אבטה חוזר הביתה

יום שלישי 16 במאי 2006 07:00 מאת: בן שלו, הארץ, אדיס אבבה

סקסופוניסט ההרכב "ראס דשן", אבטה בריהון, חווה ביקור מולדת מרגש, כשנסע להופיע בעיר הולדתו, אדיס אבבה


חיבור מוזיקלי מושלם. ראס דשן

(צילום: דניאל צ'צ'יק)

פרסומת

שגריר פולין באתיופיה היה מלא התלהבות. ביום רביעי לפני שבועיים, חמש דקות אחרי סיום הקונצרט של ההרכב הישראלי "ראס דשן" במלון הילטון באדיס אבבה, הוא עמד ליד הדוכן המאולתר למכירת דיסקים שהוצב בכניסה לאולם המופע, החזיק בידו דיסק של ההרכב וחיפש לשווא את המוכרת. "זה היה קונצרט נהדר", אמר השגריר, מריוס ווז'ניאק. "הסקסופוניסט הזכיר לי מאוד את ג'ון קולטריין. הייתי מאוד רוצה לדעת אם הוא באמת הושפע ממנו". לבסוף התייאש מההמתנה למוכרת, קרא לאחד מאנשי הביטחון הישראלים ששמרו על האולם, שילשל לידיו את הסכום הנדרש, לקח את הדיסק והלך.

לקונצרט, שהתקיים ביוזמת שגרירות ישראל באתיופיה לכבוד יום העצמאות, הוזמנו דיפלומטים רבים, שמטבע הדברים לא היו משמיעים מלת ביקורת גם אם היו סובלים קשות בזמן ההופעה. אבל כמו שגריר פולין, גם נוכחים אחרים בקהל דיברו על הקונצרט בהתלהבות שהעידה ככל הנראה על הנאה אמיתית. "אני לא מבין יותר מדי בג'ז, אבל זה היה נהדר, מאוד מקורי", התמוגג שגריר הוותיקן באדיס אבבה, רמירו מולינר. "הם לקחו שתי תרבויות ומיזגו אותן בצורה מושלמת", התלהב המזכיר הראשון של שגרירות גיניאה המשוונית, מאוריציו מאורו אובאמה. "לא ידעתי שאפשר להוסיף כאלה תבלינים מעניינים למוזיקה אתיופית. אם זה היה תלוי בי, הם היו מקבלים כבר עכשיו הזמנה לחזור לכאן בשנה הבאה", הכריז גטאצ'יו טספאיה, בכיר בסוכנות למניעת אסונות בממשלת אתיופיה.

הקבוצה היחידה בקהל שאולי נהנתה פחות מההופעה היתה הישראלים שחיים באדיס. הם ציפו למופע פופ מרקיד כמו זה של עידן רייכל, שהופיע באותו מקום בהצלחה מסחררת לפני ארבעה חודשים, וקיבלו הרכב שמפגיש בין מוסיקה אתיופית למוזיקה מאולתרת, שיונקת מג'ז ואפילו ממוזיקה קלאסית מודרנית ועשויה לפרקים להיות תובענית למדי.

החבר הכי טוב שלי

הקונצרט של "ראס דשן" איפשר לשגרירות ישראל להציג לפני הקהל האתיופי, שהתעניין מאוד בביקורו של ההרכב, סיפור עלייה אופטימי וחיבור מוזיקלי מושלם בין התרבות הישראלית לתרבות האתיופית. הסקסופוניסט וכוכב ההרכב, אבטה בריהון, עלה לישראל מאדיס אבבה לפני כשבע שנים. מנהלת מרכז הקליטה שאליו הגיע הופתעה בתחילה לשמוע שבאתיופיה יודעים מה זה ג'אז, אבל אחרי ששמעה אותו מנגן הפכה עולמות והשיגה בשבילו סקסופון. בשנים הראשונות בישראל הוא התקשה למצוא עבודה והתפרנס מניקיון ושמירה. פגישה עם הפסנתרן הירושלמי יצחק ידיד הולידה את אחד ההרכבים הישראליים הטובים של השנים האחרונות, שזכה לאחרונה להערכתם של מגזיני ג'אז מרכזיים בעולם.

בריהון, בן 35, חזר לפני שבועיים לאדיס לראשונה מאז עלה לישראל. המוזיקאים המקומיים, התברר, לא שכחו אותו. בכל מועדון שאליו נכנס בזמן הביקור של "ראס דשן" בעיר, ולפעמים סתם כך באמצע הרחוב, הוא פגש מתופפים, בסיסטים, גיטריסטים וסקסופוניסטים, שניגנו אתו לפני 10 ו-15 שנה, ועכשיו חיבקו אותו בחום ואמרו למי שעמד לידו: "הוא היה החבר הכי טוב שלי. שמעת אותו מנגן? סקסופוניסט גדול".

באחד המועדונים הסצינה הזאת חזרה על עצמה שש או שבע פעמים במשך פחות משעה, ובמלון הילטון, שבו ניגן בריהון יום-יום במשך כמה שנים עם הזמרים האתיופים הגדולים ביותר, הוא לא יכול היה ללכת יותר מעשרה מטרים בלי שתישמע הצעקה "אבטה!" ואחד השוערים, הטבחים, המלצרים או הפקידים יתנפל עליו בחיבוק עז.

מבחינה מוזיקלית, בריהון חזר לאדיס כמנצח. הוא מוזיקאי טוב יותר מכפי שהיה כשעזב את העיר. "אני מזהה התפתחות עצומה בנגינה שלו. גם בטכניקה, אבל בעיקר בצבע של הצליל שהוא מפיק", אמר אקלילו זאודי, סקסופוניסט שניגן עם בריהון בלהקות שונות ומנהל כיום את בית הספר למוזיקה של אוניברסיטת אדיס אבבה. "הוא תמיד היה מאוד מוזיקלי, אבל הנגינה שלו העמיקה, ואני בטוח שזה קרה מפני שהוא נחשף לדברים שהוא לא היה יכול להיחשף אליהם באתיופיה. פגשתי אותו אחרי ההופעה ואמרתי לו: 'אבטה, טוב שעזבת'. אם הוא היה נשאר פה, הוא היה מנגן רק מה שהיו אומרים לו לנגן. כדי ליצור את המוזיקה שהוא ניגן כאן בהופעה, צריך קודם כל חופש. באתיופיה אין חופש אמנותי, ואני שמח בשביל אבטה שהוא מצא את החופש הזה בישראל".

בריהון דווקא נראה מאוכזב בסיום ההופעה, מסיבות שלא היו קשורות למוזיקה. כשהגיע לאדיס, כמה שעות לפני הקונצרט, נודע לו שבנו, נחום, שאותו לא ראה מאז עלה לישראל, נמצא בעיר עם אמו, גרושתו של בריהון. בריהון הצליח לאתר את הסבא והסבתא של בנו ולהפציר בהם שיביאו את נחום להופעה. בסיום הקונצרט התברר לו שהם לא עשו זאת, ואפילו נוכחותן של אמו ואחותו, שגם אותן לא ראה מאז שעזב, לא הצליחה לשכך את אכזבתו.

אחרי שיתר חברי ההרכב חזרו לישראל, בריהון נשאר למשך שבוע נוסף בעיר והצליח סוף סוף לפגוש את נחום. "הלכתי לבית של הסבא והסבתא, התקשרתי אליו מלמטה ושאלתי אם הוא רוצה לראות אותי. הוא אמר: 'בכיף'. עליתי לשם והייתי בשוק. הוא כל כך גדל". נחום בן 11 היום, וכשבריהון ראה אותו בפעם האחרונה הוא עוד לא היה בן 5.

"שאלתי אותו, 'אתה זוכר אותי?'" המשיך בריהון. "הוא אמר שהוא שכח, אבל סיפר לי שלפני שבועיים הקרינו בטלוויזיה הופעה של מחמוד אחמד (אחד הזמרים הגדולים באתיופיה, שבריהון ליווה במשך כמה שנים, ב"ש) ומישהו אמר לו: 'תראה, הנה אבא שלך מנגן'".

האורגן עורר אימה

בעשר בערב, שעה וחצי אחרי סיום ההופעה בהילטון, עלו חברי "ראס דשן" - בריהון, יצחק ידיד והקונטרבסיסטית אורה בועזסון-חורב - לבמה של מועדון "הארלם ג'אז קלאב", שמרוחק מהילטון עשר דקות נסיעה. למרות השם המפוצץ, ה"הארלם" הוא לא בדיוק מועדון ג'אז. יום לפני ההופעה של "ראס דשן" ניגן במקום זמר אמריקאי ששר מחרוזת להיטי סול ("סקסואל הילינג" של מרווין גיי, "סקס משין" של ג'יימס בראון ועוד שירים ברוח דומה) לפני קהל דליל מאוד. כשידיד ראה באותו ערב את האורגן העלוב שעליו היה אמור לנגן למחרת, הוא התמלא אימה. הכל הצביע על כך שההופעה של "ראס דשן" במועדון, שאורגנה מלכתחילה כדי שההרכב יוכל להופיע גם במקום פחות רשמי מהילטון, לפני קהל פחות מכופתר, נידונה לכישלון.

למעשה, זאת היתה הופעה מעולה, טובה בהרבה מההופעה בהילטון. המועדון היה מלא, בעיקר בצעירים, ואפילו חליפה אחת לא נראתה במקום. ידיד הפסיק לפחד והתחיל לאהוב את האורגן העלוב. בועזסון-חורב תקפה את מיתרי הקונטרבס באגרסיביות לא אופיינית ("שומעים שהיא באה מרקע קלאסי, אבל בניגוד לרוב המוזיקאים הקלאסיים היא יודעת להשתחרר", התלהב אנדריאס קניג, גרמני שמנהל קרן סיוע באדיס, שישב על הבר בזמן ההופעה).

בריהון ניגן בעוצמה מחשמלת וכמו פרק מעצמו את התסכול שנצבר בו מוקדם יותר באותו ערב. הוא גם שר, בעמקות וברגש של זמר בלוז זקן - כפי שהוא עושה באופן קבוע בהופעות של "ראס דשן" בישראל אך לא עשה מעולם על במה באתיופיה. "מה, אבטה יודע לשיר?" שאל בתימהון ג'ובאני אוליוויה, זמר מקומי מבוגר (המכונה, לדבריו, "הקול"), שמכיר היטב את בריהון. "לא היה לי מושג. יש לו קול נהדר". אחר כך קרא לכיוון הבמה, בעברית: "אבטה, טוב מאוד!"

למחרת בבוקר נסעו חברי ההרכב לבית הספר למוזיקה של אוניברסיטת אדיס אבבה כדי להעביר כיתת אמן. בריהון, שגדל בקרבת מקום, סיפר בדרך שצלילי מוזיקה קלאסית הגיעו לאוזניו מבית הספר בכל יום, "אבל לא תפסו אותן". כילד הוא התאהב בצלילים שהגיעו מהבסיס הצבאי שמעברו השני של הבית: חצוצרות, סקסופונים וטרומבונים שניגנו אך ורק מארשים - הסגנון המועדף על הדיקטטורה הקומוניסטית של מנגיסטו היילה מאריאם.

בגיל 16 הוא התגייס לצבא כדי ללמוד מוזיקה ובילה שם שש שנים, שבהן ניגן בכל רחבי אתיופיה וגם במדינות רבות בגוש הקומוניסטי. הוא עזב את הצבא רק אחרי שאוטובוס שבו נסע עם התזמורת נקלע למארב של כוחות המורדים. במשך ארבע שעות ירו המורדים על אנשי התזמורת, שלא היו חמושים. רוב הנגנים נהרגו, ובריהון נפצע משני קליעים.

כיתת האמן התקיימה לפני כמה עשרות סטודנטים בבית הספר. בריהון, ידיד ובועזסון-חורב הדגימו את הפילוסופיה הבסיסית של המוזיקה שלהם: מתחילים במנגינה פשוטה שנובעת מאחד הסולמות האתיופיים ולאט לאט מוסיפים צלילים שבאים ממקומות אחרים - ג'אז, מוזיקה מודרנית או מוזיקה ישראלית. "הטריק הוא שתמיד אחד משלושתנו נשאר בתוך הסולם, גם כשהשניים האחרים מתפרעים", הסביר ידיד.

אחד הדברים הראשונים שעניינו את הסטודנטים היה איך אשה מצליחה לנגן בקונטרבס. "זה לא קשה לך? לא צריך כוח בשביל זה?" שאל וונדווסה בלטה, תלמיד שנה שלישית. "בית הספר הזה קיים 30 שנה, ואף פעם לא היתה כאן נגנית קונטרבס". "אתה מתכוון, עדיין לא", השיבה בועזסון-חורב בחיוך.

מה צופן העתיד לסטודנטים למוזיקה במדינה שבה אין תזמורת שמנגנת מוזיקה קלאסית וגם לא הרכבי ג'ז קבועים? בלטה, בן 25, חולם לנסוע לחו"ל, לעשות תואר שני באתנומוזיקולוגיה ולחקור את המסורות המוזיקליות של אזורי הפריפריה באתיופיה. "במערב אפריקה נעשה המון מחקר, אבל את המזרח כמעט לא חקרו", הוא אומר. "רשמית יש במוסיקה האתיופית ארבעה-חמישה סולמות, אבל כשאתה מתחיל להסתובב ולפתוח את האוזניים, אתה מגלה שלמעשה יש הרבה יותר טעמים".

אחרי שנגמרו השאלות ורוב הסטודנטים יצאו, עלו כמה תלמידים לבמה וביקשו טיפים מחברי ההרכב. השגריר הפולני היה מסתקרן בוודאי לראות את בריהון מסביר לאחד מהם כיצד הוא משלב באלתור שני סולמות - דבר שלמד מג'ון קולטריין, לדבריו. וידיד, שנשאל על ידי תלמיד לפסנתר כיצד כדאי לשפר את יכולת האלתור שלו, אמר: "קודם כל תדע את הכללים, אחר כך תנסה לשבור אותם".

"הרמה כאן נמוכה מאוד, הם לא יודעים דברים בסיסיים", אמר ידיד כשחברי ההרכב נאלצו לעזוב את בית הספר, כדי להספיק לארוחה עם השגריר הישראלי. "אילו רק יכולתי להישאר כאן עוד קצת. תנו לי עוד שעה אתם, והנגינה שלהם משתפרת פלאים". בריהון הינהן בהסכמה: "אם שום דבר לא עובד באתיופיה, למה שבמוזיקה זה יהיה שונה? בחיים לא הייתי חוזר לכאן".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5