות בה לא רק נגזרת מוזרה למדי של תרבות הניו-אייג', אלא סוג של פעולת התנגדות לא אלימה של החלקים בחברה שבדרך כלל מודרים מהניסיונות להשיג בריאות ותודעה מאוזנות יותר, אלה שאנו מעדיפים שלא לראות אלא בסטריאוטיפ החיצוני של השומר או השומרת השמנים, הגסים, שמנסים לרצות.

עוד עבודות מעניינות בהקבץ התערוכות הן עבודות וידיאו של מלאני דניאל המצלמת בחצר בית ספר, שלי פדרמן המצלמת שחייניות במופע ראווה תחת המים (שתיהן ישראליות) וארטור זמייבסקי הפולני, המראה חיילים המבצעים תרגילי סדר פעם במדים ופעם בעירום.

דווקא העבודות של ונסה ביקרופט האמריקאית (שהוצגו לפני שנים אחדות בתערוכה "חשיפה" במוזיאון תל אביב), תצלומים וסרט וידיאו של שתי יחידות צבאיות אמריקאיות בבגדיהן הייצוגיים, פעם בחלל מוזיאון ופעם על רקע קו הרקיע של ניו יורק - עבודות מלוטשות המתאימות בדיוק רב לנושא התערוכה - נראות כאן מרשימות פחות מבעבר; כאילו הליטוש שלהן, בעיקר במובן הרעיוני, איבד מזוהרו.