חמש שנים לסופרבאד: ביג לבובסקי, הדור הבא

יום רביעי 05 בספטמבר 2012 06:35 מאת: אורון שמיר, עכבר העיר

למרות שהמילה fuck על הטיותיה השונות נאמרת בו 186 פעמים, יש מי שחושב שהסרט "סופרבאד" הוא פסגת הקולנוע הקומי. חמש שנים אחרי הפקתו, הנה כל הסיבות לכך שמדובר ביצירת מופת. או לפחות ביציאת מופת


פאר היצירה. סופרבאד

(צילום: מתוך הסרט)

פרסומת

בספטמבר 2007 הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, כחודש לאחר בכורתו בארצות הברית, סרט ושמו סופרבאד. את האלף המיותרת איש לא יכול להסביר. ייתכן והיא הושגה כפשרה לאחר שמחאה אינטרנטית בהובלת האתרים עין הדג וסינמסקופ מנעה מהסרט מלהיקרא "חרמן על הזמן", תאונת קופירייטינג שהשתמרה ככותרת משנה. הקהל התפלג לאלו שחיבבו את "סופרבאד", אלו שהפגינו אדישות ואלו שצקצקו בלשונם נוכח הטיפשות. כביכול, שום דבר יוצא מגדר הרגיל. בודדים בחרו בו כאחד מסרטי השנה שלהם, איפשהו בעשירייה הפותחת, במקום גבוה יחסית לקומדיה. והיו גם כאלה שהכתירו אותו לאחת הקומדיות המגדירות והמעולות של שנות האלפיים, ואף העזו להצמיד לו את התואר הנכסף יצירת מופת. מה לקומדיה על בני טיפש-עשרה חרמנים ולאחת המחמאות השחוקות אך הנעלות ביותר שניתן להעניק לסרט? ומה קרה עם היוצרים והכוכבים שלו בחמש השנים שחלפו מאז הבכורה?

עם תקציב של 20 מיליון דולר בלבד והכנסות של כ-170 מיליון דולר בארה"ב ובעולם, "סופרבאד" היה להצלחה כבירה כבר בצאתו. גם המבקרים הבחינו שלמרות הקללות ליבו של הסרט במקום הנכון. כמו רוב הדברים עליהם היה חתום ג'אד אפאטו באמצע העשור הקודם, גם הסרט הזה זכה לשבחי המבקרים. אבל אפאטו לא יצר את הסרט בשביל לזכות בשבחי המבקרים, וגם לא כדי לכבוש את הקהל. כשהאימפריה הקומית שלו עוד הייתה יחסית בחיתוליה, הוא הפיק את "סופרבאד" עבור כמה סחבקים שלו.

בתולים תמורת אלכוהול:

אירוע מיוחד במינו



בכסא הבמאי התיישב גרג מוטולה, שעבד עם אפאטו בסדרה "Undeclared". מאז "סופרבאד" סירב מוטולה לשחזר את ההצלחה עם שני סרטיו הבאים - “Adventureland" ו”Paul”, שלא הוקרנו מסחרית בארץ וגם כנראה לא ייזכרו בדברי הימים של הקולנוע. על התסריט חתומים סת' רוגן ואוון גולדברג, שקראו לשתי הדמויות הראשיות על שמם כבר בגיל 13, אז לטענתם התחילו לכתוב את התסריט. על רוגן אין צורך להרחיב - הוא אחד מבני טיפוחיו היותר מוכרים של אפטאו כשחקן, שהיה סופרסטאר כבר בזמן יציאת הסרט. גולדברג, לעומתו, נשאר מאחורי הקלעים גם כשהשניים המשיכו לשתף פעולה כתסריטאים בסרטים מעולים כמו "פיינאפל אקספרס" או שומרים על השכונה (שמציג כעת בבתי הקולנוע), ומעולים פחות כמו "הצרעה הירוקה" ו”Goon”. יתכן שסרטם הראשון כבמאים-תסריטאים, שמתוכנן לעלות בשנה הבאה, יהיה היצירה הגדולה הבאה שלהם. הפרויקט מאגד המון סלבריטאים הוליוודיים שיופיעו בתפקיד עצמם, במסיבה שגרתית, כשלפתע מגיעה האפוקליפסה. באופן טבעי, השם שנבחר לסרט הוא "The End of the World”.

גם בגזרת השחקנים, שהיו אז צעירים מאוד, ישנם נציגים לחבורת אפטאו. עבור ג'ונה היל, "סופרבאד" היה תפקיד הפריצה. מאז הוא עשה כברת דרך עצומה, והיום הוא נחשב לאחד הכישרונות המבטיחים של עיר הסרטים. עם מועמדות לאוסקר (“מאניבול”), אחד הסרטים הטובים של 2012 אותו הוא גם כתב - רחוב ג'אמפ 21, ותפקיד בסרטו החדש של קוונטין טרנטינו שמצולם בימים אלה, אפשר להבין למה. את מושא ערגתו של היל ב"סופרבאד" מגלמת אמה סטון, גם היא המצליחנית מבין חברותיה לקאסט. סטון היא כרגע אחת השמות הלוהטים בהוליווד, אחרי שהוכיחה כי היא מסוגלת גם להחזיק סרט על כתפיה (“באה בקלות”), לככב בדרמה מועמדת לאוסקר (“העזרה”) ולהיות אהובתו הדעתנית של גיבור-על (“ספיידרמן המופלא”). בשנה האחרונה היא לוהקה לשלל פרויקטים, ביניהם סרטו הבא של קמרון קרואו ו"יחידת גנגסטרים” התקופתי בכיכובו של שון פן, שעתיד להגיע בחורף למסכי ישראל.

לזוג הסיידקיקס המזל האיר פנים קצת פחות. אחרי "ג'ונו", "משפחה בהפרעה" ו"הלילה של ניק ונורה", לרגע היה נדמה שמייקל סרה עוד יהיה כוכב אמיתי. אבל ב-2010 הגיע "סקוט פילגרים נגד העולם". ההיסטוריה אולי עוד תכתיר אותו לסרט מופת אבל בקופות הוא נחל כישלון טוטאלי, ומאז אף אולפן לא מוכן להמר על השחקן לתפקיד ראשי בסרט גדול. גם כריסטופר מינץ-פלאסי שיחק חזק מדי על הטייפקאסט שלו מאז הבכורה המזהירה ב"סופרבאד". לפני כשנתיים הוא הפציע בקיק אס, ואז נעלם מהמסכים. שתי הבחורות שלהם, אותן גילמו מרתה מק'אייזיק ואביבה פרבר, התאדו מהאקרנים כליל. השתלשלות הקריירה של השישייה הזו, כמו גם של הבמאי והתסריטאים, רק מוכיחה ש"סופרבאד" אכן היה אירוע מיוחד במינו. משהו ממש ייחודי קרה בסרט הזה, משהו שמבדיל אותו מיתר חבריו מהשנים האחרונות.

ריקוד הווסת:

טרנד מאוס של מודעות עצמית



באופן אישי, מעולם לא הבנתי מדוע רק יצירות קולנועיות בנות שלוש שעות המבוססות על ספרות קלאסית יכולות להיחשב ליצירות מופת. כיוון שהשוואה בין סרטים מז'אנרים שונים היא ממילא עניין מופרך מיסודו, אינני רואה סיבה שקומדיה המצטיינת יתר על המידה בכל פרמטר בו ניתן לשפוט קומדיה לא תיחשב כמופת וכדוגמה לכל שאר הסרטים מאותו הז'אנר שיבואו בעקבותיה. אז נכון שאין בסרט שוטים ארוכים הנמשכים על פני כמה דקות, אבל הצילום והעיצוב ב"סופרבאד" משרתים את המטרות שלו טוב יותר מהרבה מאוד סרטים "אמנותיים" שראיתי בחיי. ובהחלט ניכרת בו עין של במאי. ונכון שהמשחק בו איננו קלאסי במתכוון, אבל לעניות דעתי, הוא לא פחות ממפעים.

מבחינת ניואנסים קומיים ורגשיים, "סופרבאד" מדויק באופן כירורגי ממש והשחקנים יוצרים בכישרון רב דמויות פגומות אך אותנטיות, מהסוג שניתן להבין ולחבב. היל וסרה מגיעים בסרט הזה לשיא מיצוי יכולותיהם כשחקנים, עבודה שקשה שלא להעריך. אפשר להגיד על התסריט שהוא מתעסק בנושא רדוד ומלא גסויות כמו איבוד הבתולים, אבל בחיי שזו אחת הקומדיות היותר שלמות מבחינה נראטיבית עם דיאלוגים שהם פאר היצירה הלשונית, למרות שהמילה fuck על הטיותיה השונות נאמרת 186 פעמים בסרט שאורכו 113 דקות. כי גם על פורנו, ואפילו על וסת, אפשר להתפייט. ובאשר לרבדים הנוספים, בואו נגיד רק שמי שבוחר לא לראות אותם מפספס ובענק.

משטרת הצניעות:



אז מה למדנו מהרפתקאותיהם של גיבורי הסרט? הם חשבו שלהפוך מילדים לגברים פירושו לאבד את הבתולים, ויצאו להשיג את מבוקשם. אבל בדרך הם גילו את החברות האחד של רעהו והבינו שהבנות גרועות לא פחות מהם. והכי חשוב, הם למדו שלהתבגר זה להפסיק לפעול כאילו אתה כבר יודע הכל ולהודות שבעצם אתה לא יודע כלום, ושיש הבדל בין דיבורים למעשים, לפעמים בדמות תהום של ממש. זוהי אולי ה-בעיה של הדור שנולד בניינטיז והתבגר באואיז, הנערים והנערות שהיו בגיל של גיבורי "סופרבאד" כשהסרט יצא לאקרנים – כמו כל בני עשרה, הם חושבים שהם יודעים הכל, אבל בניגוד לקודמיהם יש להם את הילת ה"מודעות העצמית" להיאחז בה. אין שקר יותר גדול ואין טרנד מאוס יותר בקומדיות האמריקאיות של היום מאשר המודעות העצמית. מדהים איך דווקא סרט שבתחילתו גיבוריו משוכנעים שהם בראו את היקום ובהמשך מבינים שאין להם מושג מהחיים שלהם, גרר אחריו ים של קומדיות על בני נוער בטוחים בעצמם. במידה מסוימת, "סופרבאד" הוא ה"קלולס" של הדור שלו – הפער בין התפיסה העצמית של גיבוריו, לבין הפנטזיות שלהם ולבין המציאות עצמה הוא עמוק כל כך, עד שהוא הופך להגדרה מילונית כוללת.

לכל דור יש את יצירות המופת שלו. חלקן מתגלות בזמן אמת, אחרות נחשפות עם חלוף הזמן. כדאי להישאר עם ראש פתוח בנוגע להגדרה הזו, שבין כה וכה סובלת משימוש יתר. למה לא להרחיב אותה גם לז'אנרים אחרים מן המקובל? “סופרבאד" מרוויח אצלי את התואר הזה בכבוד ובעמל רב והוא בקלות אחד הסרטים האהובים עליי מהעשור הקודם. ואולי כמו שסרטים קאנוניים באמת כמו "ביג ליבובסקי" צוברים הערכה ככל שמתרחקים ממנו, כך יהיה גם גורלו של הסרט הזה. כל מה שצריך זה מבקר קולנוע אחד, רצוי קצת מחופף, שינתח אותו ברצינות.

כל האמת על בית הספר:


 


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5