סרטים

עדכנו אותנו




רגע לפני האופיר: העשור האבוד של הקולנוע

יום ראשון 12 באוגוסט 2012 07:18 מאת: אור סיגולי, עכבר העיר

אור סיגולי צלל אל התקופה האפלה של הקולנוע המקומי ומצא את תורג'י שלפני הישרדות, עלמה זק של "חוכמת הבייגלה" ואפס פרסים לנשים שכותבות סרטים. בשבוע הכרזת המועמדויות לאופיר 2012, התובנות מאז רלוונטיות יותר מתמיד



פנינה מהניינטיז. קלרה הקדושה

(צילום רשמי)

פרסומת

באיכות מפוקפקת של קלטת VHS בת יותר מ-20 שנה, אפשר לראות את השחקן ואיש הקולנוע דורון נשר עומד מאחורי פודיום קטן המוצב על במה חשוכה. מסביבו אי אפשר לראות כלום, אבל סאונד עמום של מחיאות כפיים מרמז שהוא לא לבד בחדר. "קולנוע אין לנו, אבל פרסים דווקא יש", אומר נשר.

השנה: 1992. האירוע: השידור הראשון אי פעם לטקס פרסי הקולנוע הישראלים. כמה קלטות וידיאו זנוחות הוא כל שנשאר משנותיו הראשונות של טקסי הקולנוע, הרבה לפני שהעזו לקרוא לו "האוסקר הישראלי" והרבה לפני שהחליטו לקרוא לו "פרסי אופיר", על שם שייקה אופיר ז"ל.

טקסי שנות התשעים, שאם מישהו טרח לצפות בהם זה רק בגלל שלא היה ערוץ אחר לזפזפ אליו, היוו בבואה מדויקת לעולם הקולנוע הישראלי: המנחים המגומגמים שטועים בשמות הסרטים, הזוכים שלא יודעים אם לפהק באדישות או לגלות סימנים של הכרת תודה, קטעי קישור מקרטעים ושידור טלוויזיוני שמרגיש כמו נצח.

» דילים וקומבינות בדרך לאופיר

אבל עכשיו, 20 שנה אחרי, זה דווקא מרתק. מרתק לראות איך ההומור הפוליטי החריף של המנחים, שבטקסים הראשונים שחטו דרך המיקרופון את שרי הממשלה, הולך ומצטמצם עד לכדי העלמות מוחלטת. מרתק לראות את השנים בהן יוצרים כמו דורון צברי עמדו על הבמה וציוו להציף את לשכתו של נתן שרנסקי בטלפונים, עד שיבטל כבוד השר את גזר הדין שהטיל על הקולנוע הישראלי. מרתק לראות את עיצוב התסרוקות, שהגיע לארץ מהאייטיז באיחור של עשור, ולאט לאט החל לקבל פריזורה הולמת.


רטרו ובירה. מרתון טקסי אופיר (צילום וסטיילינג: אור סיגולי)

יריית הפתיחה של האוסקר הישראלי


29 סרטי קולנוע מתחרים השנה על המקום שלהם בטקס האופיר – מספר שיא של כל הזמנים. סבב ההצבעות של חברי האקדמיה נחתם ממש עכשיו, וביום שלישי נדע אילו סרטים הגיעו לישורת האחרונה – מועמדות באחת מ-15 הקטגוריות של הפרסים.

פרסי הקולנוע הישראלי מחולקים במתכונתם הנוכחית מאז 1990 ועד היום. העשור ההוא, למי שלא זוכר, היה כנראה האפל והמתסכל ביותר ליוצרי קולנוע בארץ. בשנים שלפני חוק הקולנוע, תעשיית הסרטים הייתה כפופה למשרד המסחר והתעשייה, שלא שם פס על האומנות השביעית. במהלך אותו עשור הוגשו לפרסי האופיר בממוצע שמונה סרטים בשנה. כל אחד מהם היה בגדר נס: עם תקציבים מגוחכים, הפקות קשות עד בלתי אפשריות והידיעה הוודאית שהסרט שלך - זה שירקת עליו דם, יזע, דמעות ומזומנים - נועד לכישלון בבתי הקולנוע, קשה לתפוס כמה מוטיבציה נדרשה כדי לעשות סרטים בישראל.

ועם זאת, הפרסים חולקו כל שנה. הדיסוננס בין הרצון לעשות טקס כמו באמריקה לבין הדלות והתסכול של עולם הקולנוע הישראלי יצר מראה מכמיר לב. טקסי האופיר נראו אז כמו מציל בחוף גורדון שנאלץ לבצע את עבודתו בחום יולי-אוגוסט כשהוא לבוש בטוקסידו שלושה חלקים: לא נינוח, חסר בטחון ונורא נורא מזיע. ועדיין, נרצה או לא, טקסי הקולנוע הם השיקוף של התעשייה המקומית. ולאחר הצפייה בהם מתגבשות כמה תובנות שחלקן, על אף הזמן שעבר, תקפות מאוד גם להיום.

1. כדי לגלות את הכוכבים של מחר, הביטו במועמדים של אתמול


שלוש שנים לפני שמילי אביטל עשתה את "סטארגייט" והפכה לאחת מהישראליות המצליחות ביותר בחו"ל, היא זכתה בפרס שחקנית המשנה על "מעבר לים". בגיל 15, ריקי בליך הספיקה להיות מועמדת על "עץ הדומים תפוס". שנה לפני שהפכה לתגלית הגדולה של "ארץ נהדרת", עלמה זק הייתה מועמדות כשחקנית משנה ב"חכמת הבייגלה" (2002), סרט שסימן גם את הפריצה של גיא לואל, שהיה מועמד לפרס השחקן הראשי. ב-1998, רומי אבולעפיה (אלנבי) הייתה רק בת 14 וכבר מועמדת לפרס השחקנית הראשית על תפקידה ב"סודות משפחה". גם איתי תורג'מן חבק אופיר בזרועותיו עשור לפני שהפך לסלב השורד, ואושרי כהן קיבל את מועמדותו הראשונה כשהיה בן 19. אז השנה, היו קשובים במיוחד להכרזת המועמדים בקטגוריות פרסי המשחק. סביר שמישהו מהם - כמה שיותר אלמוני יותר טוב - יהפוך בקרוב למסוקר קבוע בחדשות הבידור.

כל אחד מת אבל לא כל אחד חי. חוכמת הבייגלה:

2. גברים כותבים, נשים עורכות


קטגורית התסריט הטוב ביותר מוענקת בקביעות מאז 1990, מה שאומר שעשרים ואחת פרסי כתיבה חולקו בשני העשורים האחרונים ליוצרים מובחרים. נחשו כמה נשים תסריטאיות זכו בו. התשובה היא אפס. אף אישה ישראלית לא זכתה עד כה בפרס התסריט. אפילו פרס הבימוי כבר הוגש לבמאית (ג'ולי שלז, "עפולה אקספרס"), שלא נדבר על כמות המפיקות (עשר) שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר. אבל כתיבה? גורנישט.

בפרס העריכה, לעומת זאת, המצב הפוך. למעשה, לקח לאקדמיה שבע שנים תמימות לפני שנתנה את פרס העריכה לעורך ממין זכר. דב שטויר הוא ששבר את הסטרייק הנשי כשבאמצע העשור הקודם ניצח בקטגוריה שנתיים רצופות ("קלרה הקדושה", "אהבה אסורה"). אבל זה היה רק רגע קצר של מנוחה. משנת 1998 ועד 2006 רק נשים זכו פרס העריכה, ואם לדייק, בעיקר אישה אחת: עינת גלזר-זרחין (החצי השני של שמי), שעל מדף ביתה ניצבים כבר שבעה אופירים נוצצים. נכתוב את זה בבירור: במבט רטרוספקטיבי על 21 טקסים, גברים זכו בפרס העריכה חמש פעמים בלבד.

האופיר של ג'ולי שלז. עפולה אקספרס:

גם השנה, שישה סרטים בלבד נכתבו על ידי נשים. "למלא את החלל" של רמה בורשטיין הוא היחיד שמתהדר בסיכוי כלשהו לנצח בקטגוריה. עינת גלזר-זרחין, לעומת זאת, היא הפייבוריטית לזכייה בזכות העולם מצחיק שביים בעלה, והיחיד שנושף (ולא חזק מדי) בעורפה הוא עורך המשגיחים אסף קורמן.

» הכירו את אסף קורמן: הנשק הסודי של הסרטים הישראלים החדשים

3. עשית סרט? זה לא אומר כלום


כאמור, במהלך שנות ה-90 מספר ההפקות הממוצע בארץ עמד על שמונה. שנים חריגות היו 1992 ו-1997, בהן הופקו לא פחות מ-14 יצירות קולנועיות. השיא השלילי הוא בשנת 1991, שנת מלחמת המפרץ, בה הופקו בארץ רק חמישה סרטים עלילתיים באורך מלא.

אני כותב "הופקו" ולא חלילה "הוקרנו", כי ארוכה ומייגעת היא הדרך בין סיום ההפקה אל עיניהם של הצופים. ורבים הם הסרטים שנפלו שדודים בצידי דרך. באתר האקדמיה הישראלית לקולנוע מרוכזים כל הסרטים שהוגשו לפרס אופיר במהלך השנים. הארכיון הזה נראה כמו בית קברות לסרטים ישראלים. והוא עולה על גדותיו מרוב פילם דהוי.

4. עשית סרט שקיבל חיבוק מהאקדמיה? זה עדיין לא אומר כלום


וזה בכלל מתסכל. למשל, האם מישהו מכם ראה את הסרט "שחרר את הנסיכה" (1999)? אנסח את השאלה מחדש: האם מישהו מכם שמע אי פעם על הסרט "שחרר את הנסיכה"? לא רק שחברי האקדמיה שמעו וצפו בו, הם גם נתנו לו שבע מועמדויות לפרסים מרכזיים. ומה עם "מסוכנת", הזכייה הראשונה של שמי זרחין בפרס הבמאי? או "אגדת האיש ששתק" של דורון נשר, שהתמודד על שלושה פרסים? או "שחקנים" של רוני ניניו, שהעניק לישראל סגל את פרס שחקן המשנה? ומה עם "מינוטאור" הרהבתני? "שביל החלב", מישהו? "קיצור תולדות האוהבים"? תאמינו לי, הרשימה עוד ארוכה.

האמת המרה היא שצריך יותר ממחיאות הכפיים של האקדמיה כדי לקבל מקום של כבוד בדברי ימי הקולנוע הישראלי. צריך, כמובן, קהל. כל עוד סרט ישראלי לא נוגע בליבו של הקהל המקומי, אין לו זכות קיום. אבל דבר אחד בכל זאת אי אפשר למנוע מהאקדמיה, מה שמוביל אותי לתובנה האחרונה.

5. האקדמיה צודקת


המלעיז הכי גדול של פרסי קולנוע באשר הם, הוא הזמן. פרסים מוענקים תמיד בקונטקסט שנתי, מבליטים את ה"כאן ועכשיו" מבלי להסתכל קדימה במחשבה על מה ישרוד ומה לא. באקדמיה האמריקאית זו כבר בדיחה ישנה: השנים שחלפו הדגישו פעם אחר פעם את הבעייתיות שבבחירות – "האזרח קיין" שהפסיד ל"מה יפית עמק נוי", "השור הזועם" שהפסיד ל"אנשים פשוטים" ו"ספרות זולה" שהפסיד ל"פורסט גאמפ". בהסתכלות השוואתית לפרסי הקולנוע האמריקאיים – האקדמיה הישראלית בחרה נכון.

מעט מאוד סרטים משמעותיים נעשו בארץ בשנות ה-90, אבל שלושת הסרטים שכן נחקקו בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי זכו לחיבוק האקדמיה כבר באותו הרגע: "שורו", "החיים על פי אגפא" ו"קלרה הקדושה". שלושתם קיבלו, בין היתר, את פרס הסרט, הבמאי והתסריט. הפספוס היחיד של האקדמיה נרשם אי שם ב-1991, כש"עונת הדובדבנים" ו"גמר גביע" הפסידו  ל"מעבר לים" של יענקול גולדווסר, שזכרו התנדף מבלי להשאיר חותם. עוד שני סרטים קטנים ויפים שלא הוערכו דיו היו "חסד מופלא" של עמוס גוטמן ו"לנגד עיניים מערביות" של יוסף פיצ'חדזה. אבל שניהם התחרו מול תותחים כבדים במיוחד ("החיים על פי אגפא" ו"קלרה הקדושה"), ולכן קשה לבוא בטענות.

דני ליטני - החיים על פי אגפא:

ובסוף כולם מפסידים



היום, ממש כמו אז, פרסי הקולנוע הישראלים לא זוכים למעמד לו הם ראויים. אולי זה בגלל שרוב הסרטים מגיעים לאופיר לפני ששוחררו לבתי הקולנוע והוצגו בפני הקהל הרחב, ואולי פשוט כי הישראלים הקשוחים לא מתרגשים מפרסים מקומיים.

פרסי אופיר אמורים להעלות את קרנו של הקולנוע המקומי. אבל כל עוד הטקס לא יהפוך לסיכום שנתי אלא ימשיך לתפקד כמקפצת יחסי ציבור רעועה לסרטים שאמורים לצאת למסכים, אם בכלל, בשנה שאחרי התחרות – אנחנו מפספסים את מה שיכול היה להיות החגיגה הכי שמחה של הקולנוע הישראלי. וחבל.

תודה מיוחדת למאיה נאדרה מהאקדמיה הישראלית לקולנוע על סיועה בהכנת הכתבה.




תגיות: אור סיגולי, פרסי אופיר 2012

(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5