גבוה וטוב: מדריך לתרבות הלא כל כך פופולרית

יום שישי 25 בינואר 2013 07:20 מאת: עכבר העיר

בלט קלאסי, מפגשים אינטימיים עם סופרים, תערוכת אמנות חוצה גבולות והצגות תאטרון חברתיות מתמיד: רצון המיעוט הוא שהרוב ייתן לו להנות ממשהו בשקט. הדברים המעולים של הרגע שלא בהכרח שמעתם עליהם


ורטיגו 20 (צילום: גדי דגון)

פרסומת

מחול


תרימו: כבר 20 שנה שוורטיגו עובדים בלאבד שיווי משקל

ב־1992 הציגו זוג רקדנים צעירים דואט מסקרן בשם "ורטיגו". עדי שעל, עם כמה חודשים בקורס טיס ברזומה, ונועה ורטהיים, עם תספורת קצוצה ועבר דתי, הניפו זה את זה, מחפשים דרכים לאבד שיווי משקל יחד. כמו הרבה דברים טובים שנוצרו בניינטיז, רגע לפני שכולם התחילו להתאמץ להיות מאוד מתוחכמים, גם ורטיגו הגיחה לעולם בקווים נקיים ועגולים, עם הרבה אהבה למחול. אותו דואט נאיבי התגלגל לשיתופי פעולה עם יוצרים כמו רן בגנו ורקפת לוי, עד ליצירה האחרונה, "ורטיגו 20", שחוגגת שני עשורים של עבודה. בשנים האחרונות הם משחררים יצירות מלאות כוונה, עם אותו משחק הנפות הדדיות והתענגות על הסחרור שמאפשרת האמנות הזו. לצד היצירה ורטיגו מיקמה את עצמה כמרכז פעילות אקולוגית וקהילתית, כולל בית ספר, סדנאות ועבודה עם אוכלוסיות מוחלשות. הכי מרימים. (טל לוין)

#alt
מתוך "ורטיגו 20" (צילום: גדי דגון)


צ'ק פוינט: הבלט הקלאסי חוזר



הרבה שנים עמדה להקת בת דור בפני סכנת סגירה, בשל גירעון תקציבי הולך ותופח. ב־2006, כשהופסקה פעילותה, נדמה היה שהקהל אמר את דברו – בלט קלאסי זה לא דבר שישראלים פותחים לכבודו את הארנק כרגע. בעוד שסצנת המחול המודרני הלכה והשתכללה, הבלט נשאר בעיקר מטלה טכנית בשיעורי ריקוד לילדים. בשביל בלט קלאסי טוב היה צריך לחכות למופעים שמייבאת מדי שנה האופרה הישראלית. אבל השנה החולפת הוכיחה שאפשר גם אחרת: "אותלו" של בלט ירושלים העניקה פרשנות לא שגרתית לטרגדיה השייקספירית. בבלט הישראלי העלתה ברטה ימפולסקי את "רומיאו ויוליה", עם כוריאוגרפיה שמרנית אך מופקת היטב. המפגש המרגש ביותר התרחש בין הרקדנים של ימפולסקי ובין הכוריאוגרף איציק גלילי, שהרכיב ערב ובו שלוש מיצירותיו. בקומפוזיציות מופשטות מצד אחד ותחביר קלאסי מצד שני, הרים גלילי את הלהקה לגבהים חדשים. אם מעמידים את ההצלחות הללו מול כמה (וכמה) כישלונות שהגיעו בחצאית טוטו ממעבר לים, מבינים שמתפתחת כאן לאט מסורת רטרו מרגשת. (טל לוין)

#alt
מתוך "והארץ תתן את פרייה" של איציק גלילי (צילום: יח"צ)


מחווה רומנטית: ניב שיינפלד ואורן לאור עושים הומאז' לליאת דרור וניר בן גל


הרבה זוגות יוצרים יש בעולם המחול הישראלי - ענבל פינטו ואבשלום פולק, נועה ורטהיים ועדי שעל, ליאת דרור וניר בן גל - אבל הומאז'ים יש מעט. לכן הבחירה של ניב שיינפלד ואורן לאור ליצור מחווה ל"דירת שני חדרים", עבודתם האיקונית של דרור ובן גל מ־1987, מפתיעה ומעניינת: אז היו דרור ובן גל מהפכנים של מחול, מי שרוקנו אותו מהחשיבות העצמית המנופחת שהיה רגיל בה, והכניסו אליו את היומיום, על טרדותיו ותנועותיו. שיינפלד ולאור משתמשים בבסיס שהניחו השניים, וחוקרים בעבודתם החדשה דירת שני חדרים של 2013. (טל לוין)

#alt
מתוך "דירת שני חדרים" (צילום: גדי דגון)


ריקוד לא מושחת: להקת המחול נהרה מבטיחה חוויית מחול מהוגנת



"אין מספיק מחול בציבור הדתי", אומרת דניאלה בלוך, מנהלת להקת המחול נהרה, "הציבור הדתי לא מתעסק במחול. אני יכולה לספור על כף יד אחת את האנשים הדתיים שנמצאים במחול ומפרים אותו. לאחרונה זה התחיל להשתנות". השינוי חל בעיקר כשבלוך ייסדה את נהרה, בית לרקדניות דתיות ומענה לקהל שמעוניין לצפות בתכנים תנועתיים שלא יאתגרו את אמונתו. "הרקדניות שלנו מגיעות ממקום מאוד קשה", היא אומרת, "כל החיים הן נאלצו לחיות עם הדואליות של עולם המחול והעולם הדתי, ופתאום הן לא צריכות להתנצל על הקיום שלהן. זה מדהים. יהיו גם אנשים שיגידו שמה שאנחנו עושות לא צנוע, אבל האיזון הזה נכון לנו. העולם הזה לא צריך למתן את עצמו".

ארבע הרקדניות שלך שומרות נגיעה?
"יש הבדל בין גברים בקהל שיושבים רחוק בחושך ובין גברים בסטודיו. נוצרת אינטימיות, אי אפשר להתעלם מזה. זו עבודה מאוד מקרבת, את עשר שעות ביום עם גברים, מתגלגלת על הרצפה, רצה, מזיעה".

בשביל קהל חילוני הקרבה שמתארת בלוך עשויה להישמע רצויה, אבל מבחינתה מדובר בסוגיה לא פשוטה, שאיתה היא נאלצה להתמודד לא מעט כרקדנית בקבוצות מחול חילוניות. "הייתי רקדנית מקצועית, אבל גדלתי במשפחה ציונית־דתית", היא מספרת, "חיינו בשומרון. היו המון מקומות של דיסוננס. לקראת סוף הקריירה הבימתית התחלתי לחשוב מה הלאה". את ההחלטה האמיצה לפתוח את הקהל גם לגברים קיבלה בתחושת שליחות: "אני מרגישה אחריות אידיאולוגית לקרב את המחול למקום היהודי והדתי. מרגש אותי לראות כיסויי ראש בסוזן דלל".

היה קשה לאתר ארבע רקדניות מהמגזר?
"על גבול הבלתי האפשרי. חיפשתי רקדניות מאוד ספציפיות, שהוכשרו עם בסיס וטכניקה, וגם חיות אורח חיים שלם בדת. לקח לי חצי שנה למצוא. הן ממש התחבאו בפינות. בסוף מצאתי רקדניות ששלמות בתוך המקום הזה, שנראה כמעט בלתי אפשרי. הן מביאות איתן בגרות מדהימה, למרות גילן הצעיר, שמגיעה מאותו מאבק בין העולמות".

הן עבדו עם רקדנים גברים בעבר?
"במחול החילוני הן עבדו עם גברים, אבל הופעות בשבת, נסיעות ולבוש היו עניין מאוד בעייתי. זה שם אותך תמיד באיום הכחדה. כל אחת שרדה בדרך שלה".

בעולם המחול יש מגמה עולה של עירום על הבמה.
"גוף הרקדן הוא גוף יפהפה, ואני לא חושבת שצריך להסתיר אותו. אם זה משרת משהו אמנותי ולא מתריס, אני יכולה להבין את זה כקהל".

אצלכן יהיה עירום מוצדק אומנותית?
"לעולם לא. אנחנו מאוד מקפידות על לבוש שמראה את יופי הגוף - לא מסתיר, אבל גם לא חושף. יש לנו המון התמודדויות עם זה".

איך הציבור החילוני מגיב?
"הקהל בינתיים היה בעיקר קולגות. הם נדהמו לגלות כמה עניין השיער מרכזי, התפתח דיון מדהים". ב־29 בינואר נהרה תנחת בסוזן דלל. "זה הערב, איך אומרים, יציאה מהארון שלנו", היא צוחקת, "הערב שבו אנחנו אומרות שלום לעולם המחול, שלום לעולם הדתי – אנחנו כאן". (עידן חגואל)

#alt
להקת נהרה (צילום: לואיז גרין)


תיאטרון

אין אנשים קטנים: המחזה שהכניס את הנס פאלאדה לאשפוז עולה בקאמרי



"לבד בברלין" של הנס פאלאדה, שדיווח באורח מצמרר על החיים תחת המשטר הנאצי, היה רב מכר היסטרי בישראל 2010. המהדורה המחודשת של "איש קטן, לאן?", ספר הבכורה של פאלאדה, לא זכתה למידה שווה של תשומת לב, אך כשיצא לאור ב־1932, היה הספר לרב מכר בינלאומי, עובד לסרט קולנוע הוליוודי וגם הכניס את פאלאדה לרשימה השחורה, סיבך אותו אישית עם יוזף גבלס והוביל לאשפוזו בכפייה. בקאמרי החליטו להשיב ליצירה את כבודה האבוד, ובאמצע פברואר הם יעלו עיבוד לספר, בשם "איש קטן, מה עכשיו?", בבימויו של איתי טיראן. אנסמבל השחקנים, שכולל את הלנה ירלובה ויוסי גרבר, יציג סיפור אהבה בגרמניה מוכת האבטלה והרוחות הרעות של שנות ה־30, ואת ניסיונו של האזרח הקטן לשרוד בעולם מרושע ואפילו למצוא בו מעט אופטימיות. (נטע הלפרין)

#alt
איתי טיראן (צילום: דניאל צ'צ'יק)


פליט שכולו תכלת: "קאסדה" הוא פליט אריתראי שלא עשה שום דבר ובכל זאת הכל קורה לו



יואב ברתל ואביגיל רובין יצרו קומדיה על גזענות – חצי מצחיקה וחצי מזעזעת, כמו איך שדברים נראים כאן כרגע. סיפורו של קאסדה, פליט אריתראי שנאלץ להתמודד עם המעסיק שלו, אשתו החרמנית וגם המנהג המקומי לעשות קיאקים, עושה בחילה, התקפת צחוק, ושאר עניינים בלתי רצוניים גם יחד. האנימציה של מיש והקריינות של רמי הויברגר מלוות את המשחק הוורוד להחליא (בקטע טוב!) של איימוס איינו, ריקי בליך, יולי סקר וגיא מסיקה בתיאטרון תמונע. (עמליה רותם)

#alt
מתוך "קאסדה" (צילום: כפיר בולוטין)


ספרות

עת חפירה: ערבי Storyslam בקפה זוהו



קפה זוהו, שמאוכלס בעיקר בקהל דובר שפות זרות, מארח בחודשים האחרונים את Storyslam, מסורת מיובאת מניו יורק, שם נהגו סופרים ואינטלקטואלים להיפגש ולספר זה לזה סיפורים מחייהם. היוזמה גדלה עד שהפכה לערבים פתוחים והומים למדי בשם The Moth. כמו בגרסה הניו יורקית, גם בתל אביב יש חוקים: לכל ערב יש נושא; הסיפורים צריכים להיות באנגלית ובאורך של לא יותר מעשר דקות; והכי חשוב – כולם צריכים להיות אמיתיים. הפרויקט התחיל בקטן וכמעט בסוד, אבל בינתיים יצר סביבו קהילה של קבועים, ומאירוע לאירוע מספר המשתתפים רק גדל. כותרת הערב הבא, שייערך ב־13 בפברואר, תהיה "Pushing The Limit". בחמש מילים: ערב מספרי סיפורים – גרסת הבוטיק. (גיא ארליך)

#alt
סטורי סלאם (צילום: דניאל שטרית)


באימבאיב בא: רומן באימבאיב, אמן ומשורר אמיץ, נפטר לפני שנה. ואז התפרסם הספר שאתם חייבים לקרוא



לפני חודש וחצי יצא ספר שירה אמיץ ויוצא דופן של האמן והמשורר רומן באימבאיב, מיוצרי השוליים המרתקים שדרכו כאן, שנפטר באופן פתאומי לפני כשנה. "באימבאיב", ספר השירה הראשון של הוצאת מעין, נערך על ידי רונן סוניס ומרחב ישורון, מכיל את כל כתביו ומורכב משלושה חלקים: "רומן באימבאיב מסכם את ניסיונו", שראה אור בשנות ה־90 בעריכת נתן זך; "הלוואי וגודביי", אלבום שיצא ב־2005 והפך גם למופע רוק; ו"עבודות שבת בימי חול". "על הספר השלישי היתה רוב העבודה", מעיד ישורון, "את הדיסק והספר פירסמנו ממש כמו שהם, מלבד שינויים קטנים. באימבאיב כתב: 'ברחוב מלא בנות/ כולם זונות', וזך, שחשב לעצמו, 'אוי, הרוסי הזה לא יודע עברית', תיקן לו את 'כולם' ל'כולן'. זה נשמע פעוט, אבל יש לזה השפעה". באימבאיב רצה לכתוב רומן מדע בדיוני והרפתקאות שיתאר את חיפושיו אחר בת דודו, שרק את רגליה ראה בימי ילדותו; לכתוב ספר מטמורפוזות חדש שבו מיתוסים עדכניים על התמורות שחלו באדם המודרני; ולנסח תיאוריה של קנון ישן וחדש ומה שביניהם. בנוסף יצר אנתולוגיה של משוררי "שירה מתגשמת" – שירה שבכוחה לשנות את העולם. "שיריו הראשונים הם ניסיונות רטוריים של פטיש בראש", אומר ישורון, "הוא חשב שהשירה מבולבלת בגלל ההיקסמות ממטאפורות, ושאם ידבר ברור יצליח לשנות את העולם. הוא רצה לגרום לאנשים למאוס בכסף, וחשב שאחרי שישמעו את הדברים הבוטים שלו זה יגעיל אותם. אבל העולם נשאר אדיש, והוא חש שנכשל. לכן בספר השלישי ויתר על הניסיון למשוך את ההמון, ופנה לקהל מצומצם של קוראים שבאמת מעוניינים להקשיב לו". ההישג המפעים של סוניס וישורון טמון בהצלחה למזג בין העולמות השונים שבדה באימבאיב, מבלי לטשטש את העובדה שאינם מתחברים בהכרח לכדי שלמות רעיונית ואסתטית אחת. (נעם פרתום)

#alt
רומן באימבאיב (צילום: פבל וולברג)


סיפורים מהמגירה: כל מה שמצאו בשידה של חוליו קורטאסר אחרי מותו. עכשיו בעברית


חוליו קורטאסר, מגדולי הסופרים בשפה הספרדית במאה ה־20, ידוע בעיקר בזכות סיפוריו הקצרים והמהפנטים. בימים אלה יוצא לאור "ניירות פתאום", הכולל תרגום עברי למבחר סיפורים שלא יצאו לאור בחייו, ורובם נמצאו בפתאומיות – משם מגיע שם הספר – בתוך שידה ישנה לאחר מותו. (גיא ארליך)

#alt
ניירות פתאום של חוליו קורטאסר (צילום: יח"צ)


יוצא לאור יום: ספר השירה "ימים" של עוזי בהר



המשורר עוזי בהר (שעובד ביומיום כעורך חדשות ב"הארץ") פירסם שני ספרי שירה - "פרטים" ו"מחזור פתוח ועוד שירים" - אבל רוב הסיכויים שלא נתקלתם בהם. בימים שבהם גם הפרוזה מופקרת לחסדי ה־4 ב-100, גורל ספרי השירה אכזרי במיוחד: הם לא נכללים במבצעים, לא מקבלים תצוגות בולטות בחנויות ובקושי זוכים לביקורות. ספרו החדש של בהר, "ימים", נותן עוד הזדמנות לגלות את שיריו: הוא כולל שירים מ־1973 ועד 2011, ובהם גם תרגומים ואדפטציות לשירים של אחרים. שיריו עוסקים בקיום ביתי, בין חדרים וחלונות, והם תל אביביים מאוד (השדרות, האוטובוסים, החנויות). בשיר "ליל שבת" הוא כותב: "עוד בטרם באות מילים אתה חש/ מבעד לנידחות הזאת את היותך בן הארץ./ ואין כל רווח או רווחה בהרגשה הזו". ודרך המילים, אולי דווקא יש. (גיא ארליך)

#alt
"ימים" של עוזי בהר (צילום: יח"צ)


מוזיקה

סרף הוליוודי: הפסקול של "פורסט גאמפ" על גיטרה קלאסית



יונתן בירנבאום היה ילד פלא של גיטרה קלאסית, שכבר בגיל 17 זכה בתחרויות ארציות בתחום (יש דבר כזה). אבל לצד החיבה לבאך והנגינה בלהקות כמו ED ו־Lechuck, הוא תמיד חיבב קומיקס, גיבורי על, נינג'ות וסרטים סוחטי דמעות. אחרי תואר שני בגיטרה קלאסית בברצלונה (שוב, יש דבר כזה), בירנבאום שב לארץ ותפר מופע שבו הוא משלב את כל הדברים: עיבודים קלאסיים למנגינות מוכרות מסרטים הוליוודיים. בימים אלה הוא מופיע איתו במקומות אינטימיים, כמו א־לה רמפה, שבהם הוא מעבד למיתרים את הפסקולים של "הנסיכה הקסומה", "פורסט גאמפ", "קונג פו פנדה" ו"באטמן". (נטע הלפרין)

#alt
יונתן בירנבאום (צילום: מרגלית אורן)


לילה מוטרף במוזיאון: חפשו את ניקו ז'אר ב־MoMA הקרוב לביתכם



השבוע נפתח ב־MoMA מושב החורף של ה־Sunday Sessions, סדרת מופעים שבועיים שהכניסה לחלל המוזיאון הניו יורקי שמות בלתי צפויים כמו ילד הפלא ניקולאס ז'אר ו־M.I.A (אורטל בן דיין של ההיפ הופ). אמנות ורוקנרול הסתדרו לא רע מאז שאנדי וורהול אימץ את ולווט אנדרגראונד בסוף הסיקסטיז. דורות ההמשך של החבורה – טוקינג הדס, לורי אנדרסון, פר אובו – אמנם שמרו על קשר הדוק עם עולם האמנות, עסקו באמנות ולמדו אמנות, אבל הקשר המשיך להיות חד סטרי, או לכל הפחות דרש הזמנה. כשפיליפ גלאס שיתף פעולה עם לורי אנדרסון ודיוויד ביירן, זו היתה הזמנה. גם תזמורת הגיטרות של גלן ברנקה היתה קוריוז שכזה.

בשנים האחרונות העניין הזה נשבר. MoMA מארח זה זמן מה, ולא רק במסגרת ה־Sunday Sessions, גם הופעות חיות (כמו סיגור רוס), דבר שהפך לשגרה מוזיאלית ברחבי העולם. בשנה שעברה קראפטוורק, חלוצי האלקטרוניקה הגרמנים, הופיעו שם במשך שמונה ימים רצופים במסגרת רטרוספקטיבה נדירה בהיקפה. ההרכב המופתי, שתמיד עטף את עצמו בשכבות של ויזואליה מפורטת וספציפית, הרגיש שם בבית. בגזרת המוזיקה, שני הרכבים עמדו בחזית הפרויקטים המיוחדים: צמד האלקטרו השבדי The Knife, בשיתוף עם די.ג'יי Mt. Sims והזמרת Planningtorock, יצרו את האופרה "Tomorrow, in a Year" לפני שנתיים. שנה אחריהם, הפט שופ בויז – מהאייקונים החשובים ביותר של הפופ המתוחכם – הלחינו מוזיקה למחול "The Most Incredible Thing". מתחת לחגורה הנוצצת של הבויז כבר היה פסקול חדש ל"אוניית הקרב פוטיומקין", סרטו המכונן של אייזנשטיין מ־1925, וגם עיסוק רציני בתרבות גבוהה, כצרכנים אובססיביים שלה. עבור הפט שופ בויז תרבות גבוהה היתה זהות. השתתפותם בהפקת מחול גדולה היתה הזדמנות נוספת להשאיר כמה טביעות אצבע בחזרה.

המכנה המשותף לרוב האמנים הללו הוא העיסוק באלקטרוניקה, וזה לא יכול להיות מקרי. כנראה שבמוזיאון עדיין מעדיפים אנשים שמפעילים מערכות גדולות ומסורבלות של סינתיסייזרים על פני להקות פאנק מתרוצצות. אולי זו הסטטיות שהולמת את האווירה, ואולי חשש טבעי מפני הופעה תזזיתית שיוצאת משליטה. (עמית קלינג)

#alt
ניקולאס ג'אר (צילום: פליקר של basice_sounds)


אמנות

חדר משלו: לבכות מהרטרוספקטיבה לאבשלום, שתעלה בהלנה רובינשטיין בפברואר



השמועה שיש אמן בשם אבשלום הגיעה לאוזניים לפני שנתיים. חברים שחזרו מברלין אמרו שזה הדבר הכי מרגש שראו: רטרוספקטיבה גדולה הוצגה אז ב־KW, אחד מחללי האמנות השווים בעיר, לאמן ישראלי שמת 20 שנה קודם לכן, בגיל 28, בפריז. השם היה לא מוכר. גם שוחרי האמנות הנאמנים בארץ יכולים היו לפספס אותו. התערוכה האחרונה שלו בישראל הוצגה אי אז ב־1992, סמוך למותו. התמונות באינטרנט נראו מעניינות, אבל מרגש? ואז במקרה, בביקור לא מתוכנן בברלין לפני חודש, בתערוכה שעסקה בכלל בארכיטקטורה, התגלה מבנה בודד, לבן ופשוט למראה. הכיתוב הוכיח שזו לא טעות - זה אכן אחד המבנים של אבשלום. ואתה שם, וגם אתה בן 28, ואתה נכנס למבנה, ולא יכול שלא להבין אותו. באותו רגע, כשכל מי שאתה מכיר שואל את עצמו מה עושים עם החיים רגע אחרי התואר ורגע לפני שמצאת דירה - פתאום עומד המבנה הסגפני שאבשלום רצה למקם באחת מבירות העולם. אין שם כלום, הכל לבן, החלל מצומצם וסוגר עליך, בקושי אפשר לזוז. מטבח קטן, פינת עבודה עם חריץ אור מלמעלה, מיטה דחוקה, מקלחת עצובה. ואתה רוצה להיעלם גם, לוותר על כל הרכוש שלך, ורק להיות שם. ואתה תוהה למה לעזאזל רק בברלין יודעים מזה שהיה בחור ישראלי צעיר, שמת מוקדם מדי, ואמר את כל מה שאף אחד לא מצליח להגיד. (אורן אלדר)

#alt
עבודה של מאיר אשל (אבשלום) במרכז לאומנות עכשווית בברלין (צילום: יח"צ)


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(7 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5