במה

עדכנו אותנו




נורמן עיסא: "הבמה זה הפסיכולוג שלי"

יום חמישי 01 בנובמבר 2012 08:00 מאת: אייל מלובן, עכבר העיר

נורמן עיסא מאמין ששירה יכולה לקרב בין יהודים לערבים, אז הוא הפך את שיריו של מוחמד דרוויש לווידויים אינטימיים



"למדתי להיות סוכן ביטוח בשביל אמא שלי". עיסא

(צילום: ספי מגריזו)

פרסומת

"הכי נוח לי על במה. שם אני מרגיש חופשי, עף. בתיאטרון הכל חי - אתה מרגיש את הקהל, מריח אותו. גם אם אני עצבני, כשאני עולה על הבמה הכל נשכח. זה המקום התרפויטי שלי, זה הפסיכולוג שלי", מספר נורמן עיסא. נפגשתי לראיון עם עיסא בגלל עבודת הבימוי שלו בהצגה עיניים, המוצגת במסגרת אירועי לילה פרינג', והשתדלנו הפעם להשאיר את "עבודה ערבית" בחוץ. "עיניים" עוסקת בשירי המשורר הערבי פלסטיני מוחמד דרוויש, ומשתתפים בה מירה עוואד, עינת וייצמן, ענת חדיד ודורייד לידאויי. עוואד אף הלחינה את שיריו של דרוויש, והיא תבצע אותם בעברית ובערבית.

» עיניים - מועדי מופע
עוד במדור במה:
» וידאו: מאחורי הקלעים של "קזבלן"
» וילוז'ני: "המדינה מספקת לנו פארסות מדי יום"

איך הגעת למחזה הזה?
"תמיד חיפשתי משהו שיאתגר אותי. כאן האתגר היה להמחיז את השירים של דרוויש, ולעשות משהו תיאטרלי שהוא לא רק הקראת שירה. זה סגנון חדש של תיאטרון שירה שהוא מאוד יפה בעיני. רציתי לחשוף את הקהל היהודי לשירה של משורר פלסטיני. יש רתיעה ממשורר פלסטיני, ואני אומר – אין מה להירתע. זה ספרות, שירה, משהו יפה שאפשר להתחבר אליו. היה לי חשוב ששתי השפות תהיינה חלק מההצגה, כדי שגם מי שלא מבין ערבית ייחשף למקור השירה, ולכן ההצגה מבוצעת בשתי שפות סימולטנית, עם תרגום כל פעם לשפה השנייה. הקהל מגיב בצורה נפלאה – הערבים גאים שהיהודים נחשפים למשורר הזה".

לדרוויש יש תדמית ברורה בחברה הישראלית. לא חששת להתעסק בחומרים שלו?
"לעם הפלסטיני הוא סמל – לאו דווקא לוחם, כמו שהיהודים חושבים – הוא לוחם בדרך שלו. הוא תמיד היה בעד דו קיום וחיים משותפים, ורוב השירים שלו הם על שלום. דרוויש הוא חלק מהילדות שלי. הוא גר בוואדי ניסנס, וכילד הייתי רואה אותו, כמו גם גם את אמיל חביבי, ולא ידעתי שהוא יהיה משורר כזה גדול. לדעתי חייבים לחשוף את התרבות שלנו – הספרות, השירה. זאת הדרך שתקרב בין יהודים וערבים. כשאתה מכיר את האחר, אתה לא חושש ממנו, ואני חושב שזה מקרב".

"יש רתיעה ממשורר פלסטיני, ואני אומר – אין מה להירתע". עיניים:

נתת למירה עוואד להלחין.
"זו פעם שנייה שמירה עושה איתי מוזיקה. היא הלחינה את כל המוזיקה של ההפקה והיא שרה חי וזה מדליק בעיני. היא זמרת ענקית. כאן היה לה אתגר גדול כי היא התחרתה בלחנים של מלחינים ערבים גדולים. היא הלחינה את השירים אחרת והצליחה מאוד".

עם מה היית רוצה שהקהל ייצא מההצגה?
"שילך לקנות את ספר השירה, שייחשף לעוד משוררים, שיפתח את הראש - אני מקווה שדרך התרבות נתקרב, נתקדם למקום טוב יותר. חשוב להכיר זה את זה, אי אפשר רק להילחם".

כשמציעים לך תפקיד במחזה, איך אתה בודק אותו?
"אני מנסה לחבר את זה לאני הפנימי שלי, אני בודק מה דומה אצלי לדמות, ואיזה חלקים שלה יש אצלי. כדי להתחבר לדמות אתה צריך להביא אותה אליך ואותך אל הדמות. זה שני קווים שצריך לחבר".

נראה שאתה מרבה לביים בשנים האחרונות.
"אני אוהב הצגות ילדים. זה קהל אמין, כן, קהל שלא יודע לשקר. הם טהורים ומגיבים באמת, ואני חושב שבשביל לביים מבוגרים צריך להתנסות בלביים הצגות לילדים ולהתמודד עם התגובות שלהם. התחלתי לביים כי רציתי לעשות משהו לילדים. היה ברור שאי אפשר לעשות הצגת ילדים רק בעברית או רק בערבית, ואז כתבתי עם יואב ברלב ועלי סלימן את המחזה 'אח אח בום טארח'. כדי לחבר בין שני העולמות בחרנו את השפה הארמית, כי היא דומה לשתי השפות. עבדתי עם השחקנים יותר על שפת הגוף. קיבלתי פרס על הבימוי בפסטיבל הילדים והופענו עם ההצגה בכל העולם. אני חושב שהשפה קריטית בתקשורת בינינו. אנחנו תקועים כל אחד בשפה שלו, וזה יוצר קירות שאי אפשר לשבור. אני רוצה לשבור את הקירות האלה".

אתה משתמש גם במולטימדיה ובמחול – מה התפקידים שלהם בבימוי שלך?
"לכל דבר יש סיבה. ב'עיניים' הצילומים הם וידוי אינטימי, משהו שהוא כביכול חטטני אבל מאוד אינטימי עם השחקן, והקהל רואה את זה על מסך גדול. כשעינת וייצמן מדברת על לבנון עולה לי תמונה בעיניים – ראיתי במלחמת לבנון חיילים מצלמים את עצמם במארבים, וזה הופך למשהו אינטימי מאוד. מחול הוא חלק בלתי נפרד מתיאטרון, כי אנחנו כשחקנים משתמשים בגוף שלנו. מעבר לזה ניסיתי לחבר את הטקסטים של מחמוד לשחקנים עצמם. ענת חדיד למשל היא בחורה מדלית אל כרמל, שם לא מקובל לצאת ללמוד משחק. היא מקבלת ממני טקסט של דרוויש שעוסק בשנאת האחים שלו. למירה יש מונולוג על כך שהיא פליט בארצה – כי אנחנו כולנו פליטים במולדת שלנו. השירים של דרויש הופכים להיות משהו שהוא כמו כל האנשים כאן, וזה היופי בעיני".


כולנו פליטים במולדת שלנו. "עיניים" (צילום: רדי רובינשטיין)

אמרת פעם שהמשחק לא היה חלום ילדות שלך.
"בילדות לא שיחקתי ולא התחברתי לתיאטרון. הייתי בורח מהצגות שלקחו אותנו מבית ספר. עד היום אני לא אוהב ללכת לראות תיאטרון. אני לא מסוגל להיות בקהל, אני אוהב להיות על הבמה וזה המקום שלי. אני גם כל הזמן רואה כל טעות וזה מעצבן אותי. כשאני הייתי ילד לא היה לנו את מה שיש לילדים היום – היה לנו בעיקר את הדמיון שלנו. היום לילדים יש הכל אבל אין להם דמיון. לפעמים בא לי להחזיר את הילדים שלי למקום שאין בו את כל המכשירים האלה כדי שיהיה להם דמיון".

אתה סוכן ביטוח?
"למדתי להיות סוכן ביטוח בשביל אמא שלי, כי היא רצתה שאלמד מקצוע שיש בו תעודה. ואז הבאתי לה את התעודה והלכתי לבית צבי ללמוד משחק, לא עסקתי בזה מעולם".

מה עם בימוי בטלוויזיה?
"עדיין לא יצא לי, אבל הייתי רוצה, ואני מאמין שאני יכול להיות טוב בזה, ואפילו מצוין. יש לי מחשבות בנושא, ואני אפילו חושב ללכת ללמוד קולנוע ובימוי".

מה הפרויקט הבא שלך?
"מופע מחול של נוער פלסטיני ויהודי עם להקת רוק על הבמה והרבה עצי זית. לטפל בכל הדעות הקדומות, להראות שאנחנו בדרך לא נכונה, לעצור את זה. אני רוצה לעשות משהו שמי שיראה אותו יחשוב פעמיים אם זו הדרך שצריך ללכת בה או אולי יש דברים יותר טובים שנקראים שלום. קיום. לא דו קיום אלא קיום".

» עיניים - 1.11  - 21:30, ו-7.11 - 20:30, התיאטרון הערבי־עברי.





תגיות: אייל מלובן, התיאטרון הערבי-עברי ביפו, נורמן עיסא, עיניים

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5