"בייביז": הסרט שניצח את שוברי הקופות

יום חמישי 02 בספטמבר 2010 03:00 מאת: נירית אנדרמן, גלריה

תינוקות בנמיביה ומונגוליה יכולים להיות לבד במשך שעות, בעוד שבמערב ההורים מנסים להעסיק את ילדיהם כל הזמן. תומא באלמס, במאי הסרט התיעודי "בייביז", שעולה בישראל לאחר שזכה להצלחה מפתיעה בארה"ב, עקב אחר תינוקות בארבע תרבויות שונות. זה לא גרם לו להיות אב טוב יותר

האם לקשור זאטוטים למיטה זה מעשה לא מוסרי? האם תינוק שמוצא על הקרקע עצם יבשה ומתחיל למצוץ אותה הוא קורבן של הזנחה פושעת? האם שיעורי בייבי יוגה הם באמת דבר שכל אם אוהבת חייבת להעניק ליוצאי חלציה? והאם תינוקות יכולים לשרוד בלי צעצועים התפתחותיים ומקדמי זחילה, להישאר בחיים בלי טרמפולינה ו"אוניברסיטה", ולגדול לתפארת בלי ארון עמוס בצעצועי פלסטיק מנגנים ומצפצפים?

"בייביז", סרטו התיעודי של הבמאי הצרפתי תומא באלמס, שיוצג מהיום בבתי הקולנוע בארץ, מאפשר להורים למודי לבטים להציץ לחייהן של ארבע משפחות ברחבי תבל, המתמודדות כולן עם אתגר משותף - גידול תינוקות לאורך השנה הראשונה לחייהם - ולנסות ולגייס כמה תובנות לגבי המשימה הלא פשוטה הזאת. עם זאת, "בייביז" רחוק מלהיות סרט הדרכה להורים. הוא אינו כולל קריינות דידקטית, ואינו מתיימר להעניק טיפים להורה המתחיל. זהו סרט המתעד את חייהם של ארבעה תינוקות ואת הסביבה שבה הם גדלים, ועושה זאת באמצעות צילומים מרהיבים, נטולי דיאלוג או קריינות, המניחים לצופים להתבונן במצולמים בדממה, לבחון את מעלליהם ולהסיק מסקנות בעצמם.

מפתה להגדיר את סרטו של באלמס כ"סרט טבע על תינוקות", אך הבמאי מסתייג מההגדרה הזאת. "אני לא מרגיש עם זה נוח", הוא אומר בראיון טלפוני, "כי בעיני סרט טבע אמור לתעד צורת חיים של בעלי חיים מסוימים וללמד אותך כיצד הם חיים, אוכלים, מתרבים וכדומה, ואילו סרט תעודה בשום אופן אינו אמור ללמד אותך משהו, אלא רק להעלות בך שאלות. כמו כן, התינוקות בסרט הזה הם בעצם כלי שמאפשר לצופים לבקר בתרבויות אחרות, ולאתגר את התפישות שלנו לגבי ההבדלים בין התרבויות השונות. בשבילי, יותר מאשר סרט על תינוקות, זה סרט על היחסים השוררים בינינו לבין העולם, בינינו לבין הטבע, ובינינו לבין אנשים אחרים".

הימור גדול

באלמס בחר לתעד ארבעה תינוקות הגדלים בארבעה מקומות שונים בעולם: בשבט מדברי בנמיביה, במאהל מבודד של עובדי אדמה במונגוליה, בסן פרנסיסקו בארצות הברית, ובטוקיו ביפאן. "בחרתי בארבע מדינות שיאפשרו לי לתעד ארבע דרגות שונות של קשר לטכנולוגיה ולחיים המודרניים", הוא מסביר. "הרגשתי שיהיה מעניין לראות את ההבדלים בין תינוקות הגדלים בארבע תרבויות כה שונות, במשפחות אוהבות, שכולן מנסות לעשות את המיטב, אבל בדרכים מאוד שונות".

באלמס בילה שנתיים בשהות עם המשפחות השונות, ובטיסות ביניהן, הלוך ושוב, והעביר שנתיים נוספות בחדרי העריכה. התוצאה זכתה להצלחה מפתיעה. בהחלטה שיווקית שהוכיחה עצמה כמוצלחת, בחרו מפיצי הסרט להוציאו לבתי הקולנוע בארצות הברית במאי, סמוך ל"יום האם". התוצאה: "בייביז" הכניס בארצות הברית לבדה יותר מ-7.3 מיליון דולר, וסך הכנסותיו בעולם עד כה מגיעות ליותר מ-8.5 מיליון דולר, לפי האתר "בוקס אופיס מוג'ו". הנתונים הללו הזניקו את הסרט בתוך חודשים ספורים להיות מדורג במקום ה-17 ברשימת סרטי התעודה המכניסים ביותר אי פעם, ובמקום ה-11 ברשימת סרטי התעודה שהכניסו את הסכומים הגבוהים ביותר בסוף השבוע הראשון שלהם בבתי הקולנוע בארצות הברית.

הבמאי תומא באלמס בזמן הצילומים. "התינוקות מאתגרים את התפישות שלנו לגבי ההבדלים בין התרבויות השונות"

באלמס מודה כי ההצלחה הגדולה של הסרט הפתיעה אותו: "לא צפיתי זאת. הסרט הצליח שם בדיוק בתקופה שבה הוקרנו לצדו 'סקס והעיר 2', 'ספיידרמן 3', 'איירון מן 2' ועוד שוברי קופות ענקיים, שהם מותגים טהורים וסרטים בדיוניים לחלוטין. אבל אני מאמין שבין כל המותגים הללו, אם יש לך משהו שהוא ההיפך המוחלט ממה שהאנשים מקבלים בכל יום בטלוויזיה ובקולנוע - יש לך סיכוי להצליח. זה אמנם הימור גדול לעשות סרט כזה, ויש מפיקים ומפיצים ספורים בלבד שהם מספיק אמיצים לקחת סיכון כזה, אבל הנה ההוכחה שזה יכול להצליח", הוא אומר.

הוא מספר שעיתונאי אמריקאי כתב ש"בייביז" הוא סרט "לכל מי שיש להם תינוק, שמתכננים להביא לעולם תינוק, או שהיו תינוקות בעצמם. אני אוהב את ההגדרה הזאת", הוא צוחק ומעריך שהממד הקומי בסרטו סייע להצלחתו בקרב הצופים. "בימינו נוצרים מעט מאוד סרטי תעודה שהם קומדיות. יש איזו הסכמה שבשתיקה שסרטי תעודה צריכים להיות עיתונאיים ולעסוק תמיד בנושאים רציניים, אבל אני אוהב דווקא את הרעיון של עשיית סרט תעודה שהוא גם קומי ומהנה, וגם יכול לגרום לאנשים לחשוב".

ואכן "בייביז", שהופק בתקציב של כארבעה מיליון יורו, מצליח להיות משעשע, אבל גם מעורר מחשבה, בזכות ההצצה שהוא מאפשר לאופן גידול הילדים בתרבויות רחוקות ושונות. סצינת פתיחה מקסימה במיוחד מציגה שני ילדים מנמיביה יושבים ומשחקים באבנים, עד שריב פורץ ביניהם. סצינה אחרת מתעדת תינוק מונגולי מסתובב לבדו במרחבים הפתוחים סביב האוהל שבו מתגוררת משפחתו, וזוחל ללא חשש בין רגליהן של חיות המשק. התינוקת היפאנית נראית מבקרת בגן חיות, מתבוננת בחיות מבעד לזכוכית וזועקת בבהלה ברגע שאלה מעיפות מבט לעברה. ואילו התינוקת האמריקאית מתועדת נמלטת ממעגל של הורים וילדים השרים שיר אהבה משונה לכדור הארץ, ומנסה נואשות לפתוח את דלת האולם כדי להיחלץ מהסיטואציה המוזרה.

באלמס מספר כי שמח על ההזדמנות שניתנה לו ליצור סרט העוסק בנושא כה אוניברסלי, ולא פחות מכך - על החופש שניתן לו בקביעת סגנונו של הסרט. "שמחתי שהמפיקים איפשרו לי להתייחס אל התינוקות כאל אובייקט קולנועי טהור - בלי קריינות, בלי דיאלוג - עשייה דוקומנטרית טהורה. הרגשתי שזה יהיה אתגר. ככל שעוברות השנים ואני עושה עוד

ועוד סרטים, אני מרגיש שלפעמים הצורה חשובה לא פחות, ולעתים אף יותר, מנושאו של הסרט. אני מציג עכשיו את הסרט בהרבה מדינות, ומעניין לראות כיצד בזכות זה שהוא נטול קריינות, במקומות שונים קוראים אותו באופן שונה, ולצופים יש החופש לתת לו פרשנויות שונות. אף שזה סרט על תינוקות, אני חושב שהוא עוסק בכל הנושאים שעסקתי בהם בסרטים קודמים שלי - גלובליזציה, אתנוצנטריות, והאופן שבו אנחנו רואים את העולם".

תוכל לתת דוגמה לקריאה שונה של הסרט על ידי קהלים שונים?

"כשהראיתי למשל את הסרט למשפחה היפאנית שמופיעה בו, הם היו מבועתים ממש מהתנאים הבריאותיים והסניטריים באפריקה, וחשבו 'אלוהים, איך הם יכולים לחיות כך, בלי מים זורמים, מוצצים עצמות שהם מוצאים על הקרקע, איך הם שורדים בתנאים כאלה'. לעומת זאת, המשפחה האפריקאית היתה מבועתת מהרעש והצפיפות שבהם חיה המשפחה היפאנית. כך שלא היתה קנאה מצד אחד מהצדדים בצד האחר. למשפחה האמריקאית, לעומת זאת, הצפייה בסרט היתה חוויה מאתגרת, שבעקבותיה הם חשבו שאולי הם צריכים לתת לתינוקת שלהם קצת יותר חופש, לשנות מעט את האופן שבו הם מגדלים אותה".

בזמן הצילומים, היו דברים שהפתיע אותך לגלות?

"הדבר המפתיע ביותר בשבילי היה לראות את עצמי באב היפאני ובאב האמריקאי, ולהבין לפתע את הפחד שיש לנו במדינות המערב מהריק, מהשקט, מכך שבכל רגע אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים למלא את מוחם של הילדים שלנו במשהו - בפעילויות, חוגים, משחקים, מה שזה לא יהיה. פתאום הבנתי שזה מוגזם, ונובע מחוסר יכולת שלנו להיות עם הילדים שלנו באמת. דעתנו תמיד מוסחת על ידי דברים אחרים.

"האב היפאני, למשל, בכל פעם שהוא מבלה זמן עם בתו, הוא מדבר בטלפון או עובד על המחשב. דעתנו כל הזמן מוסחת על ידי מכשירים, שלמעשה אמורים לסייע לנו לתקשר. אני, לדוגמה, נמצא ברגע זה בחופשה באמצע שומקום, על אי קטן בבריטני, צרפת, אבל אני מבלה שעות ארוכות בראיונות טלפוניים לעיתונאים מגרמניה, מארצות הברית, והיום גם מישראל. כך שבמקום להיות עם ילדי, אני תמיד בר השגה. בתרבות המערבית קשה מאוד להתנתק, לנתק את הטלפון, לכבות את המחשב ולהקדיש את מלוא תשומת הלב לילדים שלנו או לאנשים אחרים.

"מצד שני, היה מרתק לצפות ביצירתיות של התינוקות ממונגוליה ונמיביה, שיכולים לפעמים להיות לבד לכל אורך היום, ודואגים לעצמם לפעילויות שונות. הם יכולים לשחק עם גליל נייר טואלט, או עם עז, או פרה, או חתול, או סתם להתבונן ברוח - כל מיני דברים פשוטים. גיליתי שרק לעתים ממש רחוקות הם משתעממים. בעקבות זה הבנתי שהחשש הזה שיש לנו, במערב, להשאיר לילדינו זמן פנוי, נטול פעילויות ועיסוקים, יכול להוביל בסופו של דבר לתוצאה הרסנית, לכך שילדינו יגדלו בלי שתהיה להם היכולת להיות עם עצמם. בעקבות זאת אני מנסה עכשיו לשנות מעט את האופן שבו אני מגדל את ילדי, מנסה ללמוד מכך לקח".

האם צילום תינוקות התגלה כמלאכה פשוטה או מסובכת יותר מצילום מבוגרים?

"מצד אחד, בחודשים הראשונים כשהתינוקות לא זזו, וכל מה שהם עשו היה לאכול ולישון, לישון ולאכול - לצלם אותם לא היה הדבר הכי קל. אבל מהר מאוד, אחרי שהם התחילו לזחול ולשחק עם אחרים, זה היה לא פעם הרבה יותר מעניין מלצלם מבוגרים. אבל זה דרש הרבה מאוד סבלנות.

"בזמן הצילומים, הדבר הקשה ביותר בשבילי היה לנסות להיות בו בזמן אב טוב ככל האפשר וקולנוען דוקומנטרי טוב. הילדים שלי היום בני שלוש, חמש ושבע, והעובדה שהיו לי אז תינוקות משלי מאוד הקשתה עלי בזמן הצילומים. היה עלי לבחור כל הזמן עם איזה תינוקות להיות, והיה לי מאוד קשה לבלות זמן רב כל כך עם תינוקות שאינם שלי. לאורך שנתיים, ביליתי שבועיים בכל מדינה, ואז חזרתי לכמה ימים לצרפת כדי לבלות עם המשפחה שלי, לפני היציאה לסבב נוסף בין המדינות. ביליתי שם בסך הכל 400 יום לאורך שנתיים. אני תמיד אומר שביליתי עם ארבעת הילדים הללו יותר מכפי שביליתי עם הילדים שלי בתקופה הזאת".

נוסף על הבחירה לא להשתמש בקריינות, יש בסרט גם שוטים ארוכים.

"כמו היעדר הקריינות, גם אורך השוט הוא בשבילי כלי מיוחד של סרט דוקומנטרי, שמשתמשים בו לעתים רחוקות מדי. הטלוויזיה מרגילה אותנו לשוטים שמתקצרים יותר ויותר עם השנים, לעריכה מהירה. זה עצוב שלא מניחים לאנשים להבין שדווקא שוט ארוך יכול הרבה פעמים להיות מצחיק יותר, מהנה יותר. כשהייתי ילד, אורך שוט ממוצע בטלוויזיה היה כ-30 שניות. היום, קשה למצוא בסרט קולנוע שוט שאורכו עולה על חמש שניות. זה הורג אותי. אני מאמין ששוטים ארוכים מאפשרים לא פעם להציג דרמה אפקטיבית יותר. סצינת הפתיחה, למשל, ובה שני תינוקות רבים על אבן, אם הייתי חותך אותה לחלקים ועורך אותה - לא היה נותר ממנה דבר".

לו היית נולד היום ויכולת לבחור היכן להיוולד - באיזו מדינה היית בוחר?

"אני חושב שמונגוליה היא גן עדן לגידול תינוקות. יש שם בעיני המינון הנכון של טכנולוגיה - לא יותר מדי ולא פחות מדי. וגם היחסים עם הטבע נכונים - אתה יוצא מהאוהל ואתה בתוך הטבע, וזה לא מסוכן. כשאני נמצא שם אני תמיד מרגיש סוג מסוים של הרמוניה. עם זאת, אני לא בטוח כמה זמן זה יימשך, כי חייהם של עובדי האדמה שם הופכים קשים יותר ויותר, ומונגולים רבים עוברים להתגורר בערים, שבהן זה כבר סיפור אחר לחלוטין".

תגיות: בייביז, נירית אנדרמן, תומא באלמס, תומאס בלמס