כמה כוח יש ביצירות קלאסיות?

יום חמישי 11 במרץ 2010 00:00 מאת: איתן בר - יוסף, עכבר העיר

תירוץ קלאסי לצאת מהבית שתי הצגות חדשות, "מראה מעל לגשר" ו"תעלולי סקפן", מזכירות למי שהתעקש לשכוח כמה עוצמה טמונה ביצירות קלאסיות, ובלבד שמתייחסים אליהן (ולקהל) בכבוד הראוי

מראה מעל הגשר (יח"צ)

פרסומת

האם צריך תירוץ מיוחד כדי לחזור אל ארתור מילר ואל מראה מעל הגשר? המחזה אמנם הועלה בתיאטרון הבימה ב־1990 (בכיכובו של יוסי בנאי) ושוב ב־1999 (עם ג'וליאנו מר), אבל נדמה שפעם בעשור זה בהחלט מינון סביר – ודאי כשמדובר במחזה כה עשיר וטעון. כן, היה נחמד אילו מנהלי התיאטראות שלנו היו נזכרים להוריד מהבוידם גם מחזות אחרים של מילר - "ציד המכשפות", למשל, תמיד עושה רושם רלוונטי – אך האמת היא שגם עלילת "מראה מעל הגשר" מתכתבת עם המציאות הישראלית העכשווית: נוכחותם של מהגרים בלתי חוקיים, המתח המתעצם והולך בין החוק היבש ובין קודים קהילתיים סגורים, תשוקות מיניות אסורות בתוך המשפחה - כל אלה הם הרי החומרים שמהם עשויות מהדורות החדשות שלנו.

אבל זו בדיוק משמעותה של קלאסיקה: היכולת להפליג אל מעבר לזמן ולמקום ולחשוף אמיתות אוניברסליות. יותר מכל יוצר אחר במאה ה־20 ניסה מילר להתמודד עם מורשת הטרגדיה הקלאסית: ב"מותו של סוכן", יצירתו הגדולה ביותר, הוא ברא מחדש את הגיבור הטראגי כאיש קטן ועלוב המתמודד בחוסר הצלחה עם החלום האמריקאי הקפיטליסטי (מה שלא הפריע למחזה להפוך לשוס עצום גם בסין של תחילת שנות ה־80). עלילת "מראה מעל הגשר" אמנם מתרחשת באותה תקופה, פחות או יותר; גם היא מתמקדת בדמות משולי החברה – אדי קרבונה, פועל הנמל – ועוסקת בפנטזיית כור ההיתוך באמריקה. אולם יותר משנפילתו של אדי קשורה לאתוס המודרני, היא מתכתבת דווקא עם העולם הקלאסי, ובמיוחד עם "אדיפוס" של סופוקלס – הן בשבירת הטאבו המשפחתי (אדי חושק באחייניתו, שאותה גידל מאז היתה ילדה קטנה), הן ביחסים המורכבים בין הפוליס ובין הפרט (המיוצגים כאן בדיאלוגים בין קרבונה ובין עורך הדין אלפיירי) והן במעין הדהוד אירוני של המרחב הגיאוגרפי הקלאסי (ההקשר היווני המקורי הפך כאן לסיציליה).

גדולתו של מילר טמונה ביכולת ליצור עלילה משכנעת, דיאלוגים ריאליסטיים ובעיקר קצב מתאים שיצליחו לסדוק את התמונה האידילית שבה נפתח המחזה – אדי חוזר אל ביתו החמים לאחר יום עבודה ארוך בנמל – ולהרחיב את הסדקים הללו, אט אט ובהדרגה, עד לסוף הבלתי נמנע. לצופה לא נותר אלא להביט בקטסטרופה בעיניים קרועות לרווחה.

כמה עוצמה טמונה בקלאסיקה - "מראה מעל הגשר" (יח"צ)

האם צריך אפוא תירוץ כדי לחזור אל "מראה מעל הגשר"? לא ממש - ובלבד שיש שחקן שיכול לשאת את ההפקה על כתפיו. יגאל נאור הוא כמובן שחקן כזה: אישיותו הבימתית, המשלבת תמימות פגיעה של ילד עם אלימות כבושה של גבר, היא זו שאיפשרה לו לגלם בהצלחה כה גדולה את גורודיש במחזהו של הלל מיטלפונקט בתחילת שנות ה־90, והיא גם זו שהופכת אותו לאדי קרבונה כה אפקטיבי – שוב, בבימויו של מיטלפונקט (שאף תירגם את הטקסט). צוות מקצועי, ממיטב שחקני בית לסין, ניצב לצדו: רבקה נוימן המרשימה (ביאטריס), אבי אוריה המעולה (אפליירי), הדס מורנו (קתרין), דרור דהן (רודולפו) ודן קסטוריאנו (מרקו) – כולם פועלים יחדיו, בתזמון מדויק, לצלילי המוזיקה המהפנטת של אורי וידיליבסקי, שהפך את צפירות האוניות בנמל לאותות מבשרי רע: תיכף יישפך כאן דם.

זוהי הפקה מצוינת, אך לא מושלמת. התפאורה (ערן עצמון) יושבת היטב על במת האולם הגדול של תיאטרון בית ליסין בדיזנגוף בתל אביב, וההכלאה שהיא מציעה, בין אלמנטים קונקרטיים ומופשטים, מהדהדת את עיצובן המקורי של הפקות מילר בברודוויי; הבעיה היא שממדיה האפיים של הבמה לא בדיוק מסתדרים עם האווירה הקלסטרופובית הדרושה כדי לקדם את העלילה.

התלבושות (אורנה סמורגונסקי) אותנטיות למראה, אבל אפשר היה להשקיע יותר בגרדרובה: ביאטריס אמנם נשואה לפועל נמל, אך גם לה מגיעות יותר משתי שמלות. אפילו הליהוק לא אידיאלי: דהן הוא שחקן מוכשר להפליא, שמצליח לגדול עם ואל תוך התפקיד, אבל זמר הוא לא (בעוד שרודולפו בהחלט כן); ואילו מורנו, שנשמעת נכון, נראית קצת מודעת מדי להופעתה ולמיניותה. אבל אלה הן באמת זוטות: "מראה מעל הגשר" מוכיחה כמה עוצמה טמונה בקלאסיקה, עתיקה או מודרנית – אם רק מוכנים להתייחס אליה כראוי.

אין גבול לאף תעלול

ומה עם ז'אן־באטיסט פוקלן, הלא הוא מולייר? האם צריך תירוץ כדי לשוב גם אליו? השנים האחרונות בכלל (וההפקה החדשה של טרטיף בתיאטרון גשר בפרט) הרי לא היטיבו עם מולייר: עיבודים מאולצים, משחק מוגזם, תזמון מהגיהנום או סתם חוסר דמיון לא בדיוק סייעו להמחיש את גאונותו של המחזאי הצרפתי, שנדחק אט אט לשולי הרפרטואר. תעלולי סקפן, ההפקה החדשה של תיאטרון החאן, היא לפיכך חוויה מתקנת: גם מי שסבור שיש משהו מעייף בקריקטורות הגרוטסקיות ובמעשי הקונדס האינסופיים לא יוכל שלא להיסחף ביופייה ובעליזותה של ההצגה הזו.

הבמאי, אודי בן־משה, שב ועושה שימוש בבמה כמעט ריקה (פרידה קלפהולץ־אברהמי), בתאורה אפקטיבית (רוני כהן), בתלבושות משעשעות (דנה צרפתי), ובמוזיקה אנרגטית (קרן פלס) כדי לחשוף את תפריה של העשייה התיאטרונית. במקרה הזה מדובר בהפיכתו של סקפן, אותו משרת תחמן ומקסים, למעין במאי על, שממטיר על הדמויות האחרות דיאלוגים והוראות במה ובכך מעצב, למעשה, את קומדיית הטעויות המתגבשת מול עינינו. ההחלטה לחזור אל תרגומו של נתן אלתרמן (בשינויים קלים) מעצימה עוד יותר את ההיבט המסוגנן הזה, המודע לעצמו: העברית המלוטשת צובעת את ההתרחשות הבימתית במעטה חלקלק של לכה בוהקת.

מהתלה פנטסטית - תעלולי סקפן (צילום: גדי דגון)

ויטלי פרידלנד, שכבר התבלט בעבר בשורה של תפקידים (מהגיבור ב"נוימן אגדת חיילים" ועד השדון ב"אהובת הדרקון"), עושה כאן עבודה מזהירה - שילוב בין אנרגיה מתפרצת ובין שליטה גופנית וירטואוזית. כשהוא ניצב על הבמה, דומה שאין גבול לאף תעלול. ההתלהבות שלו מדבקת, כנראה: שחקני אנסמבל החאן – שרובם מסוגלים לגלם את הטיפוסים הללו מתוך שינה (למשל, אריה צ'רנר ויהויכין פרידלנדר בתפקידי אבות קמצנים וחסרי לב, או יואב היימן ואודי רוטשילד בתפקידי מאהבים טפשונים) – ניגשים למשימה ברעבתנות של טירונים. לצדם מתבלטים גם ארז שפריר הבלתי נלאה (בתפקיד המשרת סילבסטר) ונילי רוגל הנהדרת (שסוחטת עד תום את המונולוג הארוך של הצוענייה).

אני מניח שפרנקופילים מובהקים מצד אחד וחוקרי דרמה אירופית של המאה ה־17 מצד אחר ידעו למצוא בחומרים הללו מורכבות של ממש, דרמטית ואידיאולוגית. אני, לדאבוני, מתקשה לזהות כאן יותר מסתם מהתלה חביבה. אבל איזו מהתלה פנטסטית! בן־משה ושותפיו להפקה הזו שבים וממחישים כמה מעט – כלומר, כמה הרבה – דרוש כדי להעלות קלאסיקה טובה. בין אם תבחרו במילר או במולייר (או בשניהם), טוב לגלות שהתיאטרון הישראלי עוד מסוגל להמריא.