מוני מושונוב: "תמיד הרגשתי שלא מבינים אותי"

יום ראשון 23 בספטמבר 2012 08:00 מאת: שי הרלב, עכבר העיר

הוא אף פעם לא רצה לבלוט, והצחיק רק כדי להיות מקובל. הוא מקבל עצירות לפני תפקיד חדש ומקנא בהצלחות של אחרים. לא פלא שמוני מושונוב בחר לביים את "פופר" של חנוך לוין


"תמיד הרגשתי שלא מבינים אותי". מושונוב

(צילום: יוסי צבקר)

פרסומת

"יש ימים שאני חושב על מספרים ומזלות ויש ימים שאני אדיש להם לגמרי", אומר מוני מושונוב. "חנוך (לוין ש.ה.) בטוח היה בז לזה. בטח היה כותב איזה שיר מצחיק שמגחך את הסיטואציה, שיר על לידה ומוות". מושונוב (62) מדבר על צירוף המקרים שהוביל לכך שיום הולדתו חל בדיוק באותו התאריך בו נפטר המחזאי המפורסם, ב-1999.

אתמול השחקן הצטלם לסרט החדש של רשף לוי, שהוא מנוע מלדבר עליו, עד השעות הקטנות של הלילה. במקביל הוא מצטלם לתפקיד בסרט של יוסף פיצ'חדזה (פיץ') שהוא מנבא לו גדולות. מושונוב מפהק, אבל בנימוס, עם היד לפה. על אף ריבוי כובעיו, בראיון הוא דווקא על תקן במאי תיאטרון. לאחר 35 שנים הוא מעיז לביים את פופר, שלוין עצמו ביים לראשונה בתיאטרון חיפה, ומאז לא בוצע. מושונוב ישב עם עמרי ניצן בקאמרי והוצעו לו שני מחזות של לוין. את "פופר", המחזה השכונתי שלוין כתב בשנות ה-70, ואת אחד המחזות שלוין כתב בערוב ימיו וטרם בוצע. מושונוב מיד החליט על "פופר". הוא זכר את המחזה מהתקופה ששיחק בתיאטרון חיפה, בה העריץ את לוין מרחוק. "זה מחזה על ריב ומשבר בין חברים ושכנים שמתגלגל לשנאה תהומית. והכל בגלל חיטוט באף".

» פופר - מועדי מופע
עוד במדור במה:
» גלעד קמחי: "אני נמצא איפה שאני בזכות הריאליטי"
» ציפי פינס: "בשביל המדינה התיאטרון זה מעמסה של שמאלנים"
» איתי טיראן: "לתיאטרון הישראלי חסר אומץ"

מה יש בחיטוט הזה באף שכל כך דיבר אליך?
"החיטוט באף הוא התמצית של העניין. כמה שנאות וכמה אי-הבנות וכמה מריבות נוצרות בגלל אותו חיטוט באף שמישהו מספר, ומישהו אחר מעלים עין, ומישהו נפגע, ופתאום נוצרת איבה גדולה. חנוך לוין מיקם את זה בדרום תל-אביב של שנות ה-50. אבל בכל אחד מאיתנו יש את האלמנט של האצבע שמחטטת באף".


בכל אחד מאיתנו יש את האלמנט של האצבע שמחטטת. "פופר" (צילום: יוסי צבקר)

איך זה שאתה מרגיש כל כך קרוב ללוין?
"חנוך לוין נולד בדרום תל אביב ליד התחנה המרכזית במקום מאוד מעורב: פולנים, רומנים, מזרחים. פקידים קטנים, חנוונים וסוחרים בשוק. היתה בן מן זרות, אבל הוא היה מאוד מכאן. מאד ישראלי, אבל גם גלותי.

"אני נולדתי ברמלה למשפחה בולגרית. שני אחי הגדולים נולדו בבולגריה. האווירה בבית לא היתה ישראלית, וכולם הטילו עלי את תפקיד הצבר. הישראלי היחיד מלידה. וזה היה גדול עלי, נטל המשקל".

במה התבטא השוני שלך?
"מזה שאני לא לגמרי מכאן. למרות שפורמלית הייתי צבר, לא ממש הרגשתי צבר. ההצחקה אצלי והרצון לבלוט דרך הקומיות הגיעה מאוד מוקדם, כבר  בכיתה ד' וה' בבית ספר אחווה ממלכתי ב' ברמלה. ההתבלטות הגיעה מביישנות, מתחושת אי-שייכות ומחוסר גדול. יצרתי קשר בין המצוקה שלי לחברים מבית הספר דרך הצחוק. הרי להצחיק זה תמיד פיצוי על תקופה שהיית ילד לא מקובל".

מכאן הרצון לשחק? להיות דמות אחרת?
"תמיד הרגשתי שלא מבינים אותי. למה אני בלונדיני למשל? רציתי פחות לבלוט. אחד המשפטים הזכורים לי הוא שאני אומר למשפחה שאני רוצה להיות תימני שחום עור. נראה לי שבשלב כלשהו כשהתבגרתי, הפכתי את השונות לרצון להיות נאהב, מקובל, שאפתן".

במה אתה מרגיש לויניסט?
"כמעט בכל דבר. בדרך שאני קם בבוקר אפילו. אם אני נלחץ לקראת צילומים או תפקיד כלשהו, אני מקבל מיד עצירות (שלוין אהב להתעסק בה, ש.ה). חנוך היה אוהב אדם גדול. רגיש לבעיות שלהם, לקשיים שלהם. אני גם מרגיש דומה לו בקנאות הקטנות לבני האדם, להצלחות של האחר. אני בז לעצמי שאני כזה, אבל מה לעשות, אני בן אדם".

את קנאי גם במשפחה? בבן? באישה?
"לא לא לא. זה קדוש. אבל יש לי את הקנאות הקטנות שלי. חנוך היה מופנם וכידוע לא התראיין בכלל ולא אהב לדבר מחוץ לעבודה הרבה. אבל אהב מאוד לחיות. כשהוא הזמין למסיבה הוא היה אומר תבואו יהיו ריקודים. הוא אהב לרקוד וזה מאוד מצא חן בעיניי. אהב לשחק כדורגל עם הבנים שלו, אהב לאכול. היתה בו חיות כזו".

אנחנו דומים לקוף בדיוק כמו פעם


מושונוב הזכיר, ביותר מהזדמנות אחת שלוין היה המנטור שלו. "פגשתי אותו בתיאטרון חיפה", השחקן נזכר. "הייתי צעיר בן 25 אחרי להקה צבאית ולימודי משחק באוניברסיטת תל אביב. עברנו אחד ליד השני ושנינו היינו ביישנים ולא אמרנו שלום. עד שיום אחד הוא עצר אותי ודיברנו". ב-1972 ראה מושונוב את ההפקה של יעקובי וליידנטל שביים לוין בקאמרי, ומיד זיהה טביעת עין בלתי רגילה. "מאוחר יותר, כששיחקתי ב'מתלבט' והייתי כבר כבן 30", ממשיך מושונוב לספר,"היתה לי הזכות לראות איך שהוא מנסה כל סצנה מזווית אחרת, וכמה הוא חקרן בלתי נלאה ובודק כל סצנה מכל זווית. זה השפיע המון בגישה שלי לבימוי. עד היום ביימתי שבע הצגות אבל אני מרגיש את חנוך בכל אחת מהעבודות הללו".


"אני מרגיש את חנוך בכל הצגה שאני מביים". פופר (צילום: יוסי צבקר)

לא חששת לביים מחזה שלא בוים שנית, שישוו בין הביצוע שלך לשלו?
"במקרה של לוין תמיד ישוו. במיוחד אנשים שחיו בדור של בני גילי ויש לא מעט כאלה. אני חושב שאחד הדברים שלמדתי מחנוך בעיקר בקומדיה, הוא לתקוף את הדמות לא דרך הטקסט אלא דרך הדמות, האופי שלה, השאיפות והרצונות שלה. לעולם לא תצליח להצחיק ברפליקה אם תתייחס רק למילה הכתובה. זה לא יקרה. הקסם  יעבוד רק אם הרפליקה של הדמות מבטאת אותה באופן נכון, מהכי בפנים, בקצב נכון ובטיימינג הנכון. ואז הקהל יגיב".

למה עבדת עם קאסט שמעולם שיחק במחזה של לוין?
"מדובר  בחמישה שחקנים, קאסט קטן. היתה לי הצעה מהקאמרי לצוות יותר 'אשכנזי', יותר מנוסה, אבל נתנו לי לבחור את הצוות שביקשתי. אני יודע מעברי, עוד מהתקופה עם נולה צ'לטון, מהי החשיבות של קבוצה שעובדת ביחד. עבדתי עם איציק כהן במשרתם של שני אדונים וגם עם שרית וינו אלעד. עירית קפלן, נדב אסולין ויניב ביטון התגלו כשחקנים לויניים מבטן ולידה שהיו רעבים לשחק בקומדיה הזאת. ראיתי אנשים שמדברים ביחד, נעים ורוקדים יחד עם חדוות משחק יוצאת דופן. שחקנים חקרניים, מהירים חדי לשון. קבוצה מאוד אינטליגנטית. התלכיד מבחינתי עבד נהדר. יש תחושה של דין קבוצה".

כשחקן אתה לא מרגיש פתאום צורך אדיר לקפוץ ראש לבמה?
"ברור שהשחקן שבי כל הזמן חי ועובד. תמיד מרגיש כשחקן צורך פתאום לקפוץ פנימה ולהדגים. בגלל זה אתה צריך קאסט שאתה יכול לנהל איתו שיחה פתוחה ואמיתית. ברור שאני לא מקבל כל הצעה אבל יש דיאלוג. מהכובע של השחקן אני מבין שהשחקן יודע משהו שאני כבמאי לא יודע. אני כן צריך לכוון אותו. אבל השחקן הוא עדיין הממציא הטוב ביותר. כבמאי אני חייב לזכור ולאפשר את הדבר. לזכור שאני רציתי להבין לא רק את סימני הקריאה והשאלה אלא את הפסיק הקטן שיש למחזאים הגדולים. אני מת לקפוץ ראש לפסיק הזה, אבל השחקן צריך לעשות את הקפיצה הזו".

איך אתה מסביר את ההצלחה של לוין בחו"ל רק עכשיו?
"זה באמת חבל שרק היום רואים את עוצמתו בעולם. אבל כנראה הדבר קשור לתרגומים. פעם היה קשה לתרגם את לוין. כיום תראה איך 'אשכבה' רצה בבייג'ינג בהצלחה אדירה. אנשים שלא יודעים מהי אשכבה ומהי התחנה המרכזית, חיים בתרבות שהיא אחרת לגמרי, ובכל זאת חנוך מאד מדבר אליהם. גם בצרפת רצות כמה הפקות של לוין בו-זמנית. אני מקווה שכך יקרה גם בארצות הברית. תאר לך שדיוויד מאמט יתרגם את לוין".

אנחנו עדיין כישראלים כמו ב"פופר" - קטנוניים ונקמנים, או שהשתנינו?
"אני לא חושב שהשתנינו. עדיין אנחנו עם של ריב ומדון. בכל אחד מאיתנו יש את האלמנט של האצבע המחטטת באף. יש גם שינויים וזילות של ערכים, אבל המקום הבסיסי הזה של חרחור ריב, של קטנוניות שיכולה לחרוץ גורלות של חיים ומוות קיימת גם כיום. תראה את הדמות של פופר. מה הוא רוצה? הוא סך הכל מבקש הכרה וכבוד בסיסי וזה לא קורה. שכניו מתכחשים לו. אתה יכול להסתכל על זה ברמה הלאומית עם הפלסטינים, וגם בתוכנו עם הפועלים הזרים. לוין ראה את הדברים במפח הנפש של יום כיפור אחרי הניצחון הגדול בששת הימים. יכולנו להכיר בפלסטינים כעם אחר ולא לעשות שגיאות פטאליות. אי אפשר שלא לחשוב על המצב הפוליטי-בטחוני למרות שלוין תמיד כתב על הפרט, על הבודד. על 'אני זוגתי חברי ושכני'".


אנחנו דומים לקוף בדיוק כמו פעם. "פופר" (צילום: יוסי צבקר)

אנחנו חיים בעידן שהכל בחוץ. אנשים לא מפחדים להשפילו להוציא דיבה, כי המצלמה ממילא תעבור מחר למקום אחר.
"נשארנו כאלה, דבר לא השתנה. אנחנו דומים לקוף בדיוק כמו פעם. אז נכון שהחיים מהירים ויש המון תקשורת וגאדג'טים. יש אווירה מסוימת של סובלנות. אבל לא באמת,  לא עד הסוף. אתה רואה את העובדים זרים כאן חיים לידך ורואה גייז הולכים יד ביד וזה נפלא, ואז מישהו אחר רואה אותם בשכונה אחרת ואומר להם תלכו קיבינימט.

"אנשים ממשיכים לשנוא שנים ארוכות בגלל ריבים עם בני זוג, משפחה, חברים. אנשים ממוטטים משפחות וממשיכים 'בצדקתם' ולא סולחים. ועל זה הייתי רוצה שיחשבו הצופים שרואים את ההצגה. על השכן שלהם, על המשפחה, על האחר, על אדם בשולי החברה שמרגיש שנרמס, ועל האומץ שקיים בסליחה ובוויתור".

» פופר - ימים א'-ב' ה-23-24 בספטמבר ו-ד' ה-26 בספטמבר. הקאמרי


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(10 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 24/09/2012 02:25:55

  • 1.לא קיימת סליחה.(מלח בעיניים)

    23/09/2012 12:33:36