אמנות

עדכנו אותנו





פאזל ירושלמי

יום רביעי 05 בדצמבר 2007 10:56 מאת: סמדר שפי, גלריה, הארץ

בגלריה מוסררה מוצגים צילומי אוטובוסים באתרי פיגוע לצד דיוקנאות יורשי הפנתרים השחורים, עבודות של אמנים ותיקים לצד אנשי הדור הצעיר



דליה אמוץ באדיבות בנה אינם אמוץ

פרסומת

"ירושלים בבת עין" היא התערוכה הראשונה הנערכת בגלריה החברתית של בית הספר לצילום מוסררה בירושלים. הגלריה שוכנת בקומה העליונה של מתנ"ס בלב השכונה, בחלל שלא תוכנן להצגת אמנות: התקרה בו נמוכה, המעברים צרים ואפשרויות התאורה מאתגרות.

הגלריה היא חלק מתוכנית חברתית כוללת של בית הספר לצילום. בטקסט המלווה את התערוכה כותבים מנהל בית הספר אבי סבג והאוצר אייל בן דב על "אלטרנטיבה חברתית של אמנות בספירה הציבורית-אזרחית של מדינת ישראל. בניגוד למגמות הקפיטליסטיות של אמנות הנמכרת בגלריות מסחריות כאובייקט צרכני... הגלריה החברתית מתחילה כאן את דרכה בתערוכת נושא, המכוננת את זהותה המחוברת לירושלים ולמוסררה בפרט".

התערוכה מוגדרת כתערוכת צילום דוקומנטרי, ואולי דווקא בשל ההגדרה המצמצמת הזאת היא נוגעת בשאלת היחס בין אמנות לתיעוד באופן מעניין, מכיוון שמוצגות בה בעיקר עבודות של יוצרים המזוהים במובהק כאמנים: אורית סימן-טוב, גסטון צבי איצקוביץ, יאן טיכי, אריאל קן וגוסטבו סגורסקי (שלושת האחרונים בוגרי תוכנית לימודי ההמשך של המחלקה לאמנות בבצלאל). רוב העבודות קטנות ומוצגות בצפיפות כחלק מפסיפס-מערך שעוסק בירושלים.

רגעים היסטוריים מוכרים, למשל מלחמת ששת הימים, אינם נוכחים בתערוכה. לעומת זאת יש בה נוכחות למוסדות ירושלמיים לא רשמיים, למשל קפה "טעמון" בסדרת עבודות של מיכה ברעם, ולדמויות ירושלמיות מוכרות, למשל בסדרת דיוקנאות לא אופיינית של עליזה אורבך.

העבודות המוקדמות בתערוכה הן משנות ה-50 וה-60. בתצלומים אלה, ובמרבית התצלומים שנעשו עד שנות ה-90 בשחור-לבן, יש ממד מעניין של פנטסיה שנדמה שנחלש בצילום העכשווי. ורנר בראון, למשל, מציג שכונות עוני באזור שוק מחנה יהודה, נחלאות וממילא. דוד רובינגר מציג את משחקי הילדים בשנות ה-60 בשכונת ממילא, שהיתה שכונת ספר שבה שטחי הפקר, שדות מוקשים וחומות גבול מבטון.

לצד אמנים מוכרים מדור הביניים של הצילום הישראלי, בהם דליה אמוץ, ג'ואל קנטור, שמחה שירמן, אלכס ליבק ואפרת שוילי, מציגים יוצרים מפורסמים פחות ועבודותיהם הן המעניינות ביותר בתערוכה. למשל יעקב שופר, שבתחילת שנות ה-80 צילם במוסררה את ממשיכי דרכם של הפנתרים בשכונה - תצלומי עיתונות מובהקים. העבודות של שופר מתכתבות עם העבודות המאופקות יותר של סולי פורדי, בוגר בית הספר לצילום מוסררה, שתיעד את אנשי תנועת הפנתרים שעדיין מתגוררים בשכונת מוסררה. פורדי מציג דיוקן קולקטיבי של שחיקה, התכנסות ובדידות גדולה. הפשטות והישירות שלהם מבדילה אותם מדיוקנאות במוספי סוף שבוע בעיתונים.

הדור הצעיר של הצילום הישראלי מיוצג בעבודות צבעוניות, חלקות, בגימור שונה מזה של הדור המבוגר, ולא רק משום שהתצלומים צבעוניים (למעט אלה של יאן טיכי, המציג צילומי אדריכלות מודרניסטית בשחור-לבן - ההיפוך המושלם מהתדמית המסורתית של ירושלים).

לא מעט מהעבודות הוצגו בשנתיים האחרונות ומי שעוקב אחרי אמנות עכשווית יכיר רבות מהן, אך יש משהו מפתיע בהקשר שלהן בתוך מעין מגילת צילום שנפרשת בגלריה.

העבודות של גיא רז, סדרה של תצלומי אוטובוסים החולפים כמו רוחות רפאים במקומות שבהם היו פיגועים באוטובוסים, מאבדות כאן הרבה מכוחן. בפורמט הקטן ובתצוגה הדחוסה העבודות נראות לא ברורות והרבה פחות מסקרנות וטורדות.

אריאל קן, שבלט לטובה בתערוכת הבוגרים של תוכנית לימודי ההמשך בבצלאל בקיץ שעבר, בולט גם כאן. קן מעורר מחשבות על אדריכלות יותר מאשר ביקורת עליה (כמו שמציעה אפרת שוילי). התצלומים של אדריכלות בשכונת רחביה, על עברה התרבותי המפואר, ההווה הדשן והתחושה של מקום עם משקע היסטורי, בולטים בתערוכה; מורגש בהם ערך שהוא מעבר לדוקומנטרי. בולטים גם תצלומיו של מרסלו לאובר, גם הוא בוגר בית הספר מוסררה, שמציג נופים אורבניים.

צלמים ערבים אינם מציגים בתערוכה - לדברי האחראי על הגלריה, עידן מזרחי, הם סירבו להשתתף בה. למרות זאת, תחושת הפאזל המורכב שקיים בירושלים עוברת היטב, אך היא היתה מושגת גם עם מחצית העבודות ואפילו פחות. יש גם לקוות שבעתיד יאזנו מפעילי הגלריה בצורה מוצלחת יותר בין חלקי הצירוף "גלריה חברתית", כך שעבודות אמנותיות, דוקומנטריות או אחרות, יהיו בעלות חיות אוטונומית - מעבר להמחשה של תפישה חברתית.

"ירושלים בבת עין". אוצר: אייל בן דב. גלריה קהילתית מוסררה. עד 14.2








(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5