סריטה: מי צריך מפיצים?

יום ראשון 22 בנובמבר 2009 00:12 מאת: אורון שמיר, עכבר העיר אונליין

בכל שבוע אורון שמיר יהיה כאן כדי לשפוך דלק על המדורה הבוערת או לעשות לה כיבוי צופים. השבוע: אלטרנטיבות לתרגומי שמות מביכים, גניזות הזויות ויחס מזלזל, לתשומת ליבם של העוסקים בדבר

אני סרוט, זאת אומרת, השריטה שלי היא סרטים. בכל תחילת שבוע אתחיל כאן דיון על מה שחם באקטואליה או מה שאקטואלי תמיד, בקולנוע העולמי והמקומי. בין אם אתם סינפילים כבדים או צופים מזדמנים, טוקבקים יתקבלו בברכה ואף יזכו לתגובה. והפעם: הנושאים שמפריעים לפרגן למפיצים על העבודה הטובה שלהם ברוב המקרים.

האמת היא שכולנו זקוקים למפיצי הסרטים. לאנשים שמלקטים סרטים מכל רחבי תבל אל בתי הקולנוע, כדי שירצדו על המסכים. בשלב מאוחר יותר, הם גם אלה שאחראים על הפצת עותקי די.וי.די מתורגמים לעברית. באופן אישי, אני אסיר תודה על כל הסרטים שמגיעים ארצה, לפעמים בסנכרון מושלם עם שאר העולם. ואף מודה לכל היחצנים שתמיד ארחו אותי יפה בכל ההקרנות בהן נכחתי. באמת. אבל האמת הלא פחות אמיתית היא שבכמה תחומים המפיצים מתרשלים. הסיבות לחריקות לא מעניינות, משום שכולן נובעות מזחיחות שמאפיינת כל מונופול.

בעיקרון, ישנם מספר מפיצים שונים, אבל כגוף כולל אין להם מתחרה אמיתי בשוק. כל מפיץ מחזיק בזכויות הפצה של מספר אולפנים הוליוודיים, אירופאיים וכו'. סרט שלא שייך למטרייה תאגידית כזו או אחרת, יכול להירכש על-ידי כל מפיץ שיחפוץ בכך. הגיוני, אבל בעייתי. סרטים מסויימים יכולים לשכב שנים במרתפים, עקב חוסר עניין של המפיץ שקנה אותם, מבלי יכולת לנדוד למפיץ אחר. לא במחיר סביר, הכוונה. הוסיפו לכך את העובדה שלכל מפיץ יש גם אחיזה חזקה ברשת בתי קולנוע מסויימת, ותקבלו מונופול הפצה. מגה-פלקסים דוגמת "סינמה סיטי" או "יס פלאנט" סדקו מעט את החלוקה האולפנית לבתי קולנוע. כיוון שעליהם למלא מסכים ביותר מאשר המלאי העכשווי של מפיציהם, נוצרו שיתופי פעולה עסקיים. כך שהסכמתיות התערערה מעט, אבל המונופול רק התחזק. מדוע קמו לו אלטרנטיבות? הנה כמה רעיונות:

בגלל הגניזות המוזרות
סרט גנוז, הוא סרט שזכויות ההפצה שלו נרכשו אך מעולם לא זכה בהקרנה מסחרית. בשנה שעברה קם קול זעקה אינטרנטי בעקבות היעדרו של "סינקדוכה, ניו יורק" מלוח הסרטים העתידיים. אבל המקרה שלו נסבל, הוא הרי יצירת מופת לא-קומוניקטיבית. ההתרעמות על גניזתו של "עד קצה העולם" מובנת יותר. אין יותר קראוד-פליזר מסרט המסע עטור השבחים של שון פן. שניהם, אגב, ברשימת סרטי העשור. הבעיה היא שגניזות שרירותיות הופכות לשערוריתיות כאשר מתבהר שאין שום עקביות או דפוס בגניזות של המפיצים, שעלולות להתרחש שבוע לפני עלייתו המתוכננת של הסרט לאקרנים. ברור וידוע שהם אנשי השיווק, שאמורים להכיר את טעם הקהל הרבה יותר טוב מכולם. אבל שמישהו יסביר לי איך "אנשים מצחיקים" של ג'אד פאקינג אפטאו לא ראה מקרנה הקיץ? הרי כל סרט שעושה כמה מיליונים בארה"ב, מובא לכאן בזריזות עיוורת. ואם זה קשור, ולו בעקיפין, לכישלון יחסי של סרטיו הקודמים של אפטאו בארץ, הרי שהמפיצים יכולים לבוא בטענות בעיקר אל עצמם. מי שמתרגם את שמה של קומדיה בוגרת וחכמה כמו "Knocked Up” לטמטום הצרוף שהוא "הדייט שתקע אותי", שלא יתפלא אם אף אחד לא ירצה לבטא את שם הסרט בקול רם בקופות הכרטיסים. מה שמוביל לנושא הבא:

"עד קצה העולם"

בגלל תרגומי השמות המביכים
"הדייט שתקע אותי" הוא הרי רק טיפה בביוב. השנה הפכה הגיה של מספר סרטים ממפדחת יותר מבר-מצווה למביכה מסוג אחר לגמרי. הפרובינציאליות, תכונה שבדרך כלל אני מהסנגורים שלה, גואה במשרדי הפרסום הממציאים שמות לסרטים גויים. אם תהיתם, מדובר בגופים פרסומאים שלא קשורים בהכרח לקולנוע, המקבלים את הפסוטר הלועזי של הסרט ותקציר בן כמה שורות ומכך מרכיבים את השם. מוקדם יותר השנה, גוירו קציצות הבשר של "Cloudy with a chance of meatballs” , ל"גשם של פלאפל". כנראה מטעמי כשרות. אבל זה עוד כלום לעומת מה שעשו לסרטם החדש של האחים כהן. אפילו אם "A Serious Man” היה מסמך דוקומנטרי נוקב על בתי הכנסת בעיר הולדתם של הכהנים, והוא ממש לא, אין שום סיבה בעולם לקרוא לו  "יהודי טוב". זה לא השם שלו. היוצרים כיבדו את סרטם בכותרת מאוד מסייומת, שאמורה לעורר אסוציאציות מאוד ספציפיות. לחבל בשם משמע לחבל בסרט. ושלא אתחיל בכלל עם "Welcome” הצרפתי, ששמו בישראל "Welcome” בעברית צחיחה. ייתכן שתרגומי שמות קלוקלים היא כבר מסורת, על כל הנוסחאות והתבניות שמטרתן העיקרית היא לבלבל ולא לעזור. כזו שכבר הכניסה את ישראל לפנתיאון העולמי. ונכון שלהתלונן על תרגומי שמות זו מסורת פתטית בפני עצמה. אולם, כל עוד יימשך הזלזול בקהל מוכרח לקום מישהו ולצעוק מדי פעם, כי יש מסורות שחייבות להיכחד. כמו למשל:

איך הפך איש רציני ל"יהודי טוב"?

בגלל טיפול מחפיר באוצרות
מעט מאוד פנינים זרחו השנה על מסכי הקולנוע. אחת מהן היא סרטו השני של ראיין ג'ונסון (“בריק”), שזכה לשיווק מרתיח. מעבר לתרגום המפורש מדי "הנוכלים בלום" (במקור “Brothers Bloom”), הפוסטר של הסרט עוטר בסיסמה, והסיסמאות האלה תמיד מטופשות ומגוחכות - “בפח הזה גם אתם הייתם נופלים". רוצה לומר למתלבטים בתור לקופה "אם אתם קונים כרטיס לסרט הזה, סימן שהצלחנו לעבוד עליכם, פרייארים". מה שמיד מזכיר כרזת פרסום לסדרה האפוקליפטית "יריחו", עת עלתה לשידור טלוויזיוני תחת הטאגליין "התסריט הגרוע ביותר".

כאמור, בלי מפיצים אין סרטים. אבל יש אלטרנטיבות. בסינמטקים תמצאו הקרנות טרום-בכורה. הן אמנם באדיבות המפיצים, ושוב כל הכבוד במלוא הכנות על כך, אבל הן מאפשרות לצפות בסרטים לפני שהם עלולים להיגנז. בספריות ההשאלה מתרחש תהליך מעניין של ייבוא סרטים ממדינות אירופאיות מסויימות (איטליה, למשל) שיש בהם כתוביות לעברית. הרבה לפני שהמפיצים חושבים לתרגם, מעכבים את הזמן בין יציאת הסרט לקולנוע לבין יציאת הדי.וי.די שלו. שלא לדבר על עותקים לא מתורגמים שנוחתים על המדפים לפני שהסרטים מגיעים לקולנוע.

את "מחפשים את אריק", הייתם מוזמנים לקחת הביתה שבועות לפני הגעתו לקולנוע ואת "שרי" של סטיבן פרירס, שעולה עוד חודש לאקרנים, יש כבר מזמן בספריות. בנוסף, צצות אופציות מחתרתיות יותר, כמו מועדון הסטונדנטים של אוניברסיטת תל-אביב הידוע בכינויו "החמורוטק" והקרנות שכונתיות/חבריות שאני עד להן באיזור מגוריי. מיזמי אינטרנט של צפייה אונליין והורדת סרטים בתשלום הגיעו גם לישראל והאופציה המועדפת על רוב האוכלוסיה הייתה ונותרה זו שמעניקה להם כובע משולש, של פיראט. זו שהיא אולי אינה מוסרית, אבל חוקית כמו ללכת למכולת. גם אם רוצים שתחשבו אחרת. אבל על כך אולי בטור אחר.

"שרי" כבר אצלכם על המדף?

ואפרופו
מועדון הגנוזים, רוב עם ישראל לא מכיר את האיש הכי מצחיק באמריקה, וויל פארל, שסרטיו כמעט ולא מגיעים לישראל למרות הצלחותיהם המרשימות בקופות ארה"ב. הנה סרטון קצר של במאי הבית שלו, אדם מקי, בהשתתפות פארל, אנדי ריכטר והסיבה האמיתית ללחוץ פליי – ווילם דפו מחייך!

 

תגיות: אורון שמיר, סריטה