במה

עדכנו אותנו




אבשלום חולם להיות דיווה

יום שישי 19 באוקטובר 2012 08:00 מאת: אייל מלובן, עכבר העיר

הצגת היחיד של נעם מאירי “אבשלום” מציגה אמן קברט שחולם להיות דיווה ומזמין את אמו למופע כדי לספר לה את כל מה שהיא לא רצתה לדעת 



רגעים של נחת עם אמא. "אבשלום"

(צילום: נורית אגוזי)

פרסומת

“לפני כמה שנים פתחתי במחשב קובץ שקראתי לו ‘פרויקט חיים’. יצאתי מכל מיני רגעים בחיים שלי ופיתחתי אותם לסיפורים. המציאות התערבבה עם הדמיון. חיפשתי איך להמריא מתוך הסיפורים ולהוסיף דברים שיעשו את הסיפור טוב ועם זאת ישמרו על הלב שלו, על האמת שלו. היה לי קובץ סיפורים וחיפשתי במאי. אני בא מתיאטרון פיזי וחיפשתי מישהו שיעבוד איתי בעולם שאני מכיר, במאי לא סטנדרטי”, כך מתאר נעם מאירי את תחילת העבודה על אבשלום – הצגה של שחקן יחיד ומוזיקאית, העולה השבוע.

אבשלום הוא אמן קברט שחלומו הגדול הוא להיות “דיווה”. הוא מזמין את אמו למופע חייו כדי לספר לה הכל. המופע מתרחש בחלל המעוצב כקברט תיאטרון, ועל הבמה נעם מאירי בתפקיד אבשלום ואמו, ולצדו המוזיקאית ורד דקל, שכתבה את המוזיקה ומבצעת אותה. את המופע ביים נועם בן אז”ר. מאירי הוא יוצר תיאטרון, שחקן, במאי מורה למשחק המתמחה באמנות הסיפור בתיאטרון הפיזי. ממייסדי ומנהל תיאטרון הגוף, ומאז 1999 מכהן כפרופסור לתיאטרון פיזי באוניברסיטת פולקוונג בגרמניה.

» אבשלום - מועדי מופע
עוד במדור במה:
» וילוז'ני: "המדינה מספקת לנו פארסות מדי יום"
» דרום לוהט: הפקה שישית לתיאטרון דימונה
» מוני מושונוב: "תמיד הרגשתי שלא מבינים אותי"

גם המופע הוא אוסף של סיפורים?
“המופע בנוי כקולאז’. כשהתחלתי לעבוד עם נועם בן אז”ר עלתה התובנה שהאמא היא המנוע לספר את הסיפורים. נכנסנו לדמות שלה, למונולוגים שלה ולדיאלוג ביניהם. אני משחק את שתי הדמויות, ושתיהן יוצאות מתוך הדמות הלבושה בבגדי אשה, שזו היתה הברקה של רקפת לוי, מעצבת התלבושות. ורד המוזיקאית הפכה ליוצרת שותפה שגם מופיעה על הבמה, והמוזיקה מאוד דומיננטית במופע. ככל שעבדנו יותר על המחזה, ככה התחזק הקונספט שאבשלום החליט לספר לאמא שלו פעם אחת ולתמיד את מה שהיא לא רצתה לדעת”.

ומה היא לא רצתה לדעת?
“כל מה שקשור לעולם של אבשלום, למצוקות שלו ולדרכו להתמודד – זו לא בדיוק הדרך שהיא היתה בוחרת בה. היא אומרת ‘הכל פרובוקציה’. אבשלום באמת מספר סיפורים פרובוקטיביים, אבל הוא נחוש לשתף אותה בכל הניואנסים. חלק גדול מדבריה נובע מחרדה, שמאפיינת את הסטריאוטיפ של האמא הפולנייה, אבל אנחנו רצינו לגעת בנושא באמת”.

ולא חששת לגעת בנושאים באמת?
“היה חשש. אני בתהליך על העבודה הזאת כשנה, ואני חושב שהזמן עשה טוב לתהליך. הוא עבר אינספור טרנספורמציות. לקח הרבה זמן עד שהרשיתי לבן זוגי לראות את הטקסטים”.


הסטריאוטיפ של האמא הפולנייה. "אבשלום" (צילום: נורית אגוזי)

לאורך השנים פיתחת מומחיות בשיטת ז’אק לקוק התיאטרון הפיזי.
“כשסיימתי את הלימודים באוניברסיטה הרגשתי שיש לי הרבה ידע אבל חסרה לי ההבנה האמיתית איך עושים תיאטרון. נקלעתי למופע של ‘הקרקס הקסום’ בפסטיבל ישראל, והבנתי שזה העולם שאני רוצה להיות בו. תיאטרון גדול ומסוגנן שעובד עם הקהל, שהוא יצירה מקורית בכל פעם מחדש. אמרו לי שזה העולם של ז’אק לקוק. נסעתי לצרפת ללמוד בבית הספר שלו וחיי השתנו. לקוק הוא בשבילי מאסטר ופילוסוף. מדובר בדרך החיפוש. אני לא יוצא לתהליך העבודה מטקסטים או בוחר מחזה ולומד אותו בעל פה. אני מתחיל מהגוף, שם את עצמי בכל מיני מצבים, יוצר אימפרוביזציות – הגוף מעלה את הרגש, שמעלה את המחשבה, שמעלה את המילה. ריאליזם הוא אפשרות אבל לא הדבר ששואפים אליו”.

אתה מלמד. מה אתה אומר לתלמידים שלך בשיעור הראשון?
“אני אומר להם שנאמן את הגוף שלנו שיהיה במצב משחקי שבו הוא חופשי מעכבות, הרגלים ומגבלות. שננסה לספר סיפור שבא מתוך הגוף והתחושות. שזה תהליך של חיפוש אינטנסיבי”.

אז אתה לוקח במאי ומכניס אותו לתהליך אישי שאתה לא יודע מה יהיה בסופו. זה מציאותי?
“כמורה יש לי אמון גדול בתהליך הזה, ואני יודע לחזק את התלמידים ולתמוך בהם. כיוצר זה תהליך יותר קשה אמוציונלית. לא קל להיות לידי כשאני בתהליך. ב’אבשלום’ עלה רעיון להביא שחקנית. עבדנו חודשיים עם שחקנית על הבמה וראינו שזה לא זה – אז ויתרנו. הרעיון להעלות את ורד על הבמה קרה תוך כדי חזרות, וגם הוא חלק מהתהליך. יש הרבה שינויים בדרך”.

אתה חי ועובד בארץ וגם בגרמניה.
“יש לי שני בתים וסוג של חיים כפולים. גם בנושא הזה היו לי תובנות תוך כדי העבודה על ‘אבשלום’. מאז ומתמיד הרגשתי בחו”ל חופשי וחיפשתי להיות שם, ועם זאת תמיד היה לי צורך לחזור לארץ. כנראה פשוט תפרתי לי את החיים לפי הצרכים הרגשיים שלי, גם אם לא תמיד הבנתי אותם. המשרה בגרמניה היא משרה חלקית שמאפשרת לי לחיות ולעבוד גם כאן וגם שם, וזה מאד מזין אחד את השני”.


סיפור שבא מתוך הגוף והתחושות. "אבשלום" (צילום: נורית אגוזי)

הפרויקט הבא שלך הוא אופרה שתעלה בגרמניה.
“זה פרויקט ניסיוני בעולם האופרה. הרעיון הוא לבחור סיפור ויחד עם המוזיקאים לקחת קטעי אופרות ולייצר מקשה אחת. האוניברסיטה שבה אני עובד היא מרכז תרבות ענק בהרבה תחומים – מוזיקה, אופרה, תיאטרון, מחול. זה יהיה פרויקט אוניברסיטאי שייצא מתוכה החוצה”.

אתה יכול להשוות בין היצירה הגרמנית לזו הישראלית?
“בשני המקומות לא קל. מכאן נראה שבברלין יש קהילה עצומה של ישראלים ואפשר לעשות שם מה שאתה רוצה. זה לא נכון. כאן יש מעט קרנות שמחלקות כסף ושם יש הרבה לאן לפנות, ונכון שאם אתה פורץ שם אז השוק עצום, אבל גם התמיכה הכלכלית שם לא מובנת מאליה. את ‘אבשלום’ אני מפיק בעצמי. אספתי קבוצה של יוצרים ברמה גבוהה והרגשתי שאני ממש מפנק את עצמי”.

בכל נושא ‘אבשלום’, לא חששת להתעמת עם אמא שלך?
“בתחילת הפרויקט אבשלום דיבר אל הקהל. תוך כדי העבודה חיפשנו את הדרמה ומצאנו את האמא. היתה לי אינטואיציה שזה נכון, ולא חשבתי מה יקרה, פשוט שיחקתי את זה. כשאבשלום מדבר אל אמא שלו הוא מספר
לעצמו את הסיפורים ומסתכל עליהם באופן שהוא לא עשה קודם. יש לי אמא מבוגרת, והיום אני מבין שאת הדיאלוג אני לא צריך לעשות איתה אלא עם עצמי. מה שחשוב לי היום באמת הוא לחפש רגעים של נחת עם אמא שלי, ואני חושב שההצגה הזאת גרמה לי להבין את זה”.

» אבשלום - ימים ה’-שבת 18.10-20.10, 21:00 . המרכז הגאה. 60 שקל.





תגיות: אבשלום, אייל מלובן, נעם מאירי

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5