במה

עדכנו אותנו




אקו פלייבק: מאלתרים תיאטרון בכל רחבי הארץ

יום שבת 30 באוקטובר 2010 10:11 מאת: יעל געתון, העיר תל אביב

קבוצת התיאטרון אקו פלייבק חזרה ממסע מצפון לדרום בין השוליים של החברה הישראלית. יעל געתון, חברת הקבוצה, משקפת אותם החוצה



גלריה קצה בנהריה

פרסומת

בום חזק הרעיד את דלת הכניסה לאולם של פנימיית שדה יעקב. תלמיד שהתפרע והתבקש להישאר בחוץ הטיח בה אבנים. חבריו שהצטופפו בפנים – בני נוער בסיכון עם הפרעות קשב וריכוז – לא היו יותר עדינים ממנו. בחוץ 34 מעלות (שיא לחודש אוקטובר), באולם חם לא פחות, ואנחנו עוד התבקשנו ללבוש בגדים ארוכים כי "זו פנימייה דתית ועדיף שהשחקניות ילבשו צנוע". להופיע בתנאים כאלה זה פשוט בלתי אפשרי. 

המהומה בשדה יעקב הגיעה אחרי יומיים קשים של הופעות מול בני נוער. באוויר עמדה תחושה מרירה של חוסר טעם. מילים גדולות – התנדבות, נתינה – נראו פתאום פומפוזיות וחסרות תכלית. ערב קודם דיברנו על זה. רובנו חשבנו שצריך לבטל את ההופעה.

יעקב אמר שהוא מתגעגע לבת שלו ולאשתו ורוצה לחזור לתל אביב כדי להיות איתן. בועז אמר שאם יעקב נוסע, אז באמת שכבר אין טעם וגם הוא רוצה לחזור – ללימודים בירושלים. תמיר אמר שגם ככה מדובר בהופעה אחרונה אז אולי עדיף פשוט לוותר, וענת אמרה שהיא דווקא רוצה להופיע, אבל לא ככה. ככה כבר אין חשק. זה היה הערב האחרון של המסע, הערב שבו כולנו כמעט נשברנו.


ויתרנו על גוש עציון. הופעה בתל אביב

יום 1:  תל אביב | פסיפס חברתי מעיק


אנחנו נפגשים ליד התחנה המרכזית ב־8:30. ענבר הנהג, שליווה אותנו גם במסע הקודם, כבר מחכה לנו במקום המפגש. זו כבר הפעם השלישית שקבוצת התיאטרון שלנו, אקו פלייבק, מחליטה לעשות פסק זמן  של שבוע מהחיים ולעזוב את המשכן הקבוע בתיאטרון הערבי עברי ואת ההופעות בסמינר הקיבוצים, כדי לחשוף ולהיחשף בפריפריה, בדגש על מה שמכנים "אוכלוסיות קצה". בפעמים הקודמות זה לא היה פיקניק. ההופעות מול אסירים, ילדי פנימייה, נרקומנים משתקמים ובעלי מוגבלויות מתלכדים לפסיפס חברתי מעיק שקשה להכילו. הסיפוק מחלחל בהדרגה, בדרך כלל כשכל אחד מאיתנו חוזר לשגרה המוכרת, שמנותקת מחוויות מהסוג הזה.

הקונספט של ההופעה שלנו פשוט: מתנדב מהקהל מספר סיפור אישי ואנחנו ממחיזים אותו על הבמה, משקפים אותו. נעים על המרווח שבין פסיכודרמה להצגת תיאטרון. צוות של 16 איש, מתוכם 13 הצטרפו למסע – שחקנים, מאיירים ומוזיקאים. אני עיתונאית ב"העיר" וגם לשאר חברי אקו פלייבק יש עיסוק עיקרי אחר, חלקם נשואים ויש להם ילדים.

צפוף במיניבוס של ענבר. אמנם אחדים מחברי הקבוצה לא הצליחו להצטרף הפעם, אבל אנחנו ממלאים את החלל בציוד ובאביזרים. נישן איפה שיסדרו לנו לישון. עבור ההופעות אנחנו לא גובים שכר, רק ארוחה או מיטה ללילה.

יום 1:  קיבוץ צובה | כשמשעמם, פשוט ללכת


המיניבוס פולט אותנו לאוויר היבש של הרי ירושלים. במהלך הנסיעה כולם ניצלו את הזמן להשלים שעות שינה וסידור הישיבה לא איפשר אינטרקציה נורמלית. עכשיו אפשר להוציא גיטרה, לשיר, לדבר. בשלב הזה גם יורד האסימון – אין סדר יום קבוע, אין מטלות, אין חדשות, אין עיתונים. גם הצריכה תהיה בסיסית. מוטב כבר מעכשיו להיכנס לאווירה. התמקמנו בפינה מוצלת בבית קפה השוכן למרגלות הקיבוץ. למעשה מדובר בבית קפה מאולתר, תחת כיפת השמים, שהוקם על ידי מתנדבים ומשמש מקום מפגש לבעלי מוגבלויות החברים בעמותת בית הגלגלים בירושלים.

כאשר הם החלו לטפטף לרחבה שבה תתקיים ההופעה, היה קל מאוד לסווג אותם. הצעירים, היפים, הזקופים הם המתנדבים משנת השירות. בכיסאות גלגלים יושבים בעלי המוגבלויות, אלה שעבורם הוקם המיזם הזה.

עוד לפני שאנחנו מתחילים, מציגים בפנינו המתנדבים את אבי ישי, מתופף שבמשך שנים ניגן בכמה הרכבים מפורסמים (בין השאר עם דני רובס ועם הכל עובר חביבי). לפני כ־11 שנה, כשהיה בן 31, גילו אצלו גידול שפיר במוח, רגע לפני אחד הביקורים של סוזן וגה בארץ, שאותה היה אמור ללוות. הניתוח להסרת הגידול נכשל, ובעקבותיו התנועה בגפיו הוגבלה משמעותית וגם דיבורו נפגע. ישי מתנדב לשבת ראשון בעמדת המספר.


צפוף באוטובוס

אחרי הקדמה קצרה, הוא מספר סיפור בסיסי: "היום סידרתי את הבית. אני לא נוהג לסדר אותו הרבה". אנחנו מציגים את הבית שלו, משקפים את חוסר הרצון לסדר. לא ברור אם בשל המוגבלות, או בגלל סתם עצלנות טבעית. אנחנו נזהרים בפרשנות, הרי הוא לא אמר במפורש שקשה לו.

אחריו מתנדבת לשבת בעמדת המספר סיגל, בחורה כבת 30 הסובלת מפיגור שכלי קל. היא רוצה לספר על אהבה חדשה בחייה ועל הפנטזיה להתחתן עם הבחור שלה. נורית, המנחה, שואלת מתי היא ואהובה התראו לאחרונה וסיגל מסמיקה ומודה שהם טרם נפגשו, בינתיים רק מדברים בטלפון. אני חושבת לעצמי שיש משהו אמיץ בנאיביות הזו, ביכולת לפנטז בקול רם על הקמת תא משפחתי אחרי כמה שיחות טלפון – צורך שביקום התל אביבי נהוג להדחיק.
את השיקוף שלנו סיגל התקשתה להכיל. היא נעה בחוסר נוחות, דיברה בלי הפסקה. נורית הסבירה לה מה מתרחש על הבמה. היא התרגשה. לפתע קם בחור מהקהל וחצה את הבמה בדרכו לשירותים. הילוכו כבד וגמלוני. נראה היה שאנחנו מפריעים לו. הוא סיים וחזר למקומו באותו נתיב. אנחנו מיומנים. קוראים אחד את השני במבט, במחווה של יד, בלי קול. ההופעה נגמרה.
בשלב הזה מוזמנים המספרים– ובהם אבי וסיגל –  לקחת איורים שלהם, שצויירו על ידי תמיר במהלך ההופעה. אבי ניגש ונתן לנו את דיסק הסולו שלו, שהוציא לאחרונה (את החלום הזה הצליח להגשים ממש לאחרונה, באמצעות מוזיקה ממוחשבת והרבה עזרה מחברים). סיגל, לעומת זאת, טענה שהיא כבר לא ילדה קטנה ושאין לה צורך בציורים. קמה והלכה. לא מתחשק לה יותר להישאר. שוב אני קצת מקנאה בה, ביכולת למוסס חומות של נימוס ואיפוק ולנהוג בפשטות. לצאת באמצע כי משעמם לך.

יום 3: קיבוץ סעד | זאת שתמיד צוחקים עליה


"אמרו שמגיעים שחקנים חתיכים מתל אביב, לא חשבנו שאתן תבואו", החניכה בפנימיה הדתית בסעד לא התאמצה להסתיר את אכזבתה. עבורה ועבור כמה בנות נוספות, השבת הקרובה תהיה השבת הראשונה בפנימייה, השבת הראשונה מחוץ לבית. לכן המדריך שלהן ביקש מבנות הקבוצה שלנו סדנה קלילה, מרפרפת, כזו שלא נוברת בקרביים של הכאב. השיטה היא אותה שיטה – הן מספרות ואנחנו משקפים, אבל הכאב צף אפילו לפני שההופעה מתחילה.

אחת הבנות סיפרה על חברתה הטובה שלפני חודש טבעה למוות בים, ומאז לא מפסיקים הסיוטים. אחרת, עולה חדשה, סיפרה שהגיעה לכאן לבד. כשנחתה בנתב"ג הלכה לאיבוד. זה היה בעיקר עצוב, קצת מצחיק. הילדות האחרות, בכל אופן, צחקו. בלית ברירה היא צוחקת איתן, מודעת למקומה, מקבלת את הלעג בהכנעה. נראה שתמיד צוחקים עליה, שזה התפקיד שלה בפנימייה. (בימים הקרובים, כמו בכל מסע, נפתח מיומנות באיתור פרופילים כאלה של אנשים. בין אם מדובר במחלקה פסיכיאטרית, בבעלי מוגבלויות או באסירים, נגלה שאנחנו מסוגלים לזהות בקלות את הליצן, את זה שכולם מחכים שהוא ידבר, את זה שלא מוצא  את עצמו, את המועדף, ואת זאת שכולם צוחקים עליה. את זאת שכולם צוחקים עליה הכי קל לזהות).

כשהפעילות המקדימה מסתיימת אנחנו משתרעים באחד החדרים הריקים. מוציאים בקבוק יין, כדי שתהיה איזושהי אתנחתה בסדרת המפגשים הלא פשוטים שיזמן לנו המסע הזה. תמיר, המאייר, היה מדריך בנוער העובד והלומד. מאלו שתמיד אפשר לסמוך עליהם שיפעילו אותך. הוא שולף משחק חברה, ואנחנו משתפים פעולה. מאזנים את היין בקצת ממתקים. יש פרצי צחוק וסוכר, אבל המשחק של תמיר בכל זאת תחרותי. זה משחק סוליסטי וכל אחד מאיתנו רוצה לנצח. תפקידם של השאר הוא להקשות עליך, לעכב, לתחמן. בניגוד גמור להרמוניה שמתקיימת על הבמה, לקשב האבסולוטי, לתלות זה בזה. ואולי בכלל התחרותיות הזו בינינו קיימת כל הזמן, ורק כאן היא מרשה לעצמה לקבל ביטוי ישיר?

בצאת השבת כל בנות הפנימייה, כ־50 בערך, מתכנסות באחד מחדרי הפעילות של המוסד  כדי לראות את ההופעה שלנו. הן מלוות על ידי עובדת סוציאלית, המדריכים ובנות שנת שירות. דווקא מסוללה מובחרת כזו, שאמורה לדגול בשיתוף ובהכלה, מקבלות הבנות את המסר שמומלץ להציב מחסומים, לחשוב טוב טוב לפני שמספרים. גם בשנה שעברה הופענו כאן ואחת הבנות חשפה סיפור על גילוי עריות במשפחה שהצוות לא הכיר, אולי זו הטראומה מאז שבגללה מתבקשות הבנות להיזהר בלשונן.

ההיענות גבוהה. הרבה בנות מתנדבות לשמש כמספרות ואני מזהה שכל הסיפורים נעים על ציר של דמויות גבריות: קטטה אלימה בין החבר לשעבר של אחת הבנות לשאר החברים שלה; געגועים לאבא שעזב; לילה באוהל על שפת הים שהופר בגלל רעולי פנים שהסתובבו בקרבת מקום.

אחרונה עולה לספר עדי. רואים שהיא אחת הפופולריות. חריפה, מלאת ביטחון, יפה. כשהיתה קטנה, ניגש אליה מישהו ברחוב וביקש ממנה שתעזור לו לסחוב ארגזים. היא הלכה אחריו למחסן נטוש, אך כשביקש שתיכנס איתו פנימה – סירבה. האיש לא ויתר והוביל אותה למחסן אחר, מרוחק יותר. לדבריה, בשלב זה החליטה לברוח. הוא לא הצליח להשיג אותה. השיקוף מרומז, המילה אונס רק נוכחת באוויר, ולכן אנחנו נמנעים ממחוות בוטות מדי.

מאוחר יותר, בשיחת הסיכום שקיימנו רק אנחנו, השחקנים, הסתבר שלכולנו עברה אותה מחשבה בראש. שאולי הסיפור המלא לא סופר, שאולי עדי לא באמת הספיקה לברוח.

יום 3: המחלקה לבריאות הנפש באיכילוב, תל אביב | סימביוזה
ביציאה מסעד עברנו באנדרטת החץ השחור, שנמצאת ליד קיבוץ מפלסים. מדובר למעשה בתצפית על עזה המשמשת אתר זיכרון למורשת הקרב של הצנחנים. בסעד שמענו הרבה על טראומות מפינוי גוש קטיף. אחת הילדות סיפרה שקסאם נפל ממש לידה והיא ואחיותיה נפגעו מרסיסים. משם עברה לספר בפירוט על חברים שגרו מסביבה ושהקשר עמם נותק לאחר הפינוי. היא לא מדברת פוליטיקה, אבל אזכור שמם של ישובים כמו גדיד, עצמונה ונוה דקלים  לוקח אותנו אסוציאטיבית לאזורים הללו. זה רק סמלי, כי לפי התכנון המקורי באותה שעה היינו אמורים להופיע בגוש עציון, בבית מחסה לבני נוער. ההופעה בוטלה ברגע האחרון מסיבות טכניות וכך נחסכה מאיתנו דילמה פוליטית לא פשוטה. כבר בשנה שעברה, עוד לפני ששחקני התיאטרון חתמו על עצומות נגד קיום הופעות באריאל, התגלע אצלנו ויכוח חריף לקראת ההופעה בגוש עציון. לבסוף הסכמנו אז שלא להסכים. אלה שסירבו להופיע דילגו על התחנה הזאת במסע.

מכל מקום, במקום לגוש עציון אנחנו נוסעים לתל אביב. הרבה קלישאות נכתבו על הצפיפות, הדוחק והרעש של העיר, שמתבלטים אחרי שיוצאים ממנה לתקופה קצרה – וכולן נכונות.

אנחנו מופיעים במחלקה הפסיכיאטרית לבריאות הנפש של איכילוב, בפני גברים ונשים שמאושפזים במחלקת אישפוז יום. אל ההופעה מצטרפים סטודנטים לעבודה סוציאלית. בניגוד להופעה בצובה, שבה היה אפשר לזהות בקלות מי כאן קהל היעד, כאן הגבולות מטושטשים יותר, לפחות בהתבוננות שטחית.


מתוך ההופעה בנהריה. יצירות אמנות וכיבוד קל

מישהי בשם קלרה עולה לספר – סיפור ארוך על אהבה אינטנסיבית, לוחצת, הרסנית. אחרי שעזבה אותו הוא התאבד, ועכשיו היא מתגעגעת. לשקף געגוע לאהבה זה הכי קל, אנחנו מנוסים בזה. אני מסתכלת על קלרה ורואה אותה בלי עור, כאילו הכל חודר אליה.

כשהשיקוף נגמר היא בוכה, ממלמלת לתוך פניה, אולי אפשר להחזיר אותו, אולי אפשר להחזיר אותו. הסיפור של קלרה והאכסניה שבה הוא מקבל ביטוי מעלים אצלי שאלה ילדותית: האם אפשר להשתגע מרוב אהבה? אנחנו כבר מתורגלים בהזדהויות מהסוג הזה. ככל שעוברים הימים במסע, הסימביוזה עם הקהל  הולכת ונעשית טבעית יותר. כבר יותר קל לנו לשוטט על נימי הנפש ולמצוא את נקודות ההשקה עם הצופים שלנו.

יום 4: מרכז גמילה אילנות | להתעסק קצת בעצמנו


במוסדות כמו אילנות, שמנקזים אליהם פיסות חיים של מציאות קודרת, עושים מאמץ עילאי שלפחות המעטפת תהיה יפה. מעבר לזה שקבלת הפנים שסידרו לנו היתה מקסימה, אי אפשר היה להתעלם מההקפדה, הקנאית כמעט, על החזות של המקום – לא תמצא בדלי סיגריות זרוקים על הרצפה, הגינות עדורות ופורחות, הכל חדש, נוצץ ומבריק. אני מנסה לאפיין את הקהל שמתיישב מולי באולם המרכזי של הכפר, ומבחינה די מהר שרובם צעירים שאינם ילידי הארץ.

ולדי עולה ראשון לספר. הוא מדבר על הילדות ברחוב, מתאר כיצד דמותו התעצבה בסמטאות, עם החבר'ה. לפעמים סבתא שלו היתה מכינה סנדוויצ'ים עם בשר, מורידה לו אותם למטה כדי לתת טעימה של בית. בקצה השכונה שלו חיה בגפה אישה מבוגרת. כשהיה בכיתה ג' הוא וחבריו החליטו לפרוץ לבית שלה, סתם כדי לראות מה יש שם. החברים השתפנו ברגע האחרון ורק ולדי נותר שם לבד, מסוקרן לגלות מה קורה בבית. ולדי מספר שבזווית העין הוא קלט סירים ענקיים מלאים באוכל מבושל, ותוך רגע, באינסטינקט של חתול רחוב, החל לאכול מתוכם. הוא לקח כל מה שמצא, ולא ויתר גם על נבירה במקרר. עד כדי כך שקוע היה באכילה, שכאשר הדלת נפתחה ובעלת הבית נכנסה, הוא לא הבחין בה. כששאלה מה הוא עושה שם, השיב ולדי בפשטות שהוא רעב. הזקנה שאלה אותו אם האוכל ערב לחיכו ואם שבע. כשענה שכן, כיבדה אותו בשקית סוכריות לקינוח. לדבריו, באותו רגע הרגיש שכושף.  מאז ועד היום הוא משתמש. תולה את ההתמכרות לסם באותה אישה שכישפה אותו. משום מה החליט לסמן את הרגע ההוא, בביתה של אותה אישה נדיבה, כאירוע מכונן שדירדר אותו מטה.

בלילה, כשהגענו לחדרים, הרשינו לעצמנו להתעסק קצת בנו, בקבוצה. בשנה האחרונה היינו עסוקים מאוד, לחלקנו נולדו ילדים, לחלקנו זינקו הקריירות. התדירות של החזרות פוחתת בהדרגה, הנסיבות של החיים כופות לא מעט ביטולים. אפילו למסע היה קשה לגייס את כולם. ענת טוענת שאם היו לנו יותר הופעות בתשלום, זה היה מגביר את המחויבות לחזרות. יעקב טוען שאין קשר, שמחויבות לא קשורה לכסף אלא לרצון ולתשוקה. בועז מגבה את ענת. לדעתו, רק עוגן של כמה הופעות בתשלום יכול להחזיר לנו את הדרייב.  הוויכוח מחריף, אני משתדלת להימנע ממנו. זאת לא הפעם הראשונה שנושא הכסף עולה. כבר שנה אנחנו מנסים לחשוב על שיטות אלטרנטיביות לתגמל את עצמנו. הדיון מסתיים לפנות בוקר בהחלטה אחת אופרטיבית: דרוש איש שיווק.

יום 4: כלא חרמון | אסיר־מספר־אבא


הכניסה לכלא היתה דרמטית, בעיקר כי חייבו אותנו לנעול בחוץ את כל הציוד האישי. בלי מצלמות, בלי טלפונים ניידים, בלי נגני מוזיקה, בלי לפטופים. אפילו אוכל אי אפשר להכניס. אם אחד מאיתנו מתמהמה בתוך תחומי הכלא, השאר צריכים לחכות וללוות אותו. מסביבנו אסירים במדים כחולים וכתומים. מסבירים לנו שהם יושבים בגין טווח מגוון של עבירות פליליות: אלימות, סמים, רכוש ומין. אפילו רצח.

להופעה שלנו בחדר הביקורים נדחקים בקושי כמאתיים אסירים, השמועה התפשטה מהר וכולם רוצים לראות. יעקב פתח ואמר שהוא מתרגש לראות שכל כך הרבה אנשים הגיעו. מישהו מאחורה זרק שזה לא שיש לו משהו יותר טוב לעשות, או שבחוץ מחכה לו מונית שתיקח אותו הביתה. צחוק התפשט בקהל ויעקב היה מובך. יחד עם זאת, הציניות הסתלקה מהר מאוד ושיתוף הפעולה היה מרשים. כל אחד מהמספרים חשף את האירועים שבגינם הוא נכנס לכלא וכל סיפור כזה זכה לשאגות "אוהבים אותך גבר".


שיקוף לדוגמא. תל אביב

אחד מהם סיפר שהיה נוהג להכות את בתו ואת אשתו עד זוב דם. אני לא איש אלים, אני שונא את עצמי, הוא אמר. ירון שיקף את האסיר־המספר־האבא. אני שיקפתי את הבת שלו, ילדה מוכה. הבטן התהפכה. חשבתי על אבא שלי, על מערכת היחסים איתו, על ההנחה המובנת מאליה שהוא תמיד יהיה שם לשמור עלי. כשסיימנו, האסיר השפיל מבט, רעד, בכה. בסיום ההופעה אחד האסירים ניגש ללחוץ לי את היד, אמר שגרמתי לו לבכות. הודיתי לו אבל מבפנים כבר הייתי קהת חושים לגמרי. קשה להכיל מינונים כאלה של מצוקה ברצף. רציתי הביתה – למקום סטרילי שבו כסאות גלגלים, מצוקה, עוני ופשע עוברים דרך מסננת סטרילית של כתבה בעיתון.

יום 5: גלריית קצה, נהריה  | דרוש: ערבי קומוניקטיבי


למרות שמה, המפגש עם קבוצת האמנים של עמותת הקצה היה אמור לשמש הפוגה מהדינמיקה הרצופה עם אוכלוסיות קצה. בגלריה בנהריה התאספו כעשרים אמנים מרחבי הגליל, ערבים ויהודים. הודות לשיח הנעים והתרבותי, יצירות האמנות שעל הקיר והכיבוד הקל שהוגש, הרגשנו כבתוך סלון אקסקלוסיבי של איזו אליטה גלילית נאצלת.

עמותת הקצה שמה לה למטרה לייצר במה משותפת לערבים וליהודים בנהריה ובצפון. בקהל יש נציגות גם למועצה האזורית משגב, שהתפרסמה לאחרונה בהקשר של ועדות הקבלה ליישוביה, שאינן מאפשרות לערבים להתגורר שם. ואולם, בגלריה אנחנו שומעים בעיקר את הסיפורים נעימים, לאף אחד אין כוח באמת לחפור בקונפליקט. גם כשיש איזשהו רפרור לכיבוש, הוא נעשה באופן מוצנע. בקהל ישב זוג מסכנין. כשהבעל עלה לספר, זיהיתי
שמתפשטת בקהל תחושת הקלה. הנה, גם הוא מרגיש שותף.


גלריית קצה, נהריה

יום 5: כפר נוער חסידים | כל מה שרצינו זה לברוח


ההופעה מול תלמידי הפנימייה התחילה באיחור משמעותי. המדריכה התנצלה וסיפרה שפרצה קטטה שמשכה תשומת לב רבה, ולכן כולם התעכבו בכניסה לאולם. כשכבר התחלנו, אחד החניכים שעלה לספר אמר כמה כיף היה לצפות בקטטה הזו. שיקפנו את הקטטה והילדים שאגו. בועז הנחה בפעם הראשונה, והילדים לא עשו לו חיים קלים. המדריכים נראו חסרי אונים. באיזשהו שלב הם הרפו, ויתרו על הניסיון לייצר אווירה הולמת. כשאחת המדריכות התנדבה לספר סיפור קצר, הילדים צחקו עליה וקראו לעברה שהיא לא מעניינת. גם מערכת ההגברה לא עבדה. ההתנהלות היתה עד כדי כך כאוטית, שיכולנו לשמוע רק שברי סיפורים. שיחת הסיכום שקיימנו אחר כך היתה מתסכלת. ידענו שמחר יש לנו הופעה נוספת מול קהל דומה  ובאותו רגע כל מה שרצינו זה לעלות על המיניבוס ולברוח משם. ילדים כאלה קל להעביר הלאה, לדפדף, לשכוח. תמיר התעקש שלא נוותר, שנדבר על זה, שננסה למצוא מרשם חלופי להופעה מולם. הלילה לא פתחנו בקבוק יין. כל אחד הצטנף בחדרו. 
   
בחזרה לשדה הקרב של שדה יעקב. בניסיון לקיים בכל זאת את ההופעה, תידרכנו את המורים להתבצר בין התלמידים. מורה אחת אוחזת בידית הדלת בחוזקה והרכזת החברתית צופה מקצה האולם. לאור ההתרחשויות ולאור מה שחווינו ביום הקודם, בנינו תרחישים של פיצוץ ההופעה ונערכנו לכל סצנריו של קטסטרופה. ואז, כשעלינו לבמה, פתאום השתרר שקט. התלמידים הביטו בנו, זיהינו אצלם סקרנות, עניין. אני, ששימשתי מנחה, התבלבלתי מהקשב המפתיע והייתי קצת מגומגמת. כמצופה, החומרים היו מ"המיטב" שאופייני לאוכלוסייה כזאת: דקירות, חרמות, ניכור משפחתי.


פנימיית שדה יעקב. הכאוס התחלף בסקרנות 

אחרון לספר עלה עידן. ילד צנום, בהיר, שרק חיכה בסבלנות שכיסא המספר יתפנה. הוא מגולל את סיפור חייו באריכות, פרוסות פרוסות. היה לו אח בכור שנהרג בתאונת דרכים, וכשעידן בגר, החליטו הוריו לאמץ ילד נוסף. לפתע הוא מצביע על אחד התלמידים שיושב בפינת האולם, חזותו שונה לגמרי משלו. "זה אח שלי", הוא אומר, "שנה אחרי שעזבתי את בית הספר גם הוא עזב והגיע איתי לכאן". ניכר שזו הפעם הראשונה שהקשר בין האחים מקבל ביטוי פומבי כזה. היה לו חשוב שיידעו, דרכנו. מזל שלא ויתרנו.

» פלייבק - אנסמבל הפלייבק הישראלי - פרטים נוספים




תגיות: יעל געתון, פלייבק - אנסמבל הפלייבק הישראלי

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5