רוזינה קמבוס נאבקת בסרטן

יום שישי 19 בפברואר 2010 06:00 מאת: שי גרינברג, העיר תל אביב

רוזינה קמבוס, אחת משחקניות התיאטרון הגדולות שיש פה, מתמודדת עם גידולים במוח, בריאה ובכבד ומשחקת במקביל בארבע הצגות שונות. ראיון בצבעים


רוזינה קמבוס נלחמת על חייה

פרסומת

האחיות במחלקה האונקולוגית ציפו לבואה של דיוות תיאטרון אבל לא למצלמה שעוקבת אחריה. אחת מהן בורחת לפתע למשרד קטן כדי לשים אודם. "שכחתי לומר, תכירו, זאת במאית שעושה עלי סרט", מסבירה השחקנית לאחיות בחיוך מנומס. תכף תשכב במיטת מכשיר ההקרנה, יכוונו על פניה מסכה עשויה רשת לבנה צפופה שהוכנה מראש בדיוק לפי מידותיה ויפעילו את המכונה. אור ירוק ישוטט עליה עד שיקבע איקס מדויק על שערה, ואז המכונה תשמיע רעש מתכתי בקול גבוה וצורם, כמעט בלתי נסבל. פרוצדורה של כמה דקות בודדות. 

הדמות השכובה על המכונה היא שחקנית הקאמרי רוזינה קמבוס. לאחרונה נודע לה שסרטן השד שבו נאבקה בחמש השנים האחרונות חזר להתפשט בגופה ושלח שלל גרורות: שלושה גידולים במוח, שניים בריאה השמאלית, אחד בכבד. כל אדם אחר, אפשר שהיה מתפלץ מול אבחנה כזאת, אבל קמבוס עובדת קשה כדי לשמור על שגרה. כעת היא נחה בטרנינג אפור־ורוד על הספה בביתה שבמושב בית דגן, כשדורון, בעלה זה 27 שנה, מזכיר לה לקחת כדור נגד פרכוסים. לשעות הערב הזמינה מדריכה לתרגול מדיטציה בודהיסטית. "הכל בסדר", היא אומרת, ספק מתוך שכנוע עצמי ספק מתוך אמונה אמיתית, דיבורה המהיר מתנגן במבטא רומני קל, "אני לא חנוקת צער. להפך, זה מה יש. היידה".

לשחקנית האנרגטית יש מספיק מה לעשות גם בלי המלחמה הרפואית המתישה שכוללת הקרנות במשך 14 יום, "ואחרי זה תרופה ביולוגית חדשה, או אולי כימותרפיה. עוד מוקדם לדעת". בזמן הזה היא חותמת 450 הצגות בתפקיד השכנה החטטנית בהצגה "הכתובה" של תיאטרון הקאמרי לצד שלמה בראבא, ענת וקסמן ושירה קצנלנבוגן; מככבת ב"השיבה לחיפה", על פי נובלה של רסאן כנפאני, לצד מירה עוואד; מגלמת את פרידה פרוצ'קין ב"שמו הולך לפניו" של קישון עם שלמה בראבא, תיקי דיין, שלמה וישינסקי ועוד; ועושה חזרות להצגה היחיד העצמאית "הפורצת" שעתידה לעלות בקרוב בבימויה של מיכאלה ליקא.

"יש לי סרטן של נשים שקיבלתי בירושה", היא מספרת, "סבתא מתה מזה בגיל 40 וחצי. אמא בגיל 45 וחצי. הן העבירו לי גן מסרטן שנקרא BRCA 1".
קמבוס נאבקה בסרטן גם ב־1993 ועברה ניתוח לכריתת רחם, "אבל זה לא היה קשור לגן אז אני לא מתייחסת לזה". מבחינתה, המלחמה האמיתית התחילה לפני חמש שנים. כבר פעמיים היא חשבה שניצחה את ה־1 BRCA הזה: "ב־2005 היה השלב הראשון, למפקטומה (כריתת שד חלקית). חמישה ימים אחרי הניתוח הייתי על הבמה עם 'עיר הנפט'. אחרי זה, 2008, מסטקטומיה. ניתוח מאז'ור. כריתה טוטלית. אז מה? אחרי 11 יום הייתי על הבמה להצגה 'הכתובה'. עם התחבושות. הצגנו ערב ערב. תשע הצגות בשבוע".

"לפי תקנון חתונות ולוויות" רוזינה קמבוס ב"מצבע סבתא"

בכל זאת מטגנים לי את המוח

גם מי שלא פוקד את התיאטרון בקביעות יזהה את רוזינה קמבוס (58) די בקלות. בין תפקידיה הרבים בטלוויזיה ובקולנוע זכורות בעיקר פרידה הוולגרית מסדרת הטלוויזיה הטראשית "ג'וני", ודבורה, מזכירת הקיבוץ האנטיפתית מסרט הפולחן "מבצע סבתא" (2000). היא נשבעת שעד היום חיילים עוצרים אותה ברחוב וגוערים בה, בסגנונו הפיקודי של רמי הויברגר: "תקשיבי לי טוב! הסבתא בדרך, ההלוויה מתחילה בארבע בול. עוד מילה אחת אני קובר אותה בדשא של החדר אוכל!". 


קשת הדמויות שגילמה במהלך הקריירה רחבה, אולם המכנה המשותף של רובן היה נשיוּת ויצריוּת, תכונות שמגולמות היטב במראה שלה. היריעה קצרה כדי למנות את כל שמות הסדרות והסרטים ששיחקה בהם – בין השאר: "שירת הסירנה", "סיפורי תל אביב", "הדברים שמאחורי השמש" - תמיד בתפקידי משנה שובי לב. הסרט האחרון שבו שיחקה היה "סרוגייט" (2009), שם שיחקה את תפקיד אמו של הגיבור (בגילומו של אמנון וולף). בפעם הבאה תראו אותה על המסך בתפקיד קונסולית ישראל ברומניה בסרטו הבא של ערן ריקליס, "הממונה על משאבי אנוש", עיבוד לספרו של א.ב. יהושע שייצא בעוד כמה חודשים.

"מהרגע שהתחלתי לחשוב על ליהוק היה לי ברור שאני רוצה אותה", אומר ריקליס, "לא רק בגלל שהיא רומנייה שמדברת עברית. היא צבעונית, דברנית, חכמה, יורה לכל הכיוונים. מצד אחד מאוד מאמא, ומצד שני מאוד אשה. התעקשתי עליה. נפגשנו לפני שנתיים. ואז התחיל המבצע: למצוא זמן שבו היא יכולה להתפנות לשבועיים של צילומים ברומניה בין כל ההצגות".

אבל לא רוזינה תיתן לפרוצדורות של הסרטן להשתלט על סדר היום שלה. "אני אמזונית, מאמי, אני מלאה צלקות. עברתי כריתות של כל מיני איברים נשיים בגוף, אבל שום דבר מהנשיות שלי לא נפגע". היא עברה גם כימותרפיה בזמן החזרות ל"שמו הולך לפניו" ומסבירה שהיא ממש לא מתכוונת להפסיק להציג. "עם 'הפורצת' נחכה לראות מה קורה בסוף ההקרנות; ב'שמו הולך לפניו' וב'השיבה לחיפה' (שתיהן רצות כמעט שנתיים; ש"ג), אין לי שום בעיה. זה לא תפקיד חדש שאני צריכה לזכור, כי בכל זאת מטגנים לי את המוח עכשיו. הטקסט מקובע, הוא נמצא במדף. בסדר, אני אהיה פחות נמרצת מתמיד. בין כה וכה, גם כשאני לא נמרצת הם חצי ממני, אז זה לא משנה".

"השיבה לחיפה" הוזמנה לאחרונה להציג בפסטיבל התיאטרון הבינלאומי בעיר עדנא שבטורקיה שיתקיים באפריל הקרוב וקמבוס בהחלט מתכננת לנסוע. "אני לא יודעת מה יהיה עם הטיפולים, קודם שיגידו שיש נסיגה, אבל בכל מקרה יש משפט כזה שאומר 'חו"ל דוחה טיפול!'".

עם שחקני ההצגה "השיבה לחיפה" (צילום: משה שי)

שאלת את הרופאים מה הסיכויים שלך להתגבר על המחלה? או כמה זמן נשאר לך?

היא מזדקפת בנחרצות ומתקוממת: "איך אפשר לשאול מישהו כמה אתה נותן לי? אי אפשר. ואני גם לא רוצה לדעת! למה לי? את חושבת שאני אחיה יותר טוב אם אני אדע שזה חצי שנה או שש שנים? לא. השיער שלי עדיין מחזיק מעמד. אמור לנשור, קרחות קרחות, אבל לא בטוח. יכול להיות שאני אהיה מאוד חזקה. בגלל זה החלטתי לא לעשות גלח, כמו פעם שעברה, למרות שגלח עושה משהו מאוד טוב. אני מרגישה איתו קומנדו. מגויסת".

בראבא שם בשבילי כיפה בלילה

הסימן הראשון למחלה הופיע לפני קצת יותר מחודש, על במת בית יד לבנים ברעננה, במהלך הצגה של "השיבה לחיפה". במקום לומר את המילה הקבועה בשורת המחזה - "לצבוע", קמבוס אמרה "לצלם". בהמשך ההצגה היא שיבשה משפט שלם ואמרה חצי ממנו ברומנית. "חשבתי 'וואו, כנראה אני קצת עייפה מכל הדברים שאני עושה'. בדיעבד הסבירו לי שזה דיאפיזה - הגידולים לחצו לי על המרכז המוטורי שהיה אחראי אצלי להפרדה בין השפות". 
לקחו שבועיים נוספים עד שקמבוס גילתה את התמונה במלוא חומרתה. זה קרה בשבת האחרונה של ינואר. תחילה דווקא היה רושם של יום יפה: קמבוס בדקה אי־מיילים, שתתה קפה במרפסת, חשה מעט לחץ באוזניים, דורון מדד לה לחץ דם שהתגלה כתקין, הם התכרבלו בספה וצפו בסרט "שרק השלישי". באמצע הסרט עלתה לחדר השינה שבמפלס העליון של ביתה, "ופתאום מתחיל פה משהו בצוואר", היא מצביעה על צדו הימני, "הרגשתי אותו ממשיך לטפס, מושך לי את הפה, ופתאום אני מרגישה אותו על הרקה. קראתי לדורון, בזמן שהוא עולה אני כבר בעווית טוטלית והצוואר שלי התעוות. לא יכולתי לנשום", היא מעוותת פניה בחיקוי חצי מצחיק חצי מבעית של שיתוק חלקי בפנים וממשיכה להדגים עם גופה: "היד הימנית התחילה לקפוץ כמו תרנגולת שחוטה. המזל הוא שהייתי על המיטה". גם אדם, בנה הצעיר של קמבוס, הגיע עם דורון לחדר השינה ונבהל. "העיניים שלהם היו מורחבות באימה ואני מלמטה, כמו מתחת זכוכית, בהכרה מלאה, רואה אותם ולא יכולה להגיד כלום", היא משחזרת, "כשעברתי את השיא התחלתי לצבוט אותו (את דורון) עם היד, שיראה שאני זזה. שאלתי 'השתחרר פיפי?'".

האמבולנס הגיע מיד ולקח אותה לתל השומר, שם נקבעה האבחנה. בדיעבד היא מספרת ש"כל לילה בקיץ האחרון חלמתי שבתוך הגולגולת שלי משתלשלים על קורי עכביש עדינים כמו מג'לי, אצטרובלים יפים יפים, כמו יהלומים בכל מיני צורות. אז תגידי שהרגשתי שהגרורות מגיעות? לא. אם אין לך כאב ראש ואת לא מסתחררת ולא בא לך להקיא אין מה לעשות סי.טי. הבדיקה עצמה היא קרינה מיותרת".

בעלה היה זה שהודיע לתיאטרון את החדשות, "ואז התחילה סערה גדולה באותו הערב", היא משחזרת, "כולם התקשרו. המנהלים, המזכירות והמלבישות. בראבא אמר 'אני שם כיפה בלילה, השם שלך על השפתיים שלי, מתפלל איתך כשאני הולך לישון ועל הבוקר שחרית איתך'. תיקי (דיין) מתקשרת כל הזמן. גם אנשים מהבימה שלא שמעתי מהם שנים התקשרו (קמבוס עברה לקאמרי מהבימה בשנת 1999; ש"ג). הכי ריגש אותי שבמחלקה פתאום ראיתי את שלושת המוסקטרים לידי - שלושת הנהגים של הקאמרי באו בנפרד לראות אותי. וכולם ככה", היא שומטת את הסנטר ומחקה פרצוף עצוב, "ואמרתי, 'בשביל מה אתם בוכים? אתה – מה עם הבת שלך? ואתה – מה עם הבן שבצבא?'".



בראבא אמר "אני שם כיפה בלילה" - עם תיקי דיין ב"שמו הולך לפניו" (צילום: יח"צ)

רציתי לצאת מהמרתף של הבימה

צל המחלה מרחף מעליה מילדות, ודומה שהמאבק שקמבוס מנהלת עכשיו הוא חלק משרשרת מאבקים שנמשכים מאז גם בחייה האישיים והמקצועיים.
היא נולדה בעיירה בקאו שברומניה ב־1951 לאם לורה שהיתה שחקנית מפורסמת ולאב וסילה שעבד כמנהל התיאטרון המקומי. יש לה אח, ג'נו, שמבוגר ממנה ב־15 חודשים. פתאום היא מתחילה לבכות. "אני זוכרת שסבתא סיפרה שאמא הלכה לרופא כשהיא היניקה את אחי ואמרה לו שהיא לא מרגיש טוב, שאולי יש לה גזים. הרופא אמר לה 'לגזים שלך יש עיניים וידיים'. היא רצתה לעשות הפלה אבל סבתא אמרה לה 'תראי כמה שימחה הילדה הזאת תביא לך לחיים'. אז כל החיים תמיד ניסיתי להוכיח את עצמי. שמגיע לי לחיות. שלא סתם באתי במקרה. יש לי תפקיד. לחלק שימחה, לעשות טוב לאנשים".

למורת רוחה של אמה, כשקמבוס גדלה היא הלכה בעקבותיה והפכה לשחקנית תיאטרון. "הייתי כוכבת גדולה ברומניה. עדיין מבקשים ממני לחזור". לארץ הגיעה ב־1983, כשהיתה בת 32, עם ילדה הקטן טומי (היום בן 31). זה קרה לאחר שבעלה האדריכל נסע יום אחד לשווייץ לייצג את רומניה ביריד תיירות, ולא חזר. הוא ביקש שם מקלט מדיני ונשאר; "בלי לספר לי, בוודאי", היא אומרת, "אחרת לא הייתי הולכת לחכות לו שש שעות בשדה התעופה עם טומי הקטן, ולהתעלף. הרשויות באו ולקחו לי הכל מהבית. השאירו אותי עם חתיכת שטיח. הסקיוריטטה (המשטרה החשאית של השלטון הטוטליטרי ברומניה; ש"ג) לקחה אותי לחקירות. הייתי אז בשיא שלי בבירת רומניה. הייתי בת בית בשגרירות ונצואלה, אמריקה, צרפת, קנדה, מי לא ידע מי זאת רוזינה קמבוס, השחקנית הדגולה שמוזמנת ועושה שמח וכולם רוצים את קרבתה? הלכתי לשגרירות ישראל וביקשתי שיגנו עלי כי אני רוצה לעלות לארץ".

ציפי פינס, אז מנהלת תיאטרון באר שבע, שמעה ממכרים רומנים על עלייתה של השחקנית המפורסמת ושלפה אותה היישר ממרכז הקליטה. ב־1986 זכתה קמבוס בפרס קול ישראל על גילומה של רוזה ב"צריך פיאט בחיים" של תיאטרון באר שבע. בינתיים גם התחתנה בשנית עם דורון, כלכלן במכון ויצמן, ונולד בנה השני אדם (22), "כשהביסטייה (בהמה ברומנית; ש"ג) נתן לי סוף סוף גט אחרי ארבע שנים".

ב־1987 עברה קמבוס להבימה, ב־1997 קיבלה את פרס קלצ'קין על גילומה של אנה ב"אנה וייס" ואת פרס תיאטרונטו עבור השחקנית המצטיינת על תפקידה בהצגה "לאורך הקירות". ב־1998 זכתה בפרס התיאטרון על תפקידה ב"ההולכים בחושך" ובתיאטרון הקאמרי זכתה בפרס אברהם בן יוסף על דמותה של דופה בהצגה "קרום". חוץ מהפרסים היא הספיקה לשחק, בין השאר, בתפקיד המלכה ב"כריתת ראש" בבימויו של חנוך לוין, "ולשחק איתו סטנגה בחזרות". ב־1999 נטשה את הבימה לטובת הקאמרי. "בשנים האחרונות בהבימה היה לי רע, לא יצאתי מהמרתף ורציתי להיות גם על פני הקרקע", היא מסבירה.

אבל על אף היותה שחקנית מוערכת שזוכה בפרגון רב, קמבוס סבורה שהיא לא הכוכבת שהיתה יכולה להיות. "כשירדתי מהמטוס התכופפתי על ארבע ונישקתי את הארץ. כולם רואים כמה התעקשתי כל השנים האלה להוכיח שהמקום שלי פה, שלכאן אני שייכת למרות שלא נולדתי פה ולא שירתי בצבא", היא אומרת במרירות, "יש משהו נורא קטנוני בתפיסת העולם של המדינה הזאת, של כל העולם התרבותי פה. אין כמעט שחקנים גדולים ששיחקו איתי, רובם ממובילי הדור, שלא יגידו בשקט 'את השחקנית הכי מדהימה. אי אפשר בלעדייך', אבל הם אומרים את זה תמיד בשקט. בלחש. לפעמים אני רוצה לשמוע את זה בקול רם". אז הנה, תיקי דיין אומרת את זה בקול רם: "רוזינה כל כך ויטלית, נשית, יכולה לשחק דברים שמעט מאוד שחקניות שלנו יכולות לשחק. היא שחקנית בכל רמ"ח איבריה. היא אוהבת לשחק, אוהבת להיות על הבמה. דיווה אמיתית. היא שחקנית כל הזמן. גם בבוקר, גם בצהריים. גם בערב. על הבמה ומחוצה לה". ונועם סמל, מנכ"ל הקאמרי, מוסיף: "רוזינה שחקנית נפלאה ואשה אמיצה ביותר. אני מוריד בפניה את הכובע".

מתוך ההצגה "פרי אהבה"

בעצם התנסיתי בכל

בתור השחקנית הטוטלית שהיא, רוזינה בזה לרייטינג, ואין סיכוי שתראו אותה באיזשהו ריאליטי בפריים טיים. מקסימום בהפקות מקור, וגם באלה היא בררנית. "אנחנו בשלב של פסאודו תרבות", היא פוסקת, "יש איזו זילות של הכל. מיניות זה לא חייב להיות פורנוגרפיה. אני לא מתפלאת שכל כך הרבה גברים הופכים להומואים כשלנשים כנראה צמחו שיניים בכוס. אני לא אומרת תסתירי את המיניות שלך, אבל אל תראי לי שרליליות. לא רוצה לפתוח טלוויזיה בפריים טיים ולראות אשה מזדיינת על הבוקר". אמנם היא בעצמה השתתפה לפני שנה באחת הפרסומות שמזינות את מפלצת הפריים טיים, בתור סבתא שעושה בלגן במטבח כדי להצדיק שימוש ברוטב לעוף של קנור, "אבל לפחות היתה שם מחשבה וסיפור ולא רק גלגול ואחיזת עיניים", היא טוענת.


לפתע היא מפתיעה באמירה שלא הייתם מצפים לשמוע מאשה שמגרדת את ה־60. "יש לי הרבה חברים הומואים ולסביות. אני לא מחפשת אותם במכנסיים, זה לא מעניין אותי, ואני לא נגעלת מכלום אחרי שבעצמי התנסיתי בכל. אני מציעה לכולם, במקום שתהיה סקרנות יתר שהיא חולנית, ללכת לספק את השאלות הכי קשות בעצמך, אחרת זה פשוט מדרון חלקלק מאוד".
באותה קלילות ספונטנית היא מסבירה שהדימוי של האשה החושנית שמזוהה איתה – אפילו ב"מבצע סבתא" שיחקה שרלילה בוגרת שמבצעת זממה בחדר ההנצחה - מגיע מהצורך הפשוט לעשות סקס. "בכל פעם שאני נהיית חולה, הדבר הראשון שאני מדברת עליו עם דורון זה סקס. יהיה עוד סקס? הכל יחזור? סקס זה הגשר שלנו והגשר שלי לחיים. אני לא יכולה בלי. אפילו כשעשיתי כימותרפיה עשינו סקס. בחבר'ה הבדיחה היא שהסיבה שהתחתנתי עם דורון היא שהוא רומני ואני יכולה להדריך אותו בשפת האם שלי. זה מאוד רומנטי לחשוב שאפשר לעשות סקס בלי דיבורים, אבל אידיוטי".

כעת שוב מתגנב הטון המינורי לקולה. אחרי 27 שנה בתיאטרון הישראלי היא אומרת שהיא עדיין מרגישה זרה. אולי בגלל שהגיעה רק לקראת אמצע שנות ה־80, הרבה אחרי גל העלייה הרומנית למדינה. גם לחנוך לוין הגיעה לאחר שכבר סיים לבנות את הנבחרת שלו. "הוא אמר לי, 'רוזינה, באת לי כמעט בזמן. למה לא באת קצת יותר מוקדם?'. היו לו חברים אחרים שהוא היה מחויב להם. כזה הוא היה - נאמן אמיתי". חשוב לה לסמן מטרות לעתיד. "אני לא חושבת שעשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות בגיל הזה. החלום שלי הוא לשחק את אליזבת מלכת אנגליה. במיוחד בגלל הקטע שבתולת הברזל הזאת משחררת את אסקס בן ה־40 שילך לעשות לעצמו משפחה וילדים. שמישהו ירים את הכפפה. אין לי זמן לחפש עכשיו. אני צריכה להשקיע בלהבריא".

קמבוס אומרת שהיא גם בהחלט חושבת שהגיע הזמן שתככב בסרט פעם גם בתפקיד ראשי. עכשיו יש אחד כזה: סרט דוקומנטרי על המאבק הנוכחי שלה בסרטן. הבמאית וידידת המשפחה, אלה זהרנו, אמנית וידאו בת 31, הגיעה אליה עם הרעיון מיד לאחר שנודע לקמבוס שהיא חולה. מאז היא מלווה אותה בהקרנות, בבית ובזמן ההצגות. המצלמה שלה נוכחת איתנו גם בזמן הראיון הזה.

זהרנו: "נסעתי לבקר אותה מיד והתרשמתי מהעוצמה ומהשנינות שלה. היא אמרה שהיא רוצה לקנות כמה שיותר זמן, שהיא מוכנה לצאת לקרב, ופתאום נורא רציתי לצאת לשם איתה. אמרתי לה, 'בואי, נצלם את הקרב. היא היססה בהתחלה אבל זרמה איתי. זה מרגיש כמו שליחות כי כשהסרט ייצא הוא ייתן כוח להרבה אנשים, אפילו בזה שהיא אומרת שהיא מוכנה להילחם. אם לי היו אומרים שיש לי סרטן בכל הגוף הייתי מתפרקת, אבל היא לא מוותרת. בלי ציצים, בלי שיער, לא משנה. היא ממשיכה הלאה".

עם תיקי דיין בהצגה "נפט" בתיאטרון הקאמרי (צילום: יח"צ)

רוזינה, איך את מרגישה עם הסרט?

"מעייף נורא. קשה להיות בפיקוח כל הזמן", היא מתלוננת ומיד מתרצה מחדש למצלמה ומחייכת לבמאית, "אני מנסה להתאים את עצמי אליה. זה מעשה טוב. מצווה. היא תצלם אותי בכל מיני פוזיציות גם כשאני לא דיווה, גם כשאני לא מרגישה טוב. אני מקווה שאני ארגיש רק טוב ושהסרט יהיה תעודה של תקופה מסוימת, ונראה אותו. ההשתקפות, ההסתכלות הזאת, היא טובה. אני מנסה למצוא בי עכשיו את כל מה שמפעיל אותי קדימה ומגייס את הכוחות שלי. היא מכריחה אותי להיות מפוקסת. אבל יהיו רגעים של רפיון. יהיו. וזה... גם טוב".  

היא מזרזת אותנו להפסיק את הראיון והצילומים כדי לכבד אותנו בחומוס שהיא בישלה. השיחה מתגלגלת לדיון על הגיל שבו צריך להתחיל להשתמש בקרם פנים כדי למנוע קמטים. "האידיאל שלי זה כן להתקמט", היא מסכמת במבט חולמני, "להיות מוזאיקה. זה מבטיח לי זִקנה ארוכה". לבקשתה של זהרנו היא חוזרת על המשפט מול המצלמה. שיישאר לנצח.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(16 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 04/11/2010 15:54:07

  • 05/03/2010 01:03:57

  • 02/03/2010 12:26:00

  • 24/02/2010 21:56:00

  • 23.תודה(רוזינה)

    24/02/2010 13:23:59

  • 22.תודה(רוזינה)

    24/02/2010 13:23:59

  • 21.רוזינה יקירתי(אורנית בראון)

    23/02/2010 08:16:42

  • 21/02/2010 19:57:50

  • 21/02/2010 13:12:20

  • 21/02/2010 13:09:01

  • 20/02/2010 09:23:39

  • 20/02/2010 00:24:51

  • 19/02/2010 22:38:05

  • 19/02/2010 21:58:57

  • 19/02/2010 20:46:18

  • 19/02/2010 20:42:18

  • 19/02/2010 18:12:57

  • 19/02/2010 17:48:25

  • 19/02/2010 17:12:04

  • 19/02/2010 15:47:47

  • 19/02/2010 15:20:17

  • 19/02/2010 14:06:06

  • 19/02/2010 12:55:40

  • 19/02/2010 11:56:17

  • 3.נפלאה(אריאל)

    19/02/2010 11:35:27

  • 19/02/2010 10:52:14

  • 19/02/2010 10:32:43