במה

עדכנו אותנו




"למזרחים אין רשות לעסוק בפצע שלהם"

יום שלישי 01 בינואר 2013 08:00 מאת: אייל מלובן, עכבר העיר

חנה וזאנה גרינוולד ממשיכה לבדוק מי בפנים ומי בחוץ, מי נשמע ומי מושתק, מי נוכח ומי נעדר. בקיצור, היא ממשיכה להתעסק בנשים מזרחיות



"אנחנו רוצים להיות אירופה". חנה ואזנה-גרינולד

(צילום: דניאל בר און)

פרסומת
"פריחה שם יפה" הוא קולאז' של שירה חברתית פוליטית שנכתבה על ידי יוצרים ויוצרות ומשמיעה את קולות הפריפריה. המופע כולל שירים של ויקי שירן, סמי שלום שטרית, יעל צדוק, אלמוג בהר, נפתלי שם טוב, מירי בן שמחון, אסתר קנקה שקלים, ארז ביטון, מירה חברוני וסיגלית בנאי. שירה המבקשת להתבונן מחדש על מה שבפנים ומה שבחוץ, מי שנשמע ומי שמושתק, מי שנוכח ומי שנעדר. הבימוי והדרמטורגיה הוא של חנה וזאנה גרינוולד לרעיון של סלי ארקדש, שגם משחקת לצד אביטל מישל־מאיר ועדן אוליאל.

זו לא העבודה הראשונה של חנה וזאנה גרינוולד העוסקת בנשים מזרחיות. "אני בת של מהגרים ממרוקו", היא מספרת, "בבית דיברו ערבית מרוקאית, וגם עברית וגם צרפתית. הרצון שלי לעסוק בשורשים האלה נולד מתוך התבוננות בהורים שלי ומתוך החוויות של להיות ישראלית".

» "פריחה שם יפה" - מועדי מופע
» "פריחה שם יפה": מצחיק, עצוב ומעורר תרעומת

פריחה – זה שם די מעליב.
"השיר של סמי שלום שטרית מספר על ילדה שאמא שלה קראה לה פריחה כדי שימיה יהיו מלאי שמחה. בתרבות הישראלית פריחה הוא לא שם, הוא כינוי, ובזה בדיוק אני רוצה להתעסק. לפרק את הכינוי, לחתור תחתיו, לברר מה עומד מאחוריו ואיך הוא נוצר. אני לא נשארת בכינוי המעליב אלא בודקת אם מאחוריו מסתתרת אשה. מה מטריד אותה, מה יפה ומרגש בה, באיזה מרחב היא חיה".

איך ליקטת את השירים?
"השירה של המשוררים המזרחים מדויקת ובועטת. פניתי לכל אחד מהם וביקשתי ממנו לתת לי שיר. ניסיתי להבין מאיזה מקום נכתבה השירה. היה לי רצון לייצר נרטיב, מסע שמתחיל משלוש נשים שמחכות לאוטובוס שייקח אותן הביתה, לפריפריה. הן עולות לאוטובוס וברקע מושמעים שירי ארץ ישראל היפה. יש דיסוננס בין הנשים הלבושות באופן מצועצע ובין המוזיקה ה'נקייה' של ארץ ישראל, שמוכתבת מלמעלה. תמיד יש את המתח בין הלמעלה ללמטה, ואני רוצה לעשות תיאטרון שעוסק במתח הזה, בין סוגה עילית לתיאטרון עממי. השירים מביאים את המתח".


תמיד יש את המתח בין הלמעלה ללמטה. "פריחה שם יפה" (צילום: אני אטדג'י)

עדיין יש את המתח הזה? שום דבר לא השתנה מאז "סלאח שבתי"?
"השאלה הזאת אף פעם לא תופנה למישהו שעוסק בשואה. אני מרגישה שלמזרחים אין רשות לעסוק בפצע שלהם. כנראה לא התקדמנו. למה בנתיבות הצביעו 70 אחוז לש"ס? האנשים האלה באו עם תרבות שלמה שלא היתה להם לגיטימציה להראות. יש אמירות שראשי הציונות אמרו על המזרחים, כמו 'דרושים לנו אנשים שנולדו כפועלים'. יש מסכת חינוך שמביאה ילדים בפריפריה ללמוד בבתי ספר מקצועיים. זו הדרה. הילדים שלי לא לומדים שירה מזרחית, אז הכחדת התרבות הזו ממשיכה. בשבילי לשמוע את התזמורת האנדלוסית זה להבין שיש לי שורשים. אני באה עם רקע מסוים שיש לו תרבות, ואי אפשר להתעלם ממנו, ואני לא צריכה למחוק את שם המשפחה שלי למרות שהתחתנתי עם גרינוולד".

את לא מנציחה בכך את הקוטביות של "אני מזרחי" ו"אני אשכנזי"?
"אנחנו רוצים להיות מערביים, לבנים, אנחנו רוצים להיות אירופה. אנחנו מתבטלים מול התרבות האירופית ובזים לכל מה שהוא ערבי. התרבות של ההורים שלי היא תרבות ערבית. הבחירות האחרונות היו על זהות ההצבעה השבטית הסקטוריאלית. התרבות שומרת על השבטיות ואני חושבת שמי שלא רואה את זה לוקה בעיוורון. נכון, רואים קצת יותר תרבות מזרחית, אבל עדיין זה השיח היחיד שהחברה הישראלית לא מוכנה להתבונן בו. כל הזמן יש הכחשה 'זה כבר עבר', 'את מתבכיינת'. זה סוג של דה לגיטימציה. אולי גם הראיון הזה הוא סוג של מס שפתיים – הנה אנחנו נותנים לתרבות הזאת במה. כל קובעי הטעם יושבים בוועדות האמנותיות, והבחירות שלהם הן תמיד בקו מסוים".

את גם עובדת בתיאטרון קהילתי.
"כבר 20 שנה, זו נקודת המוצא שלי. עשיתי תיאטרון קהילתי עם קבוצות שונות, בשכונות. אני באה משם, מהסיפורים האלה. ואני רוצה לספר אותם אבל קצת אחרת".


"יש לי יחסים ארוטיים עם המחברת". "פאפעג'ינה" (צילום: אריאל בשור)

יש בהצגות אלמנטים ביוגרפיים?
"בעבודות שלי יש אלמנטים ביוגרפיים. ב'פאפעג'ינה' יש יום בחייה של ילדה בת 12 – המשפחה שלה, הרצון שלה לא ללכת לבית ספר, וכל מה שקורה לה בדרך. ב'פריחה שם יפה' יש משהו מאוד אישי, למרות שזו שירה שכתבו כל מיני משוררים. השירה הזאת עוסקת בתרבות שיש בה משהו שנוגע והיא שייכת לכלל. בעיני היא שירה אוניברסלית. הטקסטים הם טקסטים של נשים, מעבר למזרחיות. אני גם אמא, והבחירה להיות יוצרת לא באה בקלות והיא לא טבעית. אני במאבק בין היוצרת ובין האמא. הן לא מחבבות זו את זו, והן במאבק כל הזמן. כל פעם אחת מחסלת את השנייה, וכשאחת משתלטת, השנייה מרגישה שהיא צריכה להילחם. מעניין אותי לעסוק במעברים, בריבוי התפקידים שלי כאשה".

האשה המזרחית הסטריאוטיפית היא אשת בית, אבל למעשה היא החזקה שמנהלת את העניינים.
"ברור. היא המרכז, הלב שמחזיק את הבית, המהות. אין שבריר שנייה שהבנות ב'פריחה שם יפה' נראות מסכנות. יש בהן עוצמה, תשוקה, נחישות ויצירתיות. אני לא מציגה נשים מסכנות".

עשית הצגה על האשה הכי לא מזרחית בשירה העברית - לאה גולדברג.
"זה היה פרויקט באוניברסיטה של מישהו שנורא רצה לשחק את השירים של לאה גולדברג עם ציירת. השירים שלה נוגעים בי כאדם, וגם אם הם מדברים על מזרח אירופה, הם עוסקים בשבר האנושי".

מה הפרויקט הבא שלך, גם הוא יעסוק באותם נושאים?
"לא יודעת. תמיד שואלים אותי את השאלות האלה ואני רוצה להגיד 'אני לא רק זה', אבל כנראה זאת אני. יש לי רצון להתעסק בכאוס, בבלגן, בצדק חברתי. כתבתי את 'פאפעג'ינה', אני כותבת שירה. אני כותבת במחברת ביד. אין לי יחסי כתיבה עם המחשב, ועם המחברת יש לי יחסים ארוטיים".

ולמה את מופיעה בתיאטרון הערבי־יהודי?
"פשוט בגלל שאני ערבייה־יהודייה".

» "פריחה שם יפה" - יום ד' ה-6.2, תיאטרון יפו




תגיות: אייל מלובן, חנה ואזנה-גרינולד, פריחה שם יפה

(8 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5