משחקי שלטון: המציאות הפוליטית הישראלית היא הצגה

יום ראשון 28 באוקטובר 2012 08:00 מאת: יובל בן עמי, עכבר העיר

המחזאות היא כנראה הכלי היחיד שבאמצעותו אנחנו יכולים באמת להבין את הדמוקרטיה הישראלית


גם נתניהו משחק חלק בהצגה הגדולה של הפוליטיקה

(צילום: עמית שאבי)

פרסומת

לפני שנים רבות, בימי שלטונו של בנימין נתניהו במאה הקודמת, הזדמנתי להצגה בקומה עליונה של פאב בלונדון. היא הורכבה משני מחזות מאת קופי, מחזאי וקריקטוריסט ארגנטינאי. הראשון מביניהם נקרא ״ההומוסקסואל או הקושי להתבטא״. עלילתו התרחשה בסיביר החורפית, בבית שבו מגדלת אשה את בנה היחיד כנערה. במהלך המחזה מידרדרת בהדרגה ההתרחשות בבית לאלימות ביזארית ולהומור נחות במכוון (למיטב זיכרוני נתקע שם למישהו כלב בתחת). פריצה של שוטרים חבושים בכובעי פרווה רק מקצינה את הברדק.

עוד במדור במה:
»
אבשלום חולם להיות דיווה
» וידאו: מאחורי הקלעים של "קזבלן"
» לא תקועות ברוורס: ערב סטנד אפ פמניסטי

״ההומוסקסואל״ היה חתיכת דרך להתוודע למחזאות ארגנטינאית בת זמננו.  כן, אבל המחזה השני של קופי שהוצג באותו ערב היה מעניין פי כמה. קראו לו ״ארבע התאומות״, וגיבורותיו היו שני זוגות של תאומות זהות, נועלות עקבים גבוהים ומאופרות בקפידה. לזוג אחד של תאומות היתה שקית עם יהלומים, לזוג השני: שקית עם קוקאין. כל צמד ניסה לחטוף מן האחר את אוצרו, והניסיונות הסתיימו בשליפת ארבעה אקדחים מן הארנקים, בארבע יריות ובארבע נפילות לקרקע. התאומות לא מתו, באנחות כאב הן קמו, התנערו מאבק ויצאו שוב לקרב, קרב שהסתיים בארבע יריות, בארבע נפילות ובתחיית מתים נוספת. ככה זה נמשך שש או שבע פעמים. זה היה מטומטם להחריד. זה היה גאוני. 

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שלעין ישראלית ״ארבע התאומות״ נראה גאוני במיוחד. זוהי מציאות חיינו הפוליטיים. מנהיגינו נקברים כשהם לוקחים איתם מפלגות שלטון לשעבר, שאותן דירדרו לתריסר מנדטים, ואז קמים לתחייה ותופסים שוב את השלטון. בהמשך הם עשויים להתמודד מול מנהיגים אחרים שירדו לבירא הכי הכי עמיקתא, התפטרו, נשכחו ורק אז הורשעו בהפרת אמונים.


מנהיגינו נקברים כשהם לוקחים מפלגות שלטון לשעבר. פתיחת הבימה (צילום: מוטי מילרוד)

אנחנו לא הכוכבים של הדמוקרטיה הישראלית



הטור הזה מוקדש לפוליטיקה הישראלית ולו רק כשירות לציבור, מכיוון שהמחזאות היא כנראה הכלי היחיד שבאמצעותו אנחנו יכולים באמת להבין את הדמוקרטיה הישראלית, לפענח תהליכים בה ולחקור את (נעבעך) גיבוריה. אין עוד סוגה אמנותית שמחייבת ביטוי מתמיד של יחסי כוחות.

אנחנו חיים בהצגה, ולא אנחנו כוכביה. הדמוקרטיה הייצוגית בישראל כה מנותקת מהמציאות ברחוב, שאנחנו חווים את המתרחש בכנסת כהתרחשות בימתית. הטרגדיות והקומדיות שלה שורדות בתודעתנו כמו רגעי תיאטרון, שנשכחים, כאילו לא היתה להם כל משמעות של ממש, עם הכוסית הראשונה שאחרי ירידת המסך.

חיפוש אחר מחזה היסטורי שבו מצוי המפתח האולטימטיבי לפיצוח בחירות 2013 מעלה הרבה יותר מדי מועמדים. קחו למשל את ״אויב העם״ של איבסן, סיפורו של אדם שמגלה הרעלה במי המעיינות שבהם מהוללת עיירתו, ושמושתק על ידי תושביה בכל אמצעי אפשרי. זהו הרי תאור מדויק של הכפשת והחלשת מנהיגי המחאה החברתית לאורך שנה וחצי של רצח חלום. כזהו גם הטיפול שלו זוכים גורמים אחרים במרחב הפוליטי הישראלי, המתריעים על חוליינו ודורשים צדק לכל. בהפקה יפה של התיאטרון הלאומי הנורבגי, שהתארחה פעם בקאמרי, גבהו ונמכו הדמויות בהתאם למעמדן במבנה הכוח של העיירה. לבסוף ירד התקן התאורה מהתקרה ואיים למחוץ את כולם.

אנחנו עדיין לא מחוצים, אבל גם אלה מאיתנו החדורים מחויבות לאלף את מערכת הבחירות הזאת ולהפוך אותה להזדמנות של שינוי, חשים מרירות בפרוזדוריו הנסתרים של הלב. הודות לשפע מפלגות מרכז שישושו להקפיא את הקונסטלציה הקיימת, כל שינוי שעשוי להתחולל יהיה כנראה זעום. לכן נדמה לי שהמחזה האמיתי של מערכת הבחירות הזאת הוא ״הדוד וניה״, של צ׳כוב היקר.


איך הם מרגישים בקשר למערכת הבחירות הקרבה? (צילום: מוטי מילרוד)

המחזה האמיתי של מערכת הבחירות

וניה ואחייניתו מנהלים אחוזה שאינה בבעלותם. בעל האחוזה, ״הפרופסור״, מגיע לביקור ומודיע להם שהחליט להפריט את חברת החשמל, סליחה, למכור את ביתם בלי להתחשב בהשלכות הדבר לגביהם. חוסר השליטה של הגיבורים בגורלם מוכר לנו היטב. נתניהו קרא לבחירות במועד שהכי התאים לו. אלא אם כן יתרחש דבר מה דרמטי, אנו ככל הנראה בוחרים את הרכב הקואליציה שלו ולא שום דבר אחר. בגרסה מוקדמת של המחזה יורה וניה בפרופסור מרוב תסכול. גם בגרסה הסופית שלו הוא יורה, אבל מחמיץ. מתחוללת המולה קצרה, ובסיומה נרגעות הרוחות.

בתמונה הבאה יושב וניה עם ידידו הרופא. ״מוזר״, הוא אומר לו, ״ביצעתי ניסיון לרצח, ואני לא נעצר ולא מובא למשפט״. וניה, כמו מאות אלפי ישראלים שעשו קיץ שלם ברחובות ותבעו שינוי, מתקשה להאמין עד כמה הוא חסר משמעות בעיני הסמכות המוחלטת. ״הם חושבים שאני מטורף״, הוא ממשיך, ״אני! אני מטורף, ואלה שמסתירים את חוסר התוחלת שלהם, את עליבותם ואת חוסר לבם מאחורי מסכת פרופסור, הם שפויים!״.

אז מה אנחנו בכל זאת יכולים לעשות? בשלב זה אולי הדבר היחיד שנותר לנו הוא לזכור שההצגה הזאת היא באמת הצגה, ושהאנשים האלה הם שחקנים. הם לומדים לדבר באופן מסוים על דברים מסוימים, הם לובשים פרסונה ומנסים לשכנע. אולי ההבדל היחיד בין הבחירות לתיאטרון נעוץ דווקא בתפקיד שלנו, כקהל. בתיאטרון עלינו להתמסר, להאמין, להשהות את חוש השיפוט ולפתוח את נפשנו בפני ההתרחשות. בבחירות אסור לרגש להיות מעורב. ראש, חברים וחברות, הסתמכו רק על הראש, רק על הראש, וכך לא יישבר לכם הלב, שוב.
תגיות: יובל בן עמי
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 28/10/2012 08:45:19