איך ניצלו הסרטים הישראלים ממלתעות הקיטש?

יום חמישי 02 באוגוסט 2012 07:48 מאת: נטע אלכסנדר, עכבר העיר

בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי ממש מנסה להיות הוליווד, אבל דווקא קיטש אין בו. ככה זה כשהמציאות מספקת אינספור סיבות לבכות בגללן, והפנינים של "חלף עם הרוח" נשמעות בעברית כמו תחזית של דני רופ


אחרי הכל, מחר קיטש חדש. חלף עם הרוח

צילום: מתוך הסרט

פרסומת

מתי לאחרונה הרגשתם שסרט מכוון לכם אקדח לראש ואומר “עכשיו תתרגשו”, ואז, כשאתם מסרבים בעדינות, יד מכוונת סוחטת את ההדק עם הוראות בימוי סטייל “תנו לי דמעות, לעזאזל”? סרטים הוליוודיים בנו לעצמם רפיוטיישן מלעסוק בעדינות של פיל בחנות חרסינה בעניינים כמו מוות, פרידה, רומנטיקה, הזדקנות ומחלות.

קרוב להפליא ורועש להחריד, העיבוד הקולנועי של סטפן דלדריי (“נער קריאה”, “השעות”) לספרו המצליח של ג’ונתן ספרן פויר, הוא דוגמה מצוינת: השילוב הקטלני של ילד מעצבן בחמידותו שאיבד את אביו באסון התאומים, מצילתיים וצילומי רקע של ניו יורק בגווני פסטל לא הותיר לאף אחד באולם את הפריבילגיה של לשמור את שק הדמעות שלו לעצמו.

למרות ההוליוודיזציה המתקדמת של הקולנוע הישראלי, הרעה החולה של עודף קיטשיות דווקא דילגה עלינו. איכשהו, היוצרים המקומיים נמנעים בדרך כלל מהניסיון לחלץ מאיתנו יבבות: גם במקרה של מלודרמות שנדמות כמו שיא הקיטש, התוצאה היא לרוב פרודיה על קיטש, ולא הדבר האמיתי. התקציר של “בלדה לאביב הבוכה”, סרטו החדש של בני תורתי, למשל, נשמע כמו מלודרמה קיטשית מהפיפטיז: נגן טאר אגדי מתבקש לבצע יצירה מסובכת שלא נוגנה מעולם בשביל ידידו הגוסס, 20 שנה לאחר שתאונת דרכים קטלנית הרגה שניים מחבריהם וגרמה לאנסמבל שבו ניגנו להתפרק במפתיע.

קיטשי להפליא ומעצבן להחריד:



החומרים הללו יכלו להתאים בקלות למסחטת יללות של דאגלס סירק, אבל תורתי בורא מהם עולם מוקצן וכל כך מופרך, עד שסרטו מקבל ממד של אירוניה ולא של רגשנות. מכיוון שאירוניה היא ההפך מקיטש (יצירות קיטשיות סובלות מהיעדר מוחלט של מודעות עצמית), “בלדה לאביב הבוכה” בעצם חושף את המנגנון הרגשי של המלודרמה הקיטשית, במקום להשתמש בו. אבל בעוד שתורתי מתמודד באופן מודע עם המלודרמה, ז’אנר שמועד לקיטשיות כמעט כמו אחותו הקומדיה הרומנטית, מרבית היוצרים המקומיים פשוט הוציאו את הקיטש מארגז הכלים הקולנועי שלהם. איך זה קרה?

הכחשה מוחלטת של החרא



אחד ההסברים להיעדרו של קיטש בעברית הוא הקשר בין קיטש לאוטופיה. בספרו “הקלות הבלתי נסבלת של הקיום” (1984) מילן קונדרה מגדיר קיטש כ”הכחשה מוחלטת של החרא”. במילים אחרות, קיטש הוא מנגנון שמטרתו לשמר את הסדר הקיים דרך בניית תמונת עולם מושלמת ואידיאלית. החברה הישראלית סובלת – וסבלה תמיד – מאוסף כל כך מורכב של בעיות פוליטיות, חברתיות, ביטחוניות, כלכליות ודתיות, עד שכל סרט שינסה להציג כאן תמונת עולם אידיאלית יאבד את קמצוץ האמינות שלו באותו רגע. בהתאם, סרטי בורקס התייחסו לבעיות עדתיות מקומיות ולאלימות הכרוכה בהן; סיפורי אהבה נרקמו כמעין תגובת נגד לניסיון למחוק את האינדיבידואל ולהכפיף אותו למערכות קולקטיביות כמו צבא, מדינה או עדה; והדרמות המדכאות שצמחו בקולנוע העצמאי (“אור”, עג’מי, שרקייה ועוד) בוודאי רחוקות שנות אור מ”הכחשה מוחלטת של החרא”.


פארודיה במקום קיטש. בלדה לאביב הבוכה (צילום רשמי)

הקיטש משגשג בתרבויות שבהן הקולנוע מתפקד בראש ובראשונה כבידור להמונים, ולכן אין פלא שהוא מזוהה בעיקר עם המסורת ההוליוודית. בישראל, לעומת זאת, הקולנוע התמודד לאורך כל שנותיו עם תפקידו כמעצב תודעה פוליטית. גם כאשר אנחנו צופים בסיפור התבגרות של ילד שמתקשה לגבוה ב”ספר הדקדוק הפנימי” של ניר ברגמן, אנחנו מבינים מהר מאוד שהקושי האמיתי של הגיבור הוא לא הסנטימטרים החסרים, אלא הצורך להיות גבר חזק ונטול פחד בחברה מיליטריסטית שמקדשת הגדרה מאוד מסוימת של גבריות.

בנוסף, נדמה כאילו לשפה העברית יש מנגנון התנגדות פנימי לקיטש. משפטי המפתח שמובילים לשיאים רגשיים ב”חלף עם הרוח” או “קזבלנקה” נשמעים מצוין באנגלית, כיוון שהם חלק ממסורת ארוכת שנים של דיאלוגים רומנטיים דביקים. בעברית, לעומת זאת, “אחרי הכל, מחר יום חדש” נשמע כמו משהו שדני רופ היה אומר, ולא כמו אחד המשפטים האפיים בהיסטוריה של הקולנוע. לעומת הנטייה לייבא כל דבר שמוכר כרטיסים בתרבות האמריקאית, היעדרו החריג של הקיטש מהמיזנסצנה הישראלית הוא תופעה שיש לברך עליה. בשביל לבכות אנחנו לא צריכים ילדים חמודים, בעלי חיים שהולכים לאיבוד או סיפורי אהבה חסרי סיכוי. יש לנו מספיק אנשים שמציתים את עצמם ברחוב במציאות.
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 03/08/2012 05:38:51

  • 02/08/2012 14:46:05