שמתי לי פודרה: לצאת מהארון, להישאר בצבא

יום רביעי 18 ביולי 2012 00:14 מאת: גיא ארליך, עכבר העיר

סרטו של איל גולדברג "פודרה" משלב הומוסקסואליות, מוות, צבא ומחשבות על סירוב. רק אל תגידו שהוא עוד סרט על מילואים


שירות וסירוב בעדשת המצלמה. גולדברג

(צילום: מתוך הסרט)

פרסומת

לפני כמה שבועות פורסמה תמונת שני החיילים במדים שאוחזים ידיים, שמיד עשתה כותרות: מסלידה עזה מפרסומה, שהרי מה להומואים ולצבא (היוש, אורי אריאל), דרך התרגשות מהמחווה הצה"לית ועד להתנגדות (גם פנים קהילתית) לשימוש יח"צני בקלף הגאה. גם בסרטו הנפלא של איל גולדברג "פודרה", שמגיע כעת להקרנות סדירות בסינמטק לאחר שהשתתף בדוקאביב (שם זכה בפרס העריכה ובפרס לסרט ביכורים) ובפסטיבל הקולנוע הגאה (TLVFest), תמצאו חייל במדים מחובק עם בן זוגו. אבל כאן אין שום נינוחות נעימה. כאן הצבא גורם לחרדות, לתסכולים, לדילמות מוסריות. כאן הניסיון הוא לצאת מהצבא ולא להישאר בתוכו. וזה מורכב. כי לצאת מהצבא זה לא קל, לא רק ביורוקרטית, גם נפשית – הקושי החברתי, נקיפות המצפון, תחושת השייכות (שמתערבבת עם תחושת אי השייכות) וגם הדילמות המוסריות (משני הכיוונים, כמובן).

המאבק הזה – לצאת מהצבא או להישאר בו – הוא מה שעומד במרכז הסרט. גולדברג נקרא שוב ושוב לשירות מילואים, ובכל פעם מחדש מרגיש שאינו מסוגל עוד להמשיך. על רקע המיתות הקטנות הללו בדמות צווי המילואים מתרחשות גם מיתות גדולות בתוך המשפחה – אביו, סבו וסבתו נפטרים זה אחר זה. בין שני צירי המוות הללו מיטלטל גולדברג (והסרט כולו), ועמו גם הצופה.

"הסרט צולם במשך כעשר שנים, וזו היתה חוויה לא פשוטה", מספר גולדברג, "התחלתי לצלם במילואים שעשיתי ב־2001, ובהתחלה צילמתי רק בפעמים הללו שבהן נקראתי למילואים. במקביל התחילו לקרות הרבה דברים בבית במטולה. הסרט הראשון שלי, 'המבריא', התעסק במשפחה שלי ובתחושת הגוויעה שהחלה להיות מורגשת בה. חלק מהחומרים שצולמו בתקופת הסרט הראשון ולא נכללו בו מצאו את דרכם לסרט הנוכחי. הצורך שלי לצלם נבע מהרצון לתעד את מה שתכף כבר לא יהיה – סבא וסבתא שלי היו חולים, וגם אבא שלי היה חולה. בהתחלה לא חשבתי שהמשפחה תיכנס גם לסרט הנוכחי, והנחתי שהוא יתמקד במילואים ובקשיים שהם מעוררים אצלי. אבל כשהגעתי למטולה במהלך המילואים – בזמן מלחמת לבנון האחרונה – פתאום הבנתי שהכל מצטלב. מאז חזרתי לצלם גם את המשפחה".

פודרה - טריילר:



המוות בפרונט

הסרט הוא גם על צבא וגם על הומואים וגם על כיבוש וגם על מוות וגם על משפחתיות. הוא נוגע בהמון נושאים ואי אפשר לעשות לו רדוקציה שתתחום אותו לנישה מסוימת. הריבוי התמטי הזה הוא משהו שתיכננת מראש?

"לא. בהתחלה, כאמור, חשבתי שאתמקד רק בסוגיית המילואים, אבל ידעתי שאני לא רוצה לעשות עוד 'סרט מילואים'. הרגשתי שלהתעסק רק במילואים זה לא מספיק מעניין. כשהפן המשפחתי הצטרף לסרט הוא הפך להיות השורש של כל הריבוי שהזכרת, ואז הרגשתי שהסרט הזה הוא באמת שלי".
נדמה שהממד שמארגן את הסרט הוא לא ציר זמן כרונולוגי־לינארי, אלא רצף החזרות של מקרי המוות המשפחתיים ושל הקריאות למילואים. ובעצם, הם לא מאוד רחוקים זה מזה, שהרי המוות נוכח גם בצווי המילואים – ממשית (סכנת המוות הכרוכה בלחימה) ומטאפורית (הסבל הנפשי שנלווה לחוויית המילואים)".

אם כך, הדבר שמארגן סביבו את הסרט הוא מוטיב המוות.
"כן. זה משהו שהבנתי רק במהלך העבודה. באיזשהו שלב בעריכה פתאום ראיתי את זה, וזה היה רגע קשה. היה לי קשה לשים את המוות בפרונט. הנוכחות של המוות מתבטאת באמת לא רק במופעים המשפחתיים שלו, אלא גם בקריאות החוזרות לשירות המילואים. גם חוויית המילואים כרוכה הרי בסכנת מוות. התחלתי לצלם את הסרט לפני שאבא שלי נפטר, וחשבתי שהדיאלוג יתנהל מולו. אבל אז הוא נפטר, ומיד אחריו גם סבא שלי, ופתאום היתה תחושה שכל הגברים במשפחה הלכו. חשבתי שברגע שהם כבר לא יהיו יהיה לי יותר קל להתמודד עם עניין המילואים, אבל כנראה שהיה משהו בתפקיד שהם מילאו, ה'גברי', שבצורה לא לגמרי מודעת עבר גם אלי. גם אם לא רציתי יותר להיות חייל, הרגשתי שאני לא יכול פשוט להשליך את זה פתאום. זה הופיע במלוא העוצמה כששירתתי במטולה ליד הבית בזמן המלחמה. הרגשתי שלמרות ה'שמאלניות' שלי, נכנסתי פתאום לנעליים של אבא שלי. אני חושב שבאיזשהו אופן הסרט הוא גם על זה".


הנעליים של אבא, האיפור של אמא. פודרה (צילום: יח"צ דוקאביב)

באחת הסצנות אתה מספר לחבריך למילואים שאתה הומו. זו סצנה שיש בה גם קומיות, אולי בגלל שהיא משחררת תגובות מאוד קלישאתיות – "אתה לא נראה כזה", "אני לא רוצה שיהיו אנשים כאלה בחבר'ה" – וגם בגלל שלא נראה שאתה מתרגש מהתגובות האלה. אבל האם היא משקפת את המציאות הרחבה יותר? האם נתקלת בהרבה תגובות כאלו במרחב הצבאי?
"זה מורכב. מה שמעניין בעיני הוא שלצד האמירות הללו – שיש בהן הומופוביה גדולה – הקשר בינינו, החברים, נשאר חם וחזק. היציאה מהארון נתנה לי דווקא הרבה כוח. כשהתחלתי לצלם ידעתי שיגיע הרגע שבו אספר להם, וחשבתי שהצעד הזה יזרז את ההחלטה שלי לגבי סוגיית המשך המילואים. הנחתי שאחרי שאספר להם כבר לא אוכל בעצמי להמשיך להיות שם, ואז ההחלטה תהיה ברורה. אבל קרה דבר הפוך, והקשר בינינו רק התחזק".

ולמה לא סיפרת להם קודם?
"לקח לי הרבה זמן להגיע למקום הזה. צריך לזכור שאני נפגש איתם פעם בשנה, לחודש, אז קל להרגיש שזה לא מאוד דחוף לספר דווקא עכשיו. בעקבות הסרט זה אכן קרה".

אמא שלך אומרת באחת הסצנות שהיא מפחדת שהסרט יהיה בסוף משהו כמו "בצלם". זה הפחיד גם אותך? החשש מתיוג אוטומטי כעוד סרט של הומו־שמאלני־עוכר ישראל?
"אני לא חושב שפחדתי מזה, אבל כן רציתי להביא מורכבות גדולה יותר. כשהתחלתי לצלם חשבתי שפעולת הצילום – שיש בה באופן אינהרנטי ממד אקטיבי שמכריח אותך לראות דברים ולהתמודד עמם – תציף את הדילמה של השירות/הסירוב. אבל הפעולה הזו גם הפכה הכל למורכב יותר. רציתי שהסרט לא יהיה על הומו שמאלני תל אביבי שלא רוצה ללכת לצבא, ואני לא חושב שהוא כזה. התעקשתי לייצר סרט מורכב יותר".

הסרט מגיע כעת להקרנות סדירות לאחר שהשתתף בדוקאביב וב־TLVFest וקצר פרסים ושבחים. זה מרגיע יותר?
"אין ספק שיש בהקרנות הסדירות משהו יותר נינוח. כשהסרט יצא והשתתף בפסטיבלים זה היה אחרי עבודה מאומצת של כעשר שנים, וזו היתה חוויה מאוד עוצמתית ומרגשת. עכשיו פשוט בא לי שאנשים יראו אותו. כשהסרט הראשון שלי יצא, החשיפה שבאה בעקבותיו - יחד עם המחלה של אבא שלי - הרגישו לי טו מאץ' וגרמו לי 'להחביא' את הסרט. עכשיו זה שונה. אני מרגיש שהכל אורגני יותר ושנוח לי במקום הזה".

"פודרה" יוקרן בסינמטק ירושלים ב-18 וב-29 ביולי, ובסינמטק תל אביב ב-19 וב-30 ביולי


תגיות: גיא ארליך
תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5