הילד בן שלושים

יום רביעי 24 בינואר 2007 00:10 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

"נשיקה אחרונה" בדי.וי.די הוא דרמה בינונית-מינוס שסובלת מבימוי גס ולא מצליחה לטפל בנושא שהפך לקלאסיקה - הגבר האינפנטיל שמפחד מכל דבר

ב-1967, כש"הבוגר" יצא לראשונה לאקרנים, הסרט שווק באמצעות הפוסטר המפורסם שבו רגל נשית חשופה חוצה את גופו של דסטין הופמן. מתחת להופמן הופיעו המילים הבאות: "זהו בנג'מין. הוא קצת מודאג לגבי העתיד שלו".

הרבה השתנה בשלושת העשורים שעברו מאז ועוד יותר נשאר כמו שהיה. הפוסטרים של הסרט "נשיקה אחרונה" מציגים את פרצופו המפוחד של זאק בראף ("סקראבס", "גרדן סטייט"), "הבוגר" של שנות האלפיים. הכירו את מייקל. גם הוא קצת מודאג לגבי העתיד שלו.

ההבדל העיקרי בין שני הסרטים הוא הבדל של גיל. אם בנג'מין היה "לייט בלוּמר" בתחילת שנות העשרים לחייו, מייקל סובל מאינפנטיליות כרונית כשהוא מתקרב בצעדי ענק לגיל השלושים. למרות שהוא אדם עם השכלה וקריירה שעומד להפוך לאב גאה, מייקל מפחד. הוא מפחד מאחריות, ממחוייבות, משגרה. הוא מפחד להיות במערכת יחסים, הוא מפחד להיות לבד. הוא מפחד פחות או יותר מהכל.

על התסריט של "נשיקה אחרונה", עיבוד של דרמה איטלקית שאותה לא ראיתי, חתום פול האגיס. בשנים האחרונות הספיק האגיס, שהיה עד אז תסריטאי טלוויזיה זניח, להיות מועמד לאוסקר על כתיבת "מיליון דולר בייבי" ולזכות על "התרסקות", שאותו הוא גם ביים.

"התרסקות" נראה כמו עשרות שעות של זבל טלוויזיוני מזוקק שנדחס לתוך סרט בן שעתיים, רצף של מלודרמה, צעקות וקליימקסים. ב"נשיקה אחרונה" מנסה האגיס ליישם את אהבתו לשטחיות ולהגזמות פרועות על דרמה קומית מינורית ואנושית. התוצאה קצת מזכירה פיל בחנות חרסינה.

לא שאין לסרט פוטנציאל. מנטליות של גיל התיכון שנגררת רחוק אל תוך גיל העשרים והשלושים היא תופעה מוכרת ומתועדת. הקולנוע מנסה לעשות לה דרמטיזציה ראויה זה זמן רב (ע"ע רוב הפילמוגרפיה של קווין סמית) והוא נכשל פעם אחר פעם. גם האגיס נכשל.

הוא לא מסתפק בסיפורו של מייקל ומייצר סביבו אינספור דמויות נוספות עם בעיות זוגיות משלהן. הסרט מתרוצץ בין סיפור לסיפור, ולא ממש מתעמק באף אחד מהם. כל דמות נשארת בגדר סטריאוטיפ, כל קונפליקט מדולל לרמה של אופרת סבון, כל פתרון - לרמה של סיטקום.

בין הפגנות הבהמיות של האגיס, הסרט לעיתים מפתיע לטובה. למרות שיש בעיה גדולה ברמת הסרט השלם, כמה סצנות מצליחות לפגוע במטרה ולחשוף רגשות מכוערים בצורה יפה.

בראף, לעומת זאת, בעיקר ממלא חלל. כשרון המשחק שלו מוגבל והוא לא משכנע בתור גבר שיכול להשיג אפילו אחת משתי הבחורות שמזילות עליו ריר לאורך הסרט, ובטח שלא את שתיהן בו זמנית. מה גם שהנשים שלצדו, ג'סינדה בארט ("פוסידון") ורייצ'ל בילסון ("The O.C"), אינן מעניינות במיוחד.

את ההצגה גונבים בעיקר בני הדור המבוגר, בליית' דאנר וטום וילקינסון, וכן קייסי אפלק, שחקן מוכשר שנתקע בדרך כלל בתפקידים קומיים מפגרים. הוא מגלם את כריס, אחד מחבריו של מייקל, והופך תפקיד שולי לאחד האלמנטים הטובים ביותר בסרט.

אולי אני מחמיר מדי עם "נשיקה אחרונה". בסך הכל זוהי דרמה סבירה-מינוס עם הרבה כוונות טובות ומעט הישגים. לא משהו שהנמכת ציפיות אינטנסיבית לא תוכל לפתור.

התוספות לסרט די חסרות ערך - חומר שיווקי, קליפ וטריילר. אה, וואלה, גם קליפים וטריילרים הם חומר שיווקי.

הסרט נצפה באדיבות ספריית זמנים מודרניים.