מפבלו רוזנברג ועד לימור לבנת: חמש שיחות "תרבותיות" על אריאל
יום חמישי 02 בספטמבר 2010 11:15 מאת: עופר מתן, העיר תל אביב
חמש שיחות עם חמישה גורמים שקשורים לחרם האמנים. אופיר אקוניס, פבלו רוזנברג, לימור לבנת, יענקל'ה מנדל ודורון תבורי
איימה או לא איימה? לימור לבנת
צילום: מוטי קמחי
מכתב השחקנים - כל הפרטים וכל התגובות
על הבמה לא נוקטים עמדה - ככה עושים תיאטרון פחדני
יוסי שריד: "אמנים הם לא חיילים"
גבולות הבמה נמתחים באריאל
האם יסכימו הרקדנים והכוריאוגרפים להופיע באריאל
השושואיסט: ח"כ אופיר אקוניס, יו"ר ועדת הכלכלה
אופיר אקוניס, מה הבעיה שלך בעצם עם דעתם של השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
"אין לי שום בעיה שכל אחד יחזיק בדעתו. נוצר פה בלבול בשיח הציבורי בשנה האחרונה, זה קרה גם בדיון הקודם שלי עם האמנים בוועדת הכלכלה של הכנסת, שם דיברתי נגד תקצוב הסרטים שמציגים את ישראל כקלגסית וככובשת. לא כל סרט חייב להציג את ישראל ככזאת, ומה לעשות שהחיים פה יותר טובים מזה, בכל מדד בינלאומי. אתם מתוקצבים על ידי המדינה, מקבלים כסף ממשלמי המסים, אז לא כל סרט חייב להציג את ישראל בצורה רעה".
רק חלק מתקציבי הסרטים הם כסף ציבורי, ובמקרה של התיאטראות - החלק היחסי אפילו קטן יותר. בקאמרי, למשל, זה רק 20 אחוז.
"זה נכון, הם לא מממומנים רק על ידי כסף ציבורי, אבל מה שמטריד אותי בשיח זה שבכל פעם שפוליטיקאי או מישהו מהימין מבקר את האמנים על העמדות הרדיקליות שלהם הם מיד קמים ואומרים ש'זה מזכיר את גרמניה של שנות ה־30'. מה שמזכיר את גרמניה בשנות ה־30 זה שמחרימים אזור שמיושב ביהודים. זה בושה וחרפה לכל אמן. מה זאת אומרת אמן עושה לו שבת לעצמו ומחליט שהוא לא מופיע בעיר שמרוחקת 20 דקות מתל אביב?!".
ברור. זה קורה בכל העולם שאמנים מחליטים איפה להופיע ואיפה לא. תראה כמה זמרים מסרבים לאחרונה להגיע לישראל בגלל הכיבוש.
"אני לא מדבר כרגע על השיח הבינלאומי".
למה? זה דווקא שיח שפוי.
"כי פה מדובר באמנים שחלקם ממומנים על ידי כספי ציבור. אם לא מתאים לשחקנים להופיע שם, אין בעיה. זו המשוואה. אבל אי אפשר לא להסכים וגם להמשיך לקבל כסף מהמדינה. השיח לא מאוזן. לא יכול להיות שכל דבר בא לידי ביטוי על ידי קבוצת מיעוט בציבור הישראלי".
זו הדמוקרטיה. מה גם שבניגוד לציבור הישראלי, שבו המתנגדים להתנחלויות הם מיעוט וגם זה לא בטוח, בקרב השחקנים ויוצרי התיאטרון יש קבוצה גדולה שמחזיקה בדעות האלה.
"יכול להיות שבקרב השחקנים זה לא מיעוט, אם כי אני חולק על זה. דיברתי עם עשרות אמנים ב־48 השעות האחרונות (הראיון התקיים ביום שני; ע"מ) שלא מסכימים עם ההחרמה. רוצים להחרים - ותרו על החלק היחסי במימון שלכם שמגיע מהמדינה. מה אכפת לנו מה חושב דורון תבורי על הסכסוך? מה זה עניינו?".
הוא מביע את דעתו, מותר לו. זה אתה שהפכת את דעתו לכזו מרכזית עם ההתקפה שלך עליו ועל חבריו ועם הדרישה לבטל את המימון לתיאטראות. חוץ מזה, אתה מדבר כאילו הכסף הציבורי שייך לאבא שלך. זה כסף שהוא גם שלנו, אתה יודע. אתה לא עושה לנו טובה. אני לא מבסוט על זה שהמסים שאני משלם מממנים את אבטחת היישוב איתמר ג'.
"אני אומר 'תרווחו את השיח'. אם הסרטים ממומנים על ידי כל משלמי המסים, לא חייבים לעשות רק סרטים שמציגים את ישראל כקלגסית וככובשת".
לרווח את השיח זה לאפשר עוד דעות, לא? אבל מה לעשות שיש הרבה יוצרי קולנוע שמאלנים.
"מי אמר שזה ככה? כי חברי הקרן לקולנוע מעדיפים אותם על יוצרים אחרים?".
אתה מכיר יוצרים ימניים שרוצים לצלם סרטים שיש להם גוון ימני ולא מקבלים מימון מהקרן?
"יש הרבה יוצרים ימניים שיוצרים קולנוע ושלמדו קולנוע".
נכון, יש את בית הספר מעלה בירושלים שחלק מתלמידיו עושים סרטים שאינם שמאלנים.
"מה? איפה? איזה? אה. אבל זה שאתה חולק עלי שהקבוצה הזו בקולנוע ובתיאטרון אינה מיעוט...".
לא מוכן לחשוף שמות. אופיר אקוניס (צילום: תומר אפלבאום)
אופיר, תכיר בזה - יש הרבה אמנים שמאלנים. הסקטור הפוליטי שלך לא מייצר יותר מדי אמנים, זה כנראה מתסכל אותך, ואתה מוציא את זה על היוצרים הקיימים, שכאמור אחוז השמאלנים בהם גבוה.
"אתה טועה, אתה טועה. אתם בתוך בועה, בועה אנכרוניסטית".
אתה יכול לתת לי דוגמאות לבמאים ימניים שקרן הקולנוע וגופי מימון אחרים מונעים מהם מלצלם סרטים?
"ודאי שיש, יש הרבה, כולל אנשים שפנו אלי בחודש האחרון".
מי למשל? תגיד שם אחד.
"אתה יכול בעצמך לפנות לאמנים שאתה יודע שהם ימניים ולשאול אותם".
מי הם? חוץ מאריאל זילבר אני לא מכיר כאלה. חברי האנסמבל הסאטירי לאטמה?
"לא, לא, לא, יש הרבה אבל אני לא רוצה להגיד את השמות שלהם".
למה? זה סוד?
"כי אם הם ירצו, הם יגידו לך. לצערי, אהיה רק ביום חמישי בכנסת, וכל הדוקומנטים שקיבלתי נמצאים שם. דבר עם אני לא יודע מי... אין לי עלי שמות, ואני גם לא רוצה לעשות לו חשיפה. היו פניות, יותר מאחת, גם באי־מייל וגם בטלפון. אני לא רוצה לומר שמות בגללם, לא בגללי, אבל אתה יודע טוב מאוד מי האמנים האלה".
נשבע לך שאין לי מושג.
"יש הרבה מאוד, אני לא רוצה לנקוב בשמות שלהם אבל אתה יודע טוב מאוד מיהם".
אני לא יודע! תפסיק להגיד את זה.
"לא אגיד לך, אם הם ירצו הם יעשו זאת".
אוקיי. תגיד, השימוש באיום של הסרת תקציבים מעשייה תרבותית משום שתוכנה לא לרוחכם קיים המון בכנסת הנוכחית, שלא כמו בעבר. למה זה?
"אני מסכים איתך, וזה כי הכנסת הנוכחית הרבה יותר פרו־אקטיבית מבחינה לאומית, הרבה יותר".
מה זאת אומרת?
"ההתנגשות בין תפיסת העולם הלאומית לתפיסה האנכרוניסטית והפוסט ציונית גוררת תגובה. לא יכול להיות שבכל פעם שמבקרים את האמנים הם ישר זועקים 'פשיזם'".
אתה לא מבקר אותם, אתה מאיים לקחת להם תקציבים. לא ראיתי אותך דן איתם על מוסד ההתנחלויות, על מעמדה של אריאל בהסדר הקבע וכדומה.
"לא נכון, ניסינו קודם כל לקיים שיח. תסתכל ביוטיוב על העימות ביני לבין דורון תבורי בערוץ הכנסת, תראה איך הוא לא יכול לשמוע טיעון נגד אחד. תראה את זה ותחזור אלי".
שאלה אחרונה: ביום ראשון הגבת למכתב השחקנים בטור ב"ישראל היום" שפורסם בשער. יש לך טור כמעט קבוע בעיתון הזה, ובתחתיתו כתוב שאתה משמש יו"ר צוות התגובות של הליכוד. יש קשר בין הדברים? "כן, אני יו"ר צוות התגובות. אה, זה לא... אתה מדבר על הטור על חנין זועבי והטור בעניין האמנים?".
כן.
"תאמין לי, אני מקבל במה בכל כלי התקשורת בישראל, ואני האחרון שמקופח בתקשורת".
המגשר: פבלו רוזנברג, זמר ושופט בכוכב נולד
פבלו רוזנברג, ראיתי שהופעת באריאל ביום ראשון בערב, בדיוק ביום שבו התפוצץ סיפור המכתב. אחלה טיימינג. באת לחזק ויצאת מחוזק?
"לא, אחי, מה פתאום, לא באתי בגלל כל הבלגן. זה היה אירוע לסיום הקיץ, נקבע כבר לפני כמה חודשים. זה אולי נראה ככה אבל אין קשר. לא באתי להתריס או משהו. אני לא אוהב שמחרימים, צריך לבוא ולומר מה שאתה חושב בלי להחרים אף אחד. זה כמו כשהיינו ילדים והיו אומרים במגרש 'לא משחקים, אין משחק'".
ואתה באופן אישי סבבה עם להופיע בהתנחלויות. "אחי, אריאל זו לא התנחלות, זו עיר".
זו כן התנחלות, פשוט גדולה. "עזוב, בוא נודה בזה: אריאל זה בקונצנזוס, אפילו אובמה מקבל את אריאל. זו לא התנחלות, זו עיר, יש שם קופת חולים, יש אוניברסיטה, הכל. זה לא איזה פיסטין שעלו אליו לפני יומיים".
לא אוהב לעשות ברוגז. פבלו רוזנברג (צילום: דניאל צ'צ'יק)
אתה ימני, פבלו?
"עליתי לארץ בגיל 16 מתוך ציונות, אני אוהב ת'מדינה הזאת. אני לא אדם פוליטי, וחושב שבכל נושא בעולם - זוגיות, פוליטיקה - עדיף תמיד לפתור דברים בדיבורים ולא בברוגז".
איך היה הקהל באריאל? אנשים הגיבו על הפרשה?
"היו עלא כיפאק, לא ממש התייחסו לכל הסיפור הזה, לא צעקו דברים נגד המחרימים או משהו. אנשים רצו לשמוע אותי שר, לא מעבר. גם שמחתי לשמוע שדרור קרן, שאני מאוד מאוד אוהב, חזר בו מהמכתב הזה".
הוא לא שותף לחרם אבל משאיר את החתימה שלו על העצומה. "אה, וואללה? תאמין לי, היום הדברים זזים כל כך מהר בעולם, אתה כבר לא יודע. נראה לי שצריך להתעדכן אצלו בטוויטר או בסטטוס בפייסבוק".
הסמנטי: ינעקל'ה מנדל, יו"ר אמ"י
מה גרם לכם לכתוב מכתב שמצהיר שאמני ישראל "יופיעו בכל מקום שבו יושב יהודי ישראלי על פי חוקי מדינת ישראל", ש"תרבות ואמנות הם מעל הפוליטיקה" וש"אמנות לא אמורה לעורר מחלוקות"?
"מה הבעיה? אנחנו, כלומר אמ"י, איננו גוף פוליטי, אלא עוסקים בתרבות ובאמנות נטו. בכל מקום שאזרח ישראלי חי בו על פי חוק, אנחנו נופיע".
אבל זה לא נכון עובדתית - החוק הישראלי לא מוחל על אריאל. זה בדיוק מוקד המחאה.
"כן, אבל שמע, זו סמנטיקה. כולנו יודעים שאריאל זו עיר לכל דבר, עיר ככל הערים, שתושביה משלמים מסים והכל. אח שלי, איך אמר חנן יובל? 'לכל מקום שתנובה מגיעה - גם אני מגיע'. זה מסכם את הסיפור מבחינתי".
מדכדך לדעת שיו"ר ארגון אמני ישראל חושב שאמנות אינה דבר פוליטי.
"עם הרמה של הבעת הדעה אין לי בעיה, אבל ההחרמה מטבעה מרחיקה ולא מקרבת. המילה חרם אינה נכונה בעיני, אפשר להביע דעות בדרכים אחרות".
לאילו דרכים אתה מתכוון - לנאום במיקרופון בסוף ההצגה נגד הכיבוש? לכתוב מחזות ברוח הזו?
"אוי ואבוי אם תהיה לנו סתימת פיות! אני חושב שגם היום יש הצגות פוליטיות בישראל".
איזה?כל מיני. מה, לא היתה לנו את 'מלכת אמבטיה'?".
זה היה לפני 40 שנה. השאלה למה אמ"י בחר לצאת נגד השחקנים שמסרבים להופיע באריאל ולא גיבה אותם, בין שאתה מסכים לדרך הפעולה שלהם ובין שלא.
"שמע, אח שלו, עזוב - אין פה בעד ונגד. יש פה רק דבר אחד וזה ההתנגדות להחרמות".
מותר להביע דעה, אסור לעשות חרם. ינעקל'ה מנדל (צילום: מוטי קמחי)
אה, אז עכשיו זה עיקרון קדוש? חרמות הם מה שהפיל את שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. למה זה בלתי לגיטימי? בכל אופן, קראתי היום ב"הארץ" שמירי מסיקה, משה פרץ ויהודה פוליקר התנערו ממה שכתוב במכתב שהפצתם, למרות שהם חתומים עליו. הם קלטו שזו היתה טעות?
"לא, אתה מבין, גם זה עניין טכני, גם פה זו סמנטיקה. האמנים האלה מסכימים להופיע באריאל, אני אומר לך באחריות, אבל טכנית הם לא חתמו על המכתב אלא נתנו הסכמה טלפונית להופיע באריאל, ולכן התנערו מזה שכתבו ש'הם חתמו', זה הכל".
השמאלני: דורון תבורי, שחקן, מיוזמי "מכתב השחקנים"
דורון תבורי, אתה אחד מיוזמי המכתב עם ורדית שלפי. ציפיתם שהוא ייצור כזה אימפקט - גם מבחינת מצטרפים וגם מבחינת המתקפה שחטפתם מחברי כנסת, משרים ומהתקשורת?
"לא ידענו כמה אנשים יצטרפו למכתב, וההצטרפות המסיבית הפתיעה אותנו. בימים הראשונים פנינו אנחנו לשחקנים ולאנשי תיאטרון, ועכשיו כבר אנשים פונים אלינו ושואלים 'למה לא התקשרתם גם אלי?'. בעניין המתקפה נגד המכתב ונגד מי שחתם עליו - זה אותו קרקס דמגוגי שאנחנו רגילים לראות בשנים האחרונות בכל פעם שמישהו מעז לפתוח את הפה במדינה. זה פחות הפתיע אותנו. הביאו אותי לאולפן ערוץ הכנסת לדבר על זה, הושיבו מולי את אופיר אקוניס שכתב טור משתלח נגדנו ב'ישראל היום', וכעבור כמה דקות הוא התחיל להאשים אותנו בשיטות נאציות. אני יודע איפה אני חי, זה לא חדש, והדבר היחיד שאולי השתנה עם השנים בתגובות למשמע דעות כאלה, זה שלא מסוגלים לספוג ביקורת ודעה שונה. לפני 20 שנה עוד היתה איזושהי יכולת קבלה של דברים כאלה, היום זה ישר מתקפה והאשמות".
האנשים שהתנערו מחתימתם על המכתב שלכם עשו את זה בעקבות המתקפה הלוחצת הזו שדיברת עליה?
"שמע, אני יכול להגיד לך שלפחות כל אלה שעברו דרכי, כלומר שחתמו על המכתב דרכי - הקראתי להם את התוכן שלו בקצב הכתבה ממש, כך שאין סיכוי שפיספסו משהו או לא הבינו את משמעות הדברים. מי שחזר בו בגלל עצמו - זה לגיטימי לגמרי ואני מקבל את זה. אני לא יודע באיזה לחצים עמד כל שחקן או יוצר שחתם על המכתב, מה אמרו לו במקום העבודה, בתיאטרון, בבית, במשפחה ובסביבה הקרובה. לא ניסינו לשכנע אף אחד שחזר בו".
הקריא לכולם את המכתב בטלפון. דורון תבורי (צילום: תומר אפלבאום)
אתה חושב שהמתקפה החריפה על המכתב הזה נבעה גם מכך שהתיאטרון הישראלי הפך בשנים האחרונות מאוד רך ולא פוליטי, להבדיל מהקולנוע למשל? כלומר, שמכם לא ציפו לעשות בעיות?
"זה שהתיאטרון מיצב עצמו ב־20 השנים האחרונות בישראל כמיינסטרים של המיינסטרים זו בהחלט אחת הסיבות למתקפה הזו, אבל זו גם הסיבה להיענות הגדולה בקרב השחקנים. להרבה שחקנים נשבר מזה שהתיאטרון הישראלי מאוד לא פוליטי ומאוד מיינסטרימי, ופה זה התפרץ. לאנשים היה רעב לאמירה, כנראה".
המכחישה: לימור לבנת, שרת התרבות והספורט
לימור לבנת, אמרת השבוע לאתר וואלה! שהורית ליועץ המשפטי של משרדך לבדוק את המשמעויות המשפטיות של ביטול המימון הציבורי של התיאטראות השונים בעקבות המכתב של השחקנים שמסרבים להופיע באריאל. איפה זה עומד?
"כל התיאטראות הודיעו שיופיעו כמתוכנן, ולכן אין שום שאלה על המימון. אנחנו לא מממנים שחקנים או מחזאים או תאורנים, שראיתי גם כמה מהם חתומים על המכתב, אלא מוסדות תרבות. לכן כל האמירה שלי בקשר לעצומה הזו היא אמירה מהתחום המוסרי, הערכי והציבורי, ולא מהתחום התקציבי".
אבל כן התייחסת לאופציה של ביטול התקצוב, וגם ראש הממשלה התייחס לזה בישיבת הממשלה.
"שנייה, שנייה, שנייה. אני חושבת שהם (מי שחתמו על המכתב; ע"מ) לוקים במוסר כפול, באידיאולוגיה דלוקס. ביד אחת הם מקבלים את שכרם ממוסדות שנתמכים על ידי המדינה, וביד השנייה מחרימים את העיר אריאל".
צריך רק להדגיש שחלק קטן מהתקציב של התיאטראות הוא מכספי הציבור. בקאמרי, למשל, זה 11 מתוך 100 מיליון שקל שבתקציב השנתי.
"מי אמר לך שאלה המספרים?".
אלה נתונים שהתפרסמו גם ב"הארץ" וגם ב"ישראל היום", אני נוטה להאמין שזה נכון.
"אני מוכנה לבדוק את זה ואפילו לחזור אליך. בסופו של דבר, כל האמירות האלה לוקות במוסר כפול בעיני, ונאמרו דברים לא על ידי, ואני ממליצה לפנות למי שאמר. לא אמרתי מילה על הנושא של תמיכות, ועם זאת כן אמרתי לוואלה! שפניתי ליועץ המשפטי של משרדי, מאחר שכמה חברי כנסת הצהירו שיעלו הצעות חוק שנוגעות לענייני התמיכות, ומאחר שיש ביום חמישי (היום) ישיבה מיוחדת של ועדת החינוך של הכנסת בנושא הזה, וביקשתי ממנו לבחון את כל מה שעולה ויכול לעלות מנושא מבחני התמיכה והתמיכות במוסדות תרבות. לא אמרתי שום דבר מעבר לזה. זו מדינה עם חופש יצירה, מעולם לא התערבתי ברפרטואר, בתכנים, בהצגות או בסרטים, גם כשמאוד לא מצאו חן בעיני תכנים מסוימים. כל האמנים שפתאום באים ומדברים על המוסר ועל זה שקשה להם ושהם לא יכולים לחיות עם מצפונם - אני שואלת עצמי איך לא קשה להם עם מצפונם כשמציגים שר בישראל בגלריה (הכוונה לתערוכה שעסקה בדמותו של ליברמן; ע"מ), מה היה קורה אם זה היה קורה הפוך? אם אמנים מימין היו מציגים ככה שר מהשמאל? איזו זעקה היתה קמה כאן".
אז מה את אומרת בעצם, שאת לא מאמינה לאלה שחתמו על המכתבים וטענו שבאמת מפריע להם לשחק באריאל? שהכל ציני אצלם?
"לא, לא. זה אולי מפריע להם, זו דעתם הפרטית וזה לגיטימי לחלוטין, אבל מי שמופיע במסגרות ממוסדות שנתמכות על ידי כספי ציבור - יש בעיה בכך שהוא מחליט בפני מי הוא מופיע ובפני מי הוא לא מופיע. שמעתי את יוסי פולק, שאגב אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הופיע בתיאטרון אבל הוא חתום על המכתב, אומר שאם תהיה הצגה בתל אביב שיהיו בה מתנחלים בקהל, הוא ישקול אם להופיע בפניהם. אז זה כבר לא השאלה של אריאל, זה כבר כל המתנחלים".
כן, נראה שלפולק יש בעיה להופיע בפני מתנחלים באשר הם.
"ומחר תהיה לו בעיה עם דתיים, ומחרתיים עם מצביעי ליכוד".
ואם תהיה לו בעיה? אז הוא לא ישחק מולם.
"שחקן שמקבל כסף ממסגרת ממוסדת שנתמכת על ידי המדינה יכול להחליט שלא בא לו להופיע בפני מצביעי ליכוד?".
יכול. ואז הממשלה בטח תחליט לקחת את התקציב לתיאטרון שהוא עובד בו, ואז התיאטרון יחליט אם לפטר אותו או להמשיך להעסיק אותו ולוותר על המימון מהמדינה. בדיוק כמו שקורה עכשיו.
"ואז יבואו ויצעקו שהממשלה סותמת פיות?".
לא יודע מה יצעקו. מה שמפריע פה זה שהאיום של "לקחת את התקציבים" זה הדבר הראשון שאת וחברייך בממשלה ובכנסת שלפתם. אין שום יכולת להכיל דעות אחרות, לנהל שיח ציבורי חריף. אולי בתור שרת התרבות היית צריכה להגיב נגד התוכן, לומר מה דעתך על חרמות ועל התנחלויות ועל מקומה של התרבות כשיש מחלוקות פוליטיות, ולא ישר לאיים בהסרת תקציבים.
"הם כתבו במכתב שלהם שההופעה באריאל מעוררת בהם 'שאט נפש'. אלה תכנים פוליטיים, וכשאמנים מתחילים לדבר פוליטיקה אז אני יכולה לדבר איתם פוליטיקה כמה שאני רוצה, אבל אני שרת תרבות ואלה לא נושאים של תרבות. אין לי שום בעיה לדבר פוליטיקה, זה המקצוע שלי, אבל כאן אני מדברת בתור שרת תרבות, ועל אף שאני פוליטיקאית, לעולם לא איימתי או ניפנפתי בחרב התקציבים כשעלו על הבמה מחזות שלא תמיד היה לי נוח איתם, וכשיש סרטים שלא תמיד נוח לי איתם, לי ולרוב הציבור הרחב, אפילו מתקוממים נגדם".
על איזה סרטים את מדברת?
"לא מעוניינת להיכנס לזה, עם כל הכבוד לך. גם אתה וגם אחרים מבינים על מה אני מדברת".
"ואלס עם באשיר"? "עג'מי"?
"הבנתי אותך, אבל אני אומרת בדיוק את מה שאני רוצה להגיד, ולא את מה שאתה מצפה".
זה נכון. "לעולם לא התערבתי בתכנים, למרות שציבור גדול בארץ לא היה שבע רצון מהתכנים, אבל יש קו אדום. כשאמנים פתאום מחליטים שהם לא יופיעו בפני ציבור מסוים, האמנים חוצים אז הקווים האדומים. מדובר בעיר שגרים בה אזרחים שנשלחו לגור בה על ידי כל ממשלות ישראל, לרבות ממשלות שישבו בהן נציגים של מרצ ושל מפלגת העבודה. האזרחים שם מקבלים שירותי חינוך, הילדים הולכים לבתי הספר".
"לא איימתי ולא שלפתי שום קלף". לימור לבנת מזגזגת (צילום: תומר אפלבאום)
רק בואי נזכיר שאריאל, על אף גודלה והשירותים שבה, היא עדיין התנחלות שנמצאת בשטחים כבושים ולא בתחומי ישראל הרשמיים.
"סליחה? אנחנו הרי לא נולדנו אתמול בבוקר. הם מקבלים חשמל מחברת חשמל, מים ממקורות".
אבל זו עדיין התנחלות בשטח שלעולם לא סופח רשמית לישראל.
"בעיני הפלסטינים גם הבית של שמואל הספרי ביפו הוא שטח כבוש".
בכל אופן, בניגוד להימנעות שלך מהתערבות בתכני התרבות, במקרה הזה שלפת על ההתחלה את קלף איום הסרת המימון.
"קודם כל, לא איימתי ולא שלפתי שום קלף. אל, אל תשים מילים בפי".
אני חושב שכל מי שקרא את דברייך חש שמדובר באיום עקיף. דיברתי עם כמה מחותמי המכתב שגם הבינו את זה ככה.
"מי חש? האנשים שעומדים מאחורי המכתב חשים? אה, אוקיי. אני בהחלט חסה על רגשותיהם ועל תחושותיהם, והם בהחלט קרובים ללבי כולם, אבל קרובים ללבי לא פחות מהם תושבי אריאל, ילדי אריאל, גמלאי אריאל, הנשים, הגברים והילדים שגרים שם, הסטודנטים הערבים שלומדים שם, כל אלה קרובים ללבי ורגשותיהם חשובים לי לא פחות מהרגשות של החותמים על המכתב. אני לא אמרתי שאפגע בתקציבים, לא אמרתי. מי שאמר משהו כזה, אני מציעה שתפנה אליו".
לא אמרת שתפגעי, אבל אמרת ששלחת את היועץ המשפטי שלך "לבדוק את כל הצדדים המשפטיים בנושא". זה נשמע לי כמו אמצעי לחץ.
"בהחלט לא אמרתי שאבדוק את האופציה להוריד את התקציבים מהתיאטראות, לא אמרתי משפט כזה בשום מקום. זה אתה אמרת עכשיו בלשונך. אמרתי לו 'לבחון את הצדדים המשפטיים בנושא', לא לבחון את האופציה להוריד את התקציבים מהתיאטרון".
אז מהם הצדדים המשפטיים שהורית לו לבחון?
"עופר יקירי, אני בזה מחזירה אותך עכשיו לדוברת המשרד, שני ישראלי, ואני מאוד מודה לך".
תגיות:
אופיר אקוניס,
דורון תבורי,
היכל התרבות אריאל,
יענקל'ה מנדל,
לימור לבנת,
עופר מתן,
פבלו רוזנברג