הדבר החם הבא: יוצרות חדשות במחולוהט

יום שלישי 26 ביוני 2012 08:00 מאת: טל אימגור, עכבר העיר

עדי פז רקדה כבר בבטן, כרמל נתן-שלי למדה פלמנקו מסילביה דוראן, עופרה אידל מקווה שהילדים שלה יגדלו מהר ויפרנסו אותה, אודליה קופרברג מוחה במחול ולכולן יש בכורות במחולוהט


מנסות לפרוץ קדימה. נתן-שלי וקופרברג

(צילום: פלביו גרינשפין ודורון עבד)

פרסומת

יולי-אוגוסט הם חודשים עמוסים במיוחד עבור תעשיית המחול. מרכז סוזן דלל גועש באנשים שבאים להתעדכן בכל החדש בתחום, שמגיע באדיבות הפסטיבל השנתי מחולוהט. הלהקות הגדולות מציגות את מיטב העבודות שלהן וגם מספר לא מבוטל של בכורות. לצידן, לא מעט יוצרים צעירים מנסים לפרוץ לתודעת הקהל, ולקוות שיחזרו שוב בשנה הבאה. עדי פז, כרמל נתן-שלי, עופרה אידל ואודליה קופרברג מציגות את הבכורות שלהן, ומדברות על תחילת דרכן במחול.

» מחולוהט 2012 - כל הפרטים
»
האירועים החמים של הקיץ
» סהר עזימי רוקד עם HIV

נוסעת לספרד פעם בשנה להתמקצע


מי: כרמל נתן-שלי, בת 40, ממושב קידרון.
מופע הבכורה במחולוהט: ILUSIONES
מתי: 4.7, 20:30

באיזה גיל התחלת לרקוד?
"כבר בתור ילדה רקדתי בלט קלאסי. גדלתי ברחובות ונסעתי ארבע פעמים בשבוע לתל אביב כדי ללמוד לרקוד. בשנה האחרונה שלי בתיכון נפגשתי עם הפלמנקו דרך אחותי הגדולה, הרקדנית מיכל נתן, שרקדה פלמנקו והתאהבתי בתחום. העוצמה, האנרגיות והאפשרות לביטוי עצמי סחפו אותי לגמרי. לפני הצבא, התחלתי את דרכי בסטודיו של סילביה דוראן. לאחר שהרגשתי שאני מוכנה לכך, נסעתי לספרד ושם למדתי מטובי הרקדנים את רזי התחום והתמקצעתי בו. ומאז בכל שנה אני נוסעת להשתלמות בספרד".

מי המודל לחיקוי שלך?
"אין לי ממש מודל לחיקוי. העניין בפלמנקו זה להיות אתה עצמך. אתה לא יכול לרקוד כמו מישהו אחר, זה מיד מרגיש לא אמין. בפלמנקו האישיות של הרקדן באה לידי ביטוי בצורה מאוד חשופה - הכל מאוד אישי וייחודי לך, להבדיל מבלט קלאסי למשל, שהאיפוק ניכר בו מאוד. יש בהחלט פיגורות שאני מעריכה, ואוהבת מאוד את סיגנון הריקוד שלהם. רפאלה קרסקו זאת אחת הרקדניות שאני מושפעת ממנה מאוד. גם הרקדנית בלן מיה היא אחת מפורצות הדרך בסגנון הפלמנקו המודרני שפתחה את העולם המסוגר הזה לאפשרויות ביטוי אחרות ומגוונות."

בין מסורתי למודרני. "ILUSIONES":



עם מי היית רוצה לעבוד?
"הייתי חולמת לעבוד עם כוריאוגרפים כמו מנואל ליניאן, רוסיו מולינה ורפאלה קרסקו. כולם יוצרים ורקדנים צעירים יחסית, שבאמת מביאים את חותמם האישי לתחום הפלמנקו בצורה פנומנלית. עוד הייתי רוצה להביא קבוצת רקדנים גברים מספרד ולשלב אותם במופע עם להקתי. לצערי אין מספיק רקדנים גברים שרוקדים פלמנקו בישראל וחבל. זהו סגנון ריקוד מדהים שמיוחד לגברים עם הרבה עוצמה וגבריות."

איך את שורדת כלכלית?
"אני גם מלמדת את מחול הפלמנקו ולמזלי, מאוד אוהבת את זה. זאת בעצם הדרך היחידה בה אוכל לשרוד כלכלית כאמן וכבעלת להקה. אין לי שום תמיכה כלכלית ואת כל עבודת הלהקה אני מסבסדת. הייתי מאוד שמחה לו הייתה לנו יותר תמיכה מגופי תרבות ומחול אבל אני לא עוצרת ואין לי זמן להתבכיין, אני יוצרת ומפיקה מופעים ומקווה שהקהל אוהב הפלמנקו, שהולך ומתעצם ממופע למופע, יבוא ויקנה כרטיסים, והכי חשוב שייהנה".

אודות היצירה
"המופע החדש 'ILUSIONES' בודק את האמת והאשליה על במת הפלמנקו. אני לוקחת את המוטיבים המסורתיים שכולם מכירים מעולם הפלמנקו ומכניסה אותם להקשרים שונים, עוד אני מנהלת דיאלוג בין שפת הפלמנקו לשפת הג'ז ולשפת המחול המודרני. בשל סגנונו המגוון, המופע מתאים לכל אוהבי המחול השירה והניגון והקהל לא מוכרח להבין בפלמנקו בכדי ליהנות".

בלט בגיל 20 עם ילדות בנות חמש



מי:
עפרה אידל, בת 36 מירושלים.
מופע בכורה במחולוהט: כח עליון
מתי: 19.8, 21:00, כחלק מערב מחול HAUNTED BY THE FUTURE

באיזה גיל התחלת לרקוד?
"כשהייתי צעירה הייתה לי תשוקה לזוז ואחרי הרבה שנים של נגינה בכינור, לימודים בתיכון דתי לבנות ומסלול פיקודי בצבא, פתאום לקראת השחרור הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כמובן שלא ידעתי כלום על התחום (וטוב שכך). ביום שהשתחררתי לקחתי את השיעור הראשון שלי בבלט קלאסי עם ילדות בנות חמש. זה היה כיף לא נורמלי. לא הפסדתי שיעור אחד, נסעתי לניו יורק לקחתי סדנאות והתקבלתי לאקדמיה, משם הדברים התחילו להתגלגל".

מי המודל לחיקוי שלך?
"אחד המודלים שלי הוא אבא שלי, פרופסור לקבלה. הוא בנה את עצמו בשתי ידיו. התחיל כעולה חדש בלי גב, בלי שפה, והלך ללמוד תחום אזוטרי שמבחינת פרנסה לא היה בו עתיד. הוא הלך אחרי הלב ועדיין מתלהב כמו תינוק מכל גילוי, פיצוח וחוקר בלי הפסקה. הוא גם הצליח לפרנס את משפחתו מהאהבה שלו לתחום וכיום הוא מוכר בכל העולם וזכה כמעט בכל פרס. התשוקה, השלווה והאמונה שלו דבקו בי והיום אני חיה בתחושה שאם עושים מה שבאמת מאמינים בו - הדברים מסתדרים".

עם מי היית רוצה לעבוד?
"הייתי שמחה לעבוד עם בן זוגי רובי אדלמן, אבל זה לא יקרה, מסובך מדי בזוגיות. יש יוצרת מהולנד שהייתי רוצה לשתף איתה פעולה, קלאודיה האורי, היא משהו מיוחד אני יכולה לראות את העבודות שלה שנתיים ברציפות. אבל בגדול  אני נהנית להכיר רקדנים ויוצרים חדשים ולשתף פעולה עם כל אחד שלא עובד בתבניות, עובד מתוך הבטן ושואף להתנסות בחוויות חדשות. נהניתי בטרוף לעבוד עם נמרוד פריד כרקדנית ועם רונית זיו כיועצת אמנותית לעבודה שהעליתי לפני שנתיים, הם חכמים ואמיתיים".

מחול מתוך טרגדיה. "כח עליון":

איך את שורדת כלכלית?
"מי שורד? בקושי! לימדתי עד היום במגמת מחול במשרה מלאה, ובמקביל כמנהלת אמנותית של בית מחול שלם, ויצרתי כל שנה הפקה חדשה. המשכורת מגוחכת, אבל אני לוקחת את הכל בקלות, החיים כל כך קצרים ולא צפויים, זה בסך הכל משחק של איזון מספרים. אם צריך, מצטמצמים. אני גם בונה  על זה שהילדים שלי (בני שנתיים ושבע) יגדלו מהר ויתחילו לפרנס אותנו".
 
אודות היצירה
"היצירה עוסקת בקשר שהיה לי עם חברה בשם תמר נתן לפני שנים. זה היה קשר מיוחד ומסובך שהסתיים בטרגדיה בה היא מצאה את מותה בדרום אמריקה. כיוון שבזמן הלוויה הייתי בארצות הברית,ולא הספקתי להגיע לטקס היה מגנט תת הכרתי שמשך אותי לסגור את המעגל במחול. סיפרתי קצת לדניאל שעבדה איתי על היצירה על תמר, אבל עבדנו בעיקר מתוך חוויות על תחושת קרבה וניתוק פתאומי. בהרצות האחרונות ובחזרות אנחנו משנות באופן תמידי את הצעדים, ואני חושבת שזה קשור לאי הקבלה שלי את הטרגדיה הזו. בסך הכל אני מקווה שיצא אופטימי, כי תמר תמיד צחקה בחייה-גם על המוות שלה".

בבוקר בחדר בחזרות, בלילה ממלצרת בבר


מי: עדי פז, בת 29 מתל אביב.
מופע בכורה במחולוהט: פרמיירה
מתי: 18.8, 21:00

באיזה גיל התחלת לרקוד?
"התחלתי לרקוד בגיל שש. אני זוכרת שהתחפשתי בגן לבלרינה וביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לחוג בלט. מיד אחרי זה הגיע מחול מודרני וג'אז. רקדתי מהרגע שהתחלתי ללכת, לגבי זו לא קלישאה. אמא שלי נהנית לספר שהם צפו במחזמר בלונדון כשהיא הייתה בחודש השביעי, וכל פעם שהמוזיקה התגברה אני בעטתי חזק ורקדתי בבטן. אני רוקדת כדי לבטא את עצמי, המילים לא מספיקות לי, הן תמיד חוטאות לאמת, לא מדויקות".

מי המודל לחיקוי שלך?
"פינה באוש, פדרו אלמודובר וחנוך לוין. אני מעריצה אצלם את הנאמנות לעצמם, את האומץ והתעוזה ללכת עם האמת שלהם עד הסוף. שלושתם פחות או יותר המציאו מעיין שפה חדשה בתחום אמנותם. שלושתם מעיזים להגיד דברים קשים בפנים בלי ליפות או לחוס על הקהל. כשאני צופה ביצירות שלהם או קוראת ראיונות איתם הם גורמים לי להאמין בעצמי ולהמשיך בדרכי האישית באמנות. ללא ספק פינה באוש השפיעה על השפה התנועתית שלי, אלמודובר השפיע על הדרך בה אני בוחרת לספר סיפור וחנוך לוין השפיע על השפה הטקסטואלית ותפיסתי את המושג במה ודמות. אני חושבת שכיום הרבה אמנים קצת מפחדים להעז ולהגיד דברים חריפים דרך יצירותיהם, וחבל".

עם מי הייתם רוצים לעבוד?
"זו אולי קלישאה אבל עם פינה באוש, פדרו אלמודובר וחנוך לוין. עם אלמודובר אולי יש לי עוד סיכוי. מעבר להיותי יוצרת בתחום התיאטרון-מחול, אני גם שחקנית ולכן יש לי גם חלומות הקשורים למשחק בלבד. אני גם חולמת לשחק כאן בארץ בסדרות וסרטים. הייתי שמחה לעבוד גם עם להקת התיאטרון הפיזי "DV8" ועם מנהלה Lloyd Newson. (להקה עכשווית הפועלת באנגליה). אני מאוד אוהבת את סגנון העבודה שלהם, הנושאים העולים ביצירותיהם, שילוב האמנויות, התעוזה, והלך הרוח המחשבתי של הלהקה. היצירות שלהם שופעות דימויים ויזואליים מעוררי השראה".

סיפור חיים נפרש על הבמה. "פרימיירה":



איך את שורדת כלכלית?
"היומן שלי תמיד מפוצץ, הלו"ז שלי מורכב מלפחות ארבעה פרויקטים במקביל. הצרה היא שבארצנו קשה עד בלתי אפשרי להתפרנס מאמנות, אין כאן ערך רב לתרבות. להיות אמן צעיר בישראל זה לא קל. יש מעט מאוד מסגרות בהן אפשר ליצור ולהפוך לפחות אנונימי. כשאתה צמא ורעב לעשייה יצירתית אתה עובד בבר בתל אביב בלילה ובבוקר בחדרי החזרות עושה את האמנות שלך. רבים מחבריי האמנים שורדים בדרך זו".

אודות היצירה
"'פרימיירה' זה הריון ארוך, לידה ראשונה וקשה, הדבר הכי מרגש ועוצמתי שעשיתי עד כה בחיי. הטקסטים השזורים בהצגה הם עיבודים לשלושה סיפורים קצרים של אלדד כהן מתוך ספרו "תסתכלו עלי"- "לאחר שהלכת", "פרימיירה", "אוטובוס בלי מספר" וטקסט אחד קצר, אותו אני כתבתי. בעצם היצירה מורכבת מסצנות ללא מילים, כששזורים מעיין שלושה מונולוגים לאורכה. רק הגיבורה מדברת את הטקסטים הללו. בשלב מאוחר יותר אלדד ואני החלטנו אף להפוך את אחד הטקסטים שלו ("לאחר שהלכת") לשיר. אלדד הלחין, יונתן המוזיקאי עיבד ואני שרתי. הנושאים הם של ילדות ומשפחה, זוגיות והקושי ביצירת חיבור אינטימי בין גבר לאישה בעידן העכשווי והתל-אביבי, עידן של רווקות נצחית".

לא מוותרת לרקדנים


מי: אודליה קופרברג, בת 34 מתל אביב.
מופע בכורה במחולוהט: עוד לא ראינו דם
מתי: 26.7, 21:00

באיזה גיל התחלת לרקוד?
"כילדה, ניחנתי בעולם פנימי מאוד עשיר. בפועל זה התבטא בהרבה שעות של התבוננות והמצאות, כך שנדמה לי שראיתי תנועה, עוד לפני שרקדתי אותה פיזית. בגיל חמש התחלתי ללמוד פסנתר, ומשם עברתי ללמחול, כי רציתי להרגיש את המוזיקה יותר מקרוב. כשהתחלתי לרקוד באופן מקצועי יותר בבת-דור, זה לא היה רק ללמוד תנועה, זה היה ללמוד טכניקה, שפה, להכיר עולם שבנוי משליטה ומודעות פיזית. התמכרתי ליכולת השליטה הזו, לעבודה הקשה, לשימת לב לפרטים. יותר מאוחר, כרקדנית מקצועית, הבנתי כמה חופש נותנת השליטה הזו".

מי המודל לחיקוי שלך?
"אני יכולה לציין כוריאוגרפים או להקות שאני מעריכה כמו: 'וים ונדקייבוס' (להקת Ultima Ves), הלהקה הקנדית 'לה לה לה יומן סטפס',להקת '8 DV' ועוד. זה סגנון שמדבר אלי. המודל שלי הוא בעיקר לבנות מהקיים והקיים זה הרקדנים שלי. בפגישות הראשונות בסטודיו אני מתבוננת ברקדנים, בחומרים האישיים והפיזיים שהם מביאים איתם, וזה מנחה אותי. בעבודה "עוד לא ראינו דם", יש טקסט דוקומנטרי ברוסית, של אחת הרקדניות, שמספרת על העלייה שלה ושל הוריה לארץ, על הקשר בין התפוצצות הכור הגרעיני ב-86 בצ'רנוביל למצבה הרפואי, ועל חווית ההתיישבות בארץ. החומר האנושי מרתק אותי וגם תרגומו למחול ולבמה". 

מנסה ליצור אמירה על המצב בארץ. "עוד לא ראינו דם":



עם מי היית רוצה לעבוד?
"יצא לי שם של כוריאוגרפית שהעבודות שלה מאוד פיזיות וקשות לביצוע. להעמיד שתי איכויות גבוהות כמו האלסטיות, הרכות המפרקית ביחד עם חוזק כמעט לא אנושי של סילווי גיאם אל מול האנרגיה הריכוזית החייתית חסרת הגבולות של לואיז לה קבלייה - זה בהחלט הפנטזיה שלי. יש עוד המון אנשים שהייתי רוצה לעבוד איתם, כמו אמני דוקו, זמרים, פועלי בניין. כל אחד מהם בא מתוך יצר לחקירה אחרת".

איך את שורדת כלכלית?
"אנחנו לא. אני חושבת שהאמונה שלי בתחום והיצר הלא הגיוני שלי לעבוד בתחום, הוא מה שגורם לי לשרוד מבחינה כלכלית. למזלי, אני נתמכת דרך מנהל תרבות. 'עוד לא ראינו דם' נוצר כדי להגיד משהו על המצב בארץ. לקחת תפקיד של אמן פעיל. לכן החלטתי שאני 'מתאבדת כלכלית' על העבודה הזאת. אמרתי לעצמי, שגם אם זה יבוא מכיסי, אני חייבת להתנסות בסדר גודל אחר של עבודה כדי באמת להמשיך לייצר ויטאליות ביצירה שלי".

אודות היצירה
"ביצירה עניין אותי פיזית, בדיקת גבולות האנושי: עד כמה ניתן להכיל, כמה ניתן לשאת פיזית. יצירת שפה תנועתית בה הרקדנים כמעט אף פעם לא נעים בזרימה והרמוניה. הגוף כל הזמן מתנגד לתנועה,שובר אותה, הולך כנגד כיוונה האנרגטי וכדומה. האם עדיין אנחנו יכולים לחיות חיים עם מטרה רצון וערכים, או שאנחנו שורדים את היום, ועייפים מספיק כדי לא להתעמת עם מידת הכנות, המוסר, והיושר, ככלים אפקטיביים ורלוונטיים בחיינו".

» מחולוהט 2012 - כל הפרטים


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5