מטען הכאב: הסרט הטוב ביותר שעוד לא ראיתם

יום רביעי 03 במרץ 2010 03:00 מאת: אורי קליין

"מטען הכאב", סרט מעולה ומועמד מוביל לאוסקר, שנרכש להפצה בישראל באיחור רב, מציג חיילים אמריקאים בעיראק בלי שמץ רומנטיקה וסנטימנטליות. הסרט, בבימויה של קתרין ביגלו, הוא הראשון שעוסק בהשפעה שתהיה למלחמה הזאת על החברה האמריקאית, וכוחו נובע דווקא מהימנעותו מכל הקשר פוליטי

דבר כזה עוד לא קרה פה: זה זמן ידוע ש"מטען הכאב", סרטה של הבמאית קתרין ביגלו, אחד המועמדים המובילים לזכות בפרס האוסקר בטקס שיתקיים בהוליווד ביום ראשון, לא יופץ בבתי הקולנוע בישראל. ואם אמנם ייטול הסרט את הבכורה מידי "אווטאר" שביים ג'יימס קמרון, שביגלו היתה נשואה לו פעם, זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות המדינה שסרט שהוכתר בתואר הסרט הטוב ביותר של השנה לא יופץ כאן.

מטען הכאב נרכש להפצה בישראל

ולא רק שהסרט לא יופץ בישראל, אלא שכבר בערב של טקס האוסקר הוא ישודר באחד מערוצי הסרטים של יס; אינני זוכר מקרה נוסף שסרט הגיע אל מרקע הטלוויזיה במהירות שכזאת (ראו למטה). "מטען הכאב" אמנם איננו סרט משנת 2009, השנה שטקס האוסקר הנוכחי אמור לסכם, אלא הוא כבר הוקרן ב-2008 בפסטיבלי הסרטים של ונציה וטורונטו; אבל מכיוון שרק בשנה החולפת החלה הקרנתו בארצות הברית, הוא זכאי להתחרות בטקס האוסקר הקרב, שבו הוא מועמד בתשע קטגוריות.

"מטען הכאב" הוא לא רק מועמד מוביל לזכות בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר: בשבועות האחרונים הוא כבר גרף אוסף של פרסים. רק באחרונה הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של השנה בטקס חלוקת פרסי הבפטא, שמתקיים באנגליה, ונבחר לסרט הטוב ביותר על ידי האיגוד הלאומי של מבקרי הקולנוע באמריקה. ביגלו עצמה הוכתרה בתואר הבמאית הטובה ביותר של השנה על ידי איגוד הבמאים של אמריקה, ומארק בול, התסריטאי של "מטען הכאב", הוכתר כתסריטאי הטוב ביותר של השנה על ידי איגוד התסריטאים.

אסטרונאוט ברחובות בגדאד

"מטען הכאב" הוא אמנם אחד הסרטים האמריקאיים הטובים והמרשימים ביותר של העת האחרונה. עלילתו מתרחשת בעיראק ב-2004 ועוסקת בפעילותה של יחידת עילית של חבלנים בצבא ארצות הברית שכינויה הוא "בראבו". העלילה מתמקדת בשלושה מחיילי היחידה: ג'יי-טי סאנבורן המנוסה (אנתוני מקי), אוון אלדרידג' הצעיר והמבוהל (בריאן ג'ראטי) וויליאם ג'יימס (ג'רמי רנר), שהוא הגיבור הראשי ומוקד הנושאים השונים שהסרט עוסק בהם.

ויליאם הצטרף ליחידה אחרי שמפקדה (גאי פירס) נהרג תוך כדי ניסיון לפרק מטען חבלה שהוטמן באחד מרחובות בגדאד (תיאור המעשה פותח את סרטה של ביגלו). ויליאם מחליף את המפקד שנהרג, ופעם אחר פעם במשך הסרט אנו עוקבים אחר ניסיונו לפרק מטען חבלה, בין שזה מוטמן מתחת למרצפות של מדרכה בבגדאד ובין שהוא מוצמד לגופו של מחבל מתאבד.

קתרין ביגלו באתר הצילומים (תצלום: אי-פי)

בעצם עלילת הסרט מסתכמת בזה. 131 דקותיו מוקדשות לתיאור פעילות צבאית שגרתית, מסוכנת ובעלת נפח הזוי מעט; גם בגלל המדים שהחבלנים לובשים (בעיקר ויליאם, שמדי ההגנה שהוא עוטה מקנים לו מראה של אסטרונאוט בסרט מדע בדיוני); וגם בגלל הסיטואציה הכללית, שבה, תוך כדי שוויליאם ניגש לפרק את המטען, תושבי בגדאד צופים בו מפתח חנויותיהם או מחלונות ביתם כאילו היה זה סרט פעולה (והוא אמנם כזה במלוא מובנו של המושג).

כוחו של "מטען הכאב" נובע ממה שאין בו וממה שיש בו. סרטה של ביגלו אינו נוגע אפילו במלה אחת בהקשר ההיסטורי והפוליטי שבו פרצה המלחמה בעיראק; אך דווקא במקרה הזה יש להימנעות הזאת כוח עצום, מכיוון שהיא משתלבת בניסיון שעושה הסרט לבודד את הפעילות שמתוארת בו בחלל ובזמן שבהם מתרחשת עלילתו. זו פעילות נטו שמתרחשת במלחמה נטו, וזהו.

וזו אינה ההימנעות היחידה שהסרט נוקט: הוא גם נמנע באופן טוטאלי מסנטימנטליות; ואף שהוא עוסק במקצוענותם של חיילים אמריקאים, הוא נמנע מלאומנות פטריוטית. הוא אפילו מעמיד את ההימנעות הזאת במבחן כאשר באחד מסיפורי המשנה מתואר הקשר שנרקם בין ויליאם לילד מקומי, שמוכר לחיילים קלטות די-וי-די. הסיפור הזה, והאופן שבו הוא מתגלגל, יכול היה לשמש בסיס לדביקות סנטימנטלית (וראינו כבר סרטי מלחמה אמריקאיים רבים שהציגו קשר בין חייל אמריקאי לילד המשתייך לאוכלוסייה הכבושה), אך ביגלו נמנעת מכך בהחלטיות.

צפו בטריילר למטען הכאב:

בזמן הצפייה ב"מטען הכאב" אי אפשר שלא להשוות אותו לשלושת סרטי מלחמת לבנון שהופקו בשנים האחרונות, "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון", ולהיווכח עד כמה סרטה של ביגלו שונה מהם.

המקרה של "לבנון" מעניין במיוחד בהקשר של "מטען הכאב", מכיוון שגם סרטו של שמואל מעוז מתעד פעילות צבאית מוגבלת בחלל ובזמן. ואולם, בעוד שסרטו של מעוז התמקד באומללותם של החיילים הנמצאים בטנק שהסרט כולו התרחש בתוכו, סרטה של ביגלו מתמקד במקצוענותם של החיילים שאחר פעילותם הוא עוקב. אין ב"מטען הכאב" אפילו קמצוץ מהרומנטיקה והסנטימנטליות שאיפיינו בדרגות שונות של ישירות ומודעות את "בופור", "ואלס עם באשיר" ו"לבנון", ולא נעשה בו שום ניסיון להציג את שלושת גיבוריו כקורבנות של המצב שבו הם נתונים. כמו כן, אף על פי שהסרט כולל קטעי הרג, הוא משלב את תיאור הקטעים האלה ביובש הכללי שעוטף אותו ואינו מתרפק על הזוועה (כפי שעשה, למשל, סרטו של מעוז, שוב כדי להבליט את אומללותם של החיילים - וגם שלנו הצופים - שנאלצים להתבונן בזוועה).

"מטען הכאב" עוסק בצדדיה השונים של המקצוענות, שהיא ערך מהותי בהוויה האידיאולוגית והקיומית של אמריקה ונושא שהקולנוע האמריקאי עסק בו בכל אחד מהז'אנרים המרכזיים שלו: המערבון, סרט המתח או הפעולה וסרט המלחמה (וגם הסרט המוסיקלי, כאשר גיבורו היה בדרן מקצועי).

אנתוני מקי (מימין) וג'רמי רנר, "מטען הכאב". למקצוען האמריקאי לא נותר לו דבר חוץ ממקצוענותו

ויליאם, שמשגע את חבריו בהתנהגותו הנמהרת ובהתעלמותו מחוקי הצבא, מייצג את המקצוען האמריקאי כמי שמכונה בעגה האמריקאית "מווריק", כלומר, מורד, שהתנהגותו מעמידה אותו מחוץ לנורמה המקצועית והחברתית. תולדות הקולנוע האמריקאי מלאות בסרטים שהציגו את קורותיה של דמות מהסוג הזה. סרטה של ביגלו, ביובש ובישירות שלו, מצדיע מצד אחד למקצוענות של ה"מווריק"; אך מהצד השני, כפי שעשו סרטים אמריקאיים רבים, הוא גם חושף את צדה הבעייתי, המסוכן ואף האפל של דמות מהסוג הזה.

כוחו וערכו של "מטען הכאב" נובע מכך שעיסוקו בנושא הזה חורג מהמיתולוגי בלבד, כפי שהסוגיה הזאת הוצגה לרוב בסרטי הז'אנר המסורתיים של אמריקה, וחודר אל הספציפי והרלוונטי לאמריקה כיום. סרטה של ביגלו מתחיל בציטוט שלפיו המלחמה עלולה לשמש סם; ו"מטען הכאב", אולי במישור המשמעותי ביותר שלו, מתאר כיצד הסם הזה פועל.

מצד אחד הסרט גורם לנו להתפעל ואף ליהנות ממקצוענותו הנון-קונפורמיסטית של ויליאם; אך מצד שני, וככל שהסרט מתקדם זה מתבהר יותר, הוא גם משרטט דיוקן של המקצוען האמריקאי שלא נותר לו דבר חוץ ממקצוענותו, וכנראה לא יוכל לשרוד במציאות שבה מקצוענותו לא תועמד במבחן תמידי.

במלים אחרות, "מטען הכאב", מעבר לתיאור השגרה הצבאית המקצועית, משרטט את דיוקנו של ויליאם כקדם-פסיכופת. ההיבט הזה של הסרט הופך אותו לעשיר וחשוב כל כך מכיוון שזה הסרט האמריקאי הראשון (לפחות מבין אלה שראיתי) שעוסק במצוקה שיחוו החיילים המשרתים בעיראק עם שובם למולדתם, ועל ההשפעה שתהיה למצוקה הזאת על החברה האמריקאית.

אף על פי שסרטה של ביגלו מתרחש ברובו בעיראק (רק קטע קצר, מרשים ביותר בלקוניות התסריטאית והצורנית שלו, מתרחש בארצות הברית), הוא מתחבר בתודעה לסרטים משנות ה-70 כגון "נהג מונית" של מרטין סקורסזי ו"רעם מתגלגל" של ג'ון פלין, שהציגו את קורותיהם של חיילים שחזרו מווייטנאם וסם המלחמה זורם בעורקיהם. האם ויליאם ג'יימס עלול להיהפך בתום המלחמה לטראוויס ביקל, גיבור סרטו של סקורסזי? סרטה של ביגלו משאיר את השאלה הזאת פתוחה, אך האפשרות הזאת ממשיכה לרדוף אותנו זמן רב אחרי שהצפייה בסרט תמה.

קתרין ביגלו, שעושה עבודת בימוי מצוינת בסרט, מייצגת תופעה מעניינת בנוף הקולנועי האמריקאי העכשווי. היא במאית, שבכל סרטיה עסקה במיתולוגיה של סרטי הפעולה האמריקאיים ודנה בהם בסוגיות של מקצוענות וגבריות.

"מטען הכאב". דיוקן הגיבור כקדם-פסיכופת (תצלום: רויטרס)

סרטה המעניין ביותר עד כה היה "פלדה כחולה" מ-1990, שהציג את סיפורה של שוטרת טירונית (ג'יימי לי קרטיס), שאקדחה (עם כל משמעויותיו הסימבוליות) נגנב ממנה והיא מסתבכת עם רוצח סדרתי כריזמטי. סרטיה הנוספים - ובהם "נקודת פריצה" שהציג את סיפורם של גולשים שהם גם שודדי בנקים, הפנטסיה העתידנית "ימים משונים" ו"קיי 19", שעלילתו התרחשה בצוללת סובייטית בצרות - היו מוצלחים פחות, אך לכל אחד מהם היה גם ממד מרתק. ב"מטען הכאב" מגיעה יכולתה לשיאה, לא רק בגלל המיומנות והשליטה הטכניות שהיא מפגינה, אלא בעיקר בגלל האינטליגנציה והעומק שסרטה מבטא.

כל הסרטים שהופקו עד כה על המלחמה בעיראק נכשלו בקופות גם בארצות הברית וגם מחוצה לה; "מטען הכאב" הופק בתקציב קטן, ואף שלא תהיה לו בעיה לכסות את תקציבו, סביר שמרבית הכנסותיו יבואו בעתיד ממכירותיו בדי-וי-די, בעיקר אם הוא אמנם יזכה באוסקר. גם אם טוב שסרטה של ביגלו ייחשף כבר לפני חלק מצופי הטלוויזיה בישראל, אפשר בכל זאת לצפות שסרט בעל ערך וחשיבות כאלה יוקרן גם על המסך הגדול.

---

איך החמיצו המפיצים את "מטען הכאב"

מטען גדול מאוד של כאב נושאים על כתפיהם מפיצי הקולנוע בישראל על ההחמצה האדירה - והנדירה - של הסרט "מטען הכאב". בחברת יס מספרים שבהקרנת הסרט בפסטיבל טורונטו ב-2008, לצד מנהלת הרכש והערוצים של החברה, דנה שטרן, ישבו גם נציגים של כמה חברות הפצה ישראליות. הם צפו בסרטה של קתרין ביגלו, אבל נראה שאף אחד מהם לא התלהב במיוחד. איש לא ידע אז כמה שבחים ופרסים הסרט הזה עתיד לגרוף.

מכיוון שמדובר בסרט עצמאי, שהופק והופץ על ידי חברה אמריקאית קטנה יחסית (Voltage Pictures), הוא אינו כלול בחוזי ההפצה הקבועים הקיימים בין האולפנים הגדולים (וכמה חברות הפצה קטנות יותר) לבין המפיצים המקומיים. "אחרי שעברו כמה חודשים והבנו שהסרט לא נקנה להפצה בבתי הקולנוע פה, ביולי 2009 קנינו את זכויות השידור בטלוויזיה", אומרת מור אלדר, מנהלת ערוצי הסרטים ביס, שבעבר עבדה כמנהלת של חברת הפצה מקומית. "סרטים על המלחמה בעיראק לא ממש ‘עובדים' בארץ, ולכן השיקול של מפיצי קולנוע במקרה כזה שונה משלי. מפיץ של סרט בקולנוע משקיע הרבה בפרסום ושיווק, וצריך להחזיר את ההשקעה הזאת במכירת כרטיסים. מכיוון שהוכח שסרטים על עיראק לא מצדיקים את עצמם פה, אני מניחה שזה היה אחד השיקולים של המפיצים".

עם זאת, בהחלט ייתכן שאם סרטה של ביגלו יזכה ביום ראשון במבחר נאה של פרסי אוסקר, ישתכנע אחד המפיצים המקומיים לקנות אותו בכל זאת להפצה בבתי הקולנוע. זה יהיה אמנם אחרי השידור הטלוויזיוני שלו, ו"מטען הכאב" עדיין יהיה סרט על המלחמה בעיראק שאינה כוס התה של קהל קוני הכרטיסים המקומי, אבל אין כמו זכייה באוסקר להפוך על פיהם שיקולים של מפיצים. ואכן, נציגים של חברות הפצה מקומיות כבר פנו באחרונה לחברת וולטג' והתעניינו בקניית הסרט.

נירית אנדרמן

---

לא בבית ספרנו

מפיצי הסרטים בישראל מקוממים לא פעם את קהל חובבי הקולנוע. במקרים הקלים זה בגלל השמות העבריים התמוהים שהם מצמידים לסרטים, ובמקרים החמורים - בגלל סרטים שהם מחליטים לא להביא לבתי הקולנוע שלנו. לא פעם נמצא בידיהם סרט טוב, אבל הם מחליטים לגנוז אותו, מסיבות שכמעט תמיד נותרות עלומות. להלן רשימת הפספוסים הגדולים של סרטים טובים שלא הגיעו לבתי הקולנוע אצלנו בשנים האחרונות:

• "סינקדוכה, ניו יורק", במאי: צ'רלי קאופמן, 2008
• "מר שועל המהולל", וס אנדרסון, 2009
• "עד קצה העולם", שון פן, 2007
• "רעב", סטיב מקווין, 2008
• "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", אנדרו דומיניק, 2007 
•  "נהר קפוא", קורטני האנט, 2008
• "רייצ'ל מתחתנת", ג'ונתן דמי, 2008
• "אנשים מצחיקים", ג'אד אפאטו, 2009

נירית אנדרמן

תגיות: אוסקר 2010, אורי קליין, אנתוני מקי, בריאן ג'ראטי, גאי פירס, ג'רמי רנר, מטען הכאב, נירית אנדרמן, קתרין ביגלו