מה השתבש בראיון עם מילה קוניס ויוצר "איש משפחה"?

יום שלישי 07 באוגוסט 2012 00:14 מאת: ג'ונתן ברנשטיין, הגרדיאן

"טד", הקומדיה הקולנועית של סת' מקפרלן, הפכה לשובר הקופות המפתיע של הקיץ. כתב הגרדיאן תכנן לקיים ראיון רגיל עם הבמאי והשחקנית, אבל הצליח להוציא את מילה קוניס מהכלים


הדובי שתקע אותי. קוניס, טד הדובי ו-וולברג

(צילום: מתוך "טד")

פרסומת

לא תכננתי להיכנס לתחרות צעקות עם מילה קוניס. להפגין לסת' מקפרלן משהו מלבד כבוד והערצה היה הדבר האחרון שהתכוונתי לעשות. כשהתיישבתי עם השחקנית כהת העיניים ואיל האנימציה העשיר בטירוף לדבר על טד, הקומדיה הקולנועית שמסמלת את הופעת הבכורה של מקפרלן כבמאי, הייתי יותר משמח למלא את תפקיד הצופה המרוצה. עבורי, בדומה לרוב פוקדי בתי הקולנוע האמריקאים, "טד" הינו הלהיט המפתיע של הקיץ. הוא מספר את סיפורו של ג'ון, ילד בוסטונאי חסר חברים שמביע משאלה בערב חג המולד: חבר הכי טוב. המשאלה מתגשמת כאשר באורח פלא, הדובי של ג'ון מתחיל לדבר וללכת. 20 שנה לאחר מכן, לא רק שהדובי עדיין מדבר והולך אלא שהוא גם שותה, מקלל, מתמסטל, מתבדח על פיגועי ה-11 בספטמבר, מתחיל עם כל דבר שלובש חצאית ומחזיק את ג'ון במצב של גיל התבגרות נצחי. בהתחשב בקונספט ובגישת הקומית שאפיינה את הלהיטים הגדולים של מקפרלן – איש משפחה, אבא אמריקאי והמופע של קליבלנד – כולם אהובים ומושמצים באותה המידה, מבוכה בקנה מידה אדם-סנדלרי לא נראתה מופרכת.

» טד - כל הפרטים ומועדי הקרנה

אבל "טד" עובד. מארק וולברג מגלם את התפקיד של ג'ון, המבוגר הלא-יוצלח, ברמת שכנוע גבוהה מזו שהביא לרוב דרמות האקשן בכיכובו. עדות ליכולת הכתיבה וההנפשה של מקפרלן עצמו ניתן למצוא מיד עם תחילת הסרט, כשטד מפסיק ברגע להיות דובי-פרווה שובה לב והופך לטיפוס עם אופי מובחן ביותר: העוגן שגורר את חברו הטוב לסוג של אשפתות, מוחץ את השאיפות שלו ומחבל במערכת היחסים עם בת הזוג הסובלת-לטווח ארוך שלו, לורי (מילה קוניס).

פיסה אחת של שיגעון



לפני שאני הורס בהיסח דעת את הלך הרוח הצוהל במלון "ארבע עונות" המפואר בו אנחנו נפגשים בברלי הילס, אני אומר למקפרלן ש"טד" הרגיש כמו כפפה שנזרקה לכיוונו של ג'אד אפאטו: אתה רוצה לראות סרט של גברים-בנים? הנה סרט הגברים-בנים האולטימטיבי!". ומקפרלן מסכים: "'טד' זה כנראה הסרט הכי ביזארי, ההתגלמות הכי ישירה של הז'אנר שראינו על המסכים. אבל מהיבטים אחרים, הרגשתי שבגלל שאנחנו מתעסקים עם דובי מדבר ובגלל שאנחנו מבקשים מהקהל להאמין שהמצב הלא מציאותי בעליל הזה באמת קורה, האלמנטים האחרים בסיפור היו חייבים להיות סטנדרטים למדי. מותר לך לשתול פיסת שיגעון אחת, השאר צריך להיות די מקורקע".

דובוני לא אכפת לי. טד - טריילר:

בשביל בחור שרגיל לנפנף בתמונות מצחיקות, ייתכן שאני ממעיט בכמות העבודה שמושקעת בבניית אימפריית אנימציה – ולמקפרלן הייתה הרבה עבודה על "טד". הסרט עמוס באקפטים וויזואליים, מרדפי מכוניות, קטטות, מסיבה שמתדרדרת לפראנויה שמתודלקת על ידי סמים, וכן רגעים של פאתוס אמיתי. "זה היה פאקינג קשה", הוא מודה. "מה שהיה מוזר זה שהחיסרון הגדול שלי מבחינת ידע קולנועי היה בדברים הבסיסיים. האינטראקציה בין הדמות המונפשת לדמויות של השחקנים, האנימציה והאפקטים – אלה המקומות בהם הרגשתי יותר בבית, בגלל שאני בא מעולם האנימציה. לעומת זאת כל הטרמינולוגיה – 'זה שוט קאובוי, זה היה אובר...' – אלה מושגים שלחלוטין עברו לי מעל הראש".

להתאפס ולהיות גבר


מילה קוניס, הקול של מג גריפין החל מהעונה השנייה של "איש משפחה", התמודדה עם אתגרים אחרים. איך שחקנית שידועה בורסטיליות שלה – קוניס נעה בין בחורה שמסתפקת במועט בקח את זה כמו גבר לבין האלטר אגו התאוותני של נטלי פורטמן בברבור שחור – מאמצת את תפקיד החברה הבוגרת שעומדת בין בחור לבין הדובי שלו, מבלי להצטייר בתור משביתת השמחות שהורסת את המסיבה?

"היו לי על זה מלא ויכוחים עם סת'", היא אומרת. "תמיד יש לי בעיה עם נשים שמצטיירות כמציקות. אני יכולה להיות מאוד קולנית וקשה לגבי זה, בגלל שיותר מדי פעמים בסרטים שמונעים על ידי גברים האישה פשוט נשארת מאחור. אמרתי את זה לסת', והוא הקשיב. נראה שהיה לו אכפת", היא מזכה אותו במבט מלא חיבה. "אני לא יודעת למה, אבל אתה מכבד את דעתי".

מקפרלן מפנה את החיבה בחזרה אליה: "אתה צריך מישהי שבאמת תהיה מסוגלת להבהיר את כל מה שהדמות שלה צריכה להבהיר, מבלי שיחשבו שהיא מעצבנת. לורי אוהבת את הילדותיות וחוסר הבגרות שיש בבחור שהיא התאהבה בו, אבל זה מאוזן עם הצורך העילאי לדעת שבסוף הוא יהיה מסוגל להתאפס על עצמו ולהיות גבר. אין מישהי שיותר מתאימה לזה ממילה קוניס. אין עוד שחקנית בעולם שנראית ככה, וגם בורכה בכישורים קומיים שכאלה.

בגטו הסרטים המצוירים



עם עליית הסרט לאקרני ארצות הברית, שבוע הניצחון של "טד" לווה בכתבת פרופיל ב"ניו יורקר" שתיארה את מקפרלן כביליונר חסר שמחת חיים, לכוד במלתעות ההצלחה ומוטרד מדייטינג ומענייני היגיינה תמוהים במיוחד. הכתבה גם ייחסה את המוטיבציה שמאחורי "טד" לתחושה כללית שמלווה את מקפרלן, לפיה מתעלמים ממנו ולא מעריכים אותו מספיק ב"גטו הסרטים המצוירים". כמעט כאילו שתעשיית הבידור מתייחסת אליו כמו שב"איש משפחה" מתייחסים למג גריפין! (השוואה מבריקה. חשבתי עליה במשך שבועות).

כמו שב"איש משפחה" מתייחסים למג:



כשאני מזכיר את המילים "גטו של סרטים מצוירים", מקפרלן מתרוקן מאוויר ופולט אנחת עייפות. אבל אני לא מוותר: כדרכם של גטאות, להיות כלוא בהם זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות למישהו, ובממלכת האנימציה שלו למקפרלן יש חופש פעולה כמעט מוחלט. אבל הוא לא קונה את זה: "כן, באנימציה סולחים לך על הרבה יותר ממה שסולחים עליו למי שמתעסק בשחקנים חיים, אבל זה קודם כל תוצאה של הדרך שבה המדיה מתפקדת. הדעות הקדומות שיש בתעשייה נגד אנימציה באות לידי ביטוי בדברים כמו פרסי האמי. עד כמה שאני יודע, אי אפשר להיות מועמד בקטגוריית התסריט אם עשית אנימציה. קח תוכנית כמו משפחת סימפסון. זו תוכנית שזוכה להערכה עצומה. במהלך שנות ה-90 כולם דיברו רק על כמה מוכשרים הם החבר'ה שעושים אותה. אבל הם הסמי דייויס ג'וניור (בדרן אפרו-אמריקאי מצליח שדרכו נחסמה בשל הגזענות נגד שחורים בארצות הברית. ל"ל) של תוכניות הטלוויזיה: הוא יכול לשיר, הוא יכול לרקוד, אבל אל תיתנו לו להיכנס לקזינו. לפעמים אני מרגיש שבדיוק ככה מתייחסים לאנימציה".

עננה קודרת מכסה את פניו של מקפרלן, אבל אני יודע איך להזיז אותה. תקשיב, אני אומר לו, מבחינת משך שידור התוכניות, אתה עקפת את "הפלינסטונס" וכל שאר התוכניות שגדלת עליהן. זכית ביותר הצלחה משאי פעם יכולת להעלות על הדעת. בתוך רשת פוקס, יש לך מיני-רשת משלך. הסדרות שיצרת יכולות לרוץ לנצח. למה אתה צריך גם הערכה? זו דעתי, ואני אומר את זה מהמקום הכי אמפתי ותומך שאפשר. אבל מילה קוניס רואה את הדברים אחרת. "זו שאלה מכשילה", היא מתפרצת. "למה שלא יהיה לו את שניהם?".

"קח את זה, מר בריטניה", מחזק אותה מקפרלן. קוניס לא צוחקת. העיניים האוקראיניות השחורות שלה הופכות לכהות יותר וגדולות יותר. "אני רצינית", היא מבהירה. "למה שלא יהיה לו את שניהם?".

ראש בראש עם מילה קוניס



בשלב הזה, אפשר לחתוך עם סכין את האוויר בסוויטת המלון המלבבת. עיתונאי חכם ומקצועי היה משחרר ועובר הלאה מיד. אבל במקום, אני מגיב: למי יש את שניהם? "למי?" חוזרת קוניס. "ברגע הזה ממש?".

למי יש רמה כזאת של הצלחה שמגיעה עם הערכה? קוניס חושבת על זה למשך חצי שנייה. "לג'יי ג'יי אברמס". מן הסתם, היא צודקת. כמובן שהיא צודקת. אבל, איפשהו בראש שלי, אני לא יכול להרפות מהקונבנציה שטכנית, אני זה שצודק. אז אני עונה: "לא נראה לי". זה נכון. עכשיו אני מתווכח עם הכוכבת היפה והמוכשרת מילה קוניס, בדבר השאלה הגורלית האם ג'יי ג'יי אברמס הוא אדם מצליח. והתבצרתי בעמדה שגורסת שהוא לא.

קוניס מסתכלת עלי בתדהמה: "טוב, זאת הדעה שלך". הדעה המטורפת שלך. אני מנסה להסביר למה, טכנית, אני צודק. איך, באופן טכני, לג'יי ג'יי אברמס אף פעם לא הייתה שלישיית סדרות שמשודרות כל כך הרבה זמן. קוניס מרימה את היד ומסמנת: שקט. העיניים האוקריאניות שלה? לא יודע. אני לא יכול להישיר אליה מבט. "תהיה איתי רגע", היא אומרת בשלווה מעוררת התפעלות. היא מתחילה למנות משהו בעזרת האצבעות. מקפרלן משחרר צחקוק מלא עונג. "נתפסת, חבר".


למה שלא יהיה לו את שניהם? סת' מקפרלן (צילום: AP) 

"או. קיי". קוניס אומרת ברוגע מוחלט. "אבודים? מוערך למדי. ג'יי ג'יי אברמס גם הפיק סרט מאסיבי. איך קוראים לו? למקרה שלא ידעת, תן לי לענות: סטאר טרק - איזה זיכיון לא משמעותי שהוא השתלט עליו. אפשר לאזן בין הצלחה לכבוד. זה קורה. שמעת פעם על תוכנית בשם זהות בדויה? 'זהות בדויה' אף פעם לא הייתה להיט גדול. את זה אני לא סתם אומר - המשפט הזה מלווה בתנועה חדה של האצבע המורה, לשם הדגשה. קוניס ממש נאנחת למשמע הדברים האלה (למרות שטכנית, אני צודק). "'זהות בדויה' הייתה... חכה, תן לי לדבר... 'זהות בדויה' שודרה במשך שבע שנים! היא הזניקה קריירות! ג'ניפר גארנר!".

ובזאת היא נכנסה הישר לתוך המלכודת שלי. לא מדובר בשבע שנים, אני אומר לה, אלא בחמש. וכמה מדושן עונג שאתם מדמיינים אותי אומר את זה, במציאות זה היה יותר גרוע. הרבה, הרבה יותר גרוע. ואז, פתאום, מקפרלן מתערב. "ג'וני קארסון!", הוא מכריז, גורם גם לקוניס וגם לי לקפוץ בהפתעה. שכחנו שהוא כאן. "ג'וני קארסון (המנחה המיתולוגי של "טונייט שואו", ל"ל). הצלחה עצומה, הערכה עצומה".  קוניס ואני נועצים מבטים מלאי תודה במקפרלן. הוא מעלה את עניין השלטון הפגיע של תוכניות האירוח, מה שגורם לי לשאול שאלה שנועדה לצנן את האווירה באופן מתוחכם.

הרבה פעמים, הביקורות שמועברות על מקפרלן מתייחסות לנטייתו להסתמך יתר על המידה על התכתבויות עם תרבות הפופ. אבל רק נדירות קורה שמדובר בהתכתבויות עם תרבות הפופ העכשווית. אני מזכיר את הרגע ב"טד" בו מארק וולברג מפיל ילד שמן בעזרת חבטת אגרוף אחת ואז אומר: "הייתי צריך לעשות ג'ואן קרופורד לישבן שלו". באמת? ג'ואן קרופורד?!

"יש רק דמות אחרת אחת שהצלחתי לחשוב עליה, וזה בינג קרוסבי. אבל כולם כבר עשו את הבדיחה הזאת", מגחך מקפרלן. "חשבתי שג'ואן קרופורד זה קצת יותר רענן". לא עבור הקהל שהסרט הזה מנסה למשוך, אני מתחיל לומר. "אתה משוגע?". נובחת קוניס. "אני לחלוטין לא מסכימה. Mommey Dearest (ספר זיכרונות חושפני שכתבה בתה של קרופורד, ל"ל)? אנשים הם לא טיפשים. ילדה בת 21 תבין בדיחת ג'ואן קרופורד. בגיל 21, אני הייתי מבינה". את היית  שחקנית מצליחה, אני סותר, זה היה המקצוע שלך. קוניס מניעה את הראש מצד לצד, שוב ששה אלי לקרב. "לא. המקצוע שלי לא היה להבין בדיחות".

"את חכמה יותר מהדוב הממוצע", מקפרלן משתחל לשיחה. קוניס לא עונה. היא עדיין בוהה בי, עדיין מניעה את הראש מצד לצד. אני לא בטוח שהיא הבינה עד הסוף את ההערה האחרונה של מקפרלן, אבל – סוף כל סוף – למדתי לשמור את הדעות הטיפשיות שלי לעצמי.

טד
- מועדי הקרנה

 


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(13 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5