נמצא יורש לאיתי טיראן

יום חמישי 25 ביוני 2009 13:41 מאת: נטע אחיטוב, העיר תל אביב

אחרי שהתפשט בסרט הישראלי "סרוגייט", אמיר וולף בדרך לכבוש את המסך ואת לבכם. נטע אחיטוב נפגשה עם שחקן משכיל ומבריק

השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא מתי יפרוץ אמיר וולף לתודעת הכלל. על שאר השאלות, כמו אם, בזכות מה, איך ואיפה מתנוססות כבר תשובות. אם – אין ספק. בזכות מה – בזכות אחד הסרטים החדשים שיכתוב, יביים או ישחק בהם. איך – בשלל צורות. איפה – בכל מקום. החדשות הטובות הן שמדובר בכוכב ראוי, כזה שיעמוד בשורה אחת לצד אלו עם המטען האיכותי, איתי טיראן סטייל. רק שבמקום שליטה במוזיקה קלאסית, וולף מפגין שליטה אנציקלופדית מרשימה בקולנוע, מחזאות, ספרות ושירה. לראיה הסיפור הבא: "כשהייתי בבית ספר יסודי קיבלתי במתנה את לקסיקון הקולנוע של עפר שלח. הייתי קורא אותו כל יום להנאתי. כשחברים היו באים אלי לשחק הייתי נותן להם את הלקסיקון ומבקש מהם להקריא לי את הפילמוגרפיה של שחקן כלשהו, ואני הייתי צריך לנחש את שם השחקן. זה משחק שמאוד נהניתי לשחק, עד שלאט לאט התמעטו החברים שהיו מגיעים אלי. בצבא חזרתי לזה, רק עם משחק קצת שונה. היו נותנים לי שני שמות של שחקנים ואני הייתי צריך לקשר ביניהם בשישה שלבים". גם בשיחה איתו ניכר שאין כמעט אמן שוולף לא מכיר, יהיה זה שחקן עלום שם מפולין, במאי נשכח מרומניה או סופר ישראלי.

בימים אלו מככב וולף (29) בתפקיד הראשי בסרט "סרוגייט", שמוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. הסרט מתאר את המסע שעובר איליי (וולף), בן 32, במהלך טיפול מיני מעשי, בעזרתה של סרוגייט עדינה בשם הגר (לנה אטינגר). במהלך 56 הדקות של הסרט נכנסים הצופים בעדינות זהירה אל תוך נבכי נפשו של איליי ואל בין הסדינים של הקליניקה המטופחת של הסרוגייט, נחשפים לעירום המלא - פיזי ונפשי - של הדמויות, ובעיקר שלו. את הסרט ביימה טלי שלום-עזר (30) בצורה אלגנטית, עמוקה ומדויקת. וולף כל כך משכנע בדמותו של איליי העצוב, המותש והטרגי, שקשה להאמין שמדובר באותו אדם כשפוגשים אותו לכוס קפה קלילה. בסרט איליי הוא אדם איטי, מהוסס וגמלוני, שמשדר עצב מפלח לב. לעומתו, וולף מקרין חיוניות, הדיבור שלו רהוט ועשיר ורוח של עשייה נושבת ממנו. וולף ושלום-עזר מכירים מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. היא מספרת שבחרה בו לתפקיד בשלבים ראשוניים מאוד של התסריט. "אהבתי את שפת הגוף והגישה שלו. הוא נסיכי בעיני", היא מתארת, "כשכתבתי את התסריט הושפעתי מהציורים של אגון שילה, הצייר האוסטרי, ואמיר הזכיר לי אותם". בימים אלו מעורר הסרט עניין רב, בין השאר בזכות הבימוי החד והמשחק האמין של שני הגיבורים, אבל גם בזכות הנושא הלא שגרתי שהוא עוסק בו וכמה סצנות נועזות יחסית לנוף הקולנועי כאן. אחת מהן היא עירום פרונטלי מלא של הגר ואיליי מול המצלמה, תוך שהם מנהלים שיחה כנה על גופם הניבט מהמראה.

 

וולף ב"סרוגייט". שברירי ומלאכי 

לא היססת לשחק בסרט כזה, חושפני מכל הבחינות?

"היה לשנייה אחת רגע של היסוס, אבל מהר מאוד הוא נעלם. הדחף שלי לשחק גבר על זה. סמכתי על טלי, בגלל שאני מכיר אותה כאדם וכבמאית. ידעתי שלא יהיה בסרט שום דבר מבזה או פורנוגרפי, לא רק מבחינת המין, אלא גם בהגשה של הרגשות. יש משהו מפחיד בחשיפה, אבל אני חייב להודות שיש בזה גם משהו מאוד מספק. לא במובן האקסהיביציוניסטי, אלא במובן של להזיז משהו, כמו אבן כבדה מהדרך. לגבי סצנת העירום הפרונטלי, אני חושב שאם זה לא היה אני שמופיע בה, כנראה הייתי מאוד אוהב את הסצנה הזאת. היא יפה, רגישה, לא גסה ואסתטית. היא מזכירה לי את העטיפה של האלבום של יוקו אונו וג'ון לנון 'שתי בתולות'. יש ברגע הזה משהו טהור ותמים. הסצנה הזו גם לא זכורה לי יותר מאחרות בזמן הצילומים. היה בה משהו טבעי ואף אחד לא עשה מזה עניין. האמת שהיא היתה אחד הדברים היותר קלים בסרט".

מה היה יותר קשה ממנה?

"הכל. בסצנת העירום הפרונטלי אתה עומד ערום, יש אנשים סביבך ויש את הידיעה שאנשים יראו את זה. קיימת מבוכה באופן טבעי, אז לא צריך לשחק יותר מדי, רק להתרכז במבוכה הזו ובמה שמתרחש במראה מולך. בשאר הסרט הייתי צריך להביא תהומות של עצב, כאב ותסכול. זה היה קשה יותר".

יש בסרט המון עיסוק במיניות גברית, עניין שבדרך כלל פחות מתייחסים אליו בקולנוע. איך מעבדים נושא כזה לדמות?

"כל דבר שעובר על איליי, כולל העיסוק במיניות שלו, הצריך אותי לנבור בעצמי ולחפש עמוק יותר ויותר. השניות האלו שבהן הוא עומד להיחשף פיזית או רגשית הן מרגשות. זה מרגש לחשוף מיניות".

נוסף על מיניות גברית ודינמיקה של מטופל ומטפלת, הסרט מעלה גם הרבה שאלות על הורות. סביב איליי פועלות שלוש נשים שמגדלות את ילדיהן לבד. אמו של איליי (רוזינה קמבוס), אחותו של איליי (ליאת גליק) והגר הסרוגייט. לא בכדי זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות. הנשים מוצגות שם במלוא עוצמתן, על הקושי, הרכות, הייאוש והיופי שכרוכים בגידול ילדים. אחד המשפטים החזקים והמפתיעים בסרט מופנה לעבר איליי דווקא מצד אמו: "אני מקנאה בך שאין לך ילדים". בשלב הזה השתרר באולם שקט מופתי.

וכך נראה הטריילר ל"סרוגייט":



    

העניין בחושפנות שנדרשה מהשחקנים מתגבר עוד יותר כשלומדים את העובדה הבאה. וולף הוא מורה לקולנוע בתיכון עירוני א', שם הוא מלמד בימוי ותיאוריה קולנועית. בשנה שעברה הוא לימד קולנוע גם בבית ספר תיכון ביהוד וריכז את מגמת הקולנוע בתיכון באור יהודה. "היות שקולנוע זה דבר כל כך רחב, אפשר לבחור במה רוצים להתמקד. אז אני מלמד בעיקר את הנושאים שאני הכי אוהב - הוליווד הקלאסית, הגל הצרפתי וסרטי ג'יימס בונד", הוא מתאר. באופן רשמי הסרט מוגבל לגילאי 18 ומעלה, אבל באופן לא רשמי סביר להניח שנערים ונערות רבים צופים בימים אלו במורה שלהם ערום. וולף לא מתרגש מזה. "לא חשבתי על זה כשעבדנו על הסרט. גם עכשיו אני מנסה לא לחשוב על התלמידים שלי. אבל אם אני חייב לחשוב עליהם, אז אני מיד חושב כמה אני גאה בסרט ועומד מאחורי כל סצנה שנמצאת בו". מאוחר יותר, כשנצא מבית הקפה, תחייך לעברו של וולף חבורה של חיילות חינניות. הוא יצהל לקראתן, יספר שהן תלמידות שלו לשעבר, ייגש אליהן בעליצות ושיחה חמימה תתפתח ביניהם. נראה שכל הצדדים שמחים על המפגש הספונטני הזה. וולף ייפרד מהן כשהוא קורן מגאווה פדגוגית. אם לשפוט לפי המפגש הזה, ניכר שהוא קשור מאוד לתלמידיו.

מה השיעור הכי משמעותי שאתה מלמד את התלמידים שלך?

"אחד התלמידים שלי לשעבר נהנה לחקות אותי אומר את המשפט 'אתם האלוהים של הפריים'. אז כנראה זה השיעור המרכזי. זה אכן משהו שאני דוגל בו, שבמאי בורא פריים וזבוב לא יעבור בו אם הוא לא ירצה בכך. במאי הוא כמו צייר עם קנבס ריק. ועוד מסר שאני מעביר הלאה, שאותו קיבלתי מאברהם הפנר, שהיה מורה שלי באוניברסיטה, הוא שאת הטעויות של הסרט הנוכחי מתקנים בסרט הבא".

חוץ מהוראה בעירוני א', וולף מלמד גם משחק מול מצלמה בבית הספר למשחק של סופי מוסקוביץ' בתחנה המרכזית. בימים אלו הוא מביים שם את הצגת הסיום של המחזור הנוכחי. הם מעלים את המחזה "מסיבת יום הולדת" של הרולד פינטר. מדי פעם הוא גם מעביר הרצאות על קולנוע במדיטק חולון, וערב לפני הראיון הוא בדיוק סיים לכתוב עבודת סמינר לתואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בימים אלו הוא כותב את סרט הגמר לתואר, סרט פיצ'ר נוסף וסדרה עם אמנון וולף. "אם אוכל להמשיך לפסוע בנתיב של בימוי תיאטרון, בימוי קולנוע, משחק והוראה, אז אני אהיה המאושר באדם", הוא מצהיר.

וולף מתהלך בתל אביב המהבילה כאילו היה כאן חורף אירופי קריר. כמעט תמיד עם חולצה מכופתרת, עניבה וז'קט. "זה מה שראיתי בבית ובקולנוע. אני פשוט אוהב את זה. זו גם מלחמה אישית שאני מכריז על הקיץ".

וגם על הלבנטיניות?

"לא, רק על הקיץ", הוא מתעקש.

וולף גדל בהרצליה, בכור מבין ארבעה אחים. הוא מתאר את עצמו כילד מעונב, שהיה נושא לבית ספר אקדח צעצוע שעליו חרוט 007. אחיו אריאל, שלומד בימים אלו בשנה השנייה בבית הספר למשחק ניסן נתיב, סיים להצטלם לסרט החדש של דובר קוסאשווילי ומככב בסדרה "תיכון השיר שלנו". גם וולף השתתף בסרט של קוסאשווילי, "מתנה משמיים", כשהיה בן 21. זה כמה חודשים שהוא מנהל זוגיות יציבה עם השחקנית חני פירסטנברג, אבל מבקש "לשמור אותה לעצמו בשלב הזה". הוא מעשן סיגריות גלואז בשרשרת, וכשאני מציינת את הניחוח האירופי שעולה גם מהסיגריות שהוא מעשן (נוסף על הלבוש), הוא אומר "ברור, אלו הסיגריות שרומן פולנסקי עישן ב'הדייר'".

יש לך זיכרון לפרטים קטנים.

"כן, רק שלפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים. כשתקוע לך בראש שג'יימס דין הפולני הוא זביניו צ'יבולסקי, עובדה שאי אפשר לעשות איתה כלום חוץ מלהגיד אותה מדי פעם, זה כנראה במקום משהו אחר שאמור להיות תקוע בראש".

יש לך רגעי ייאוש, התרסקות? אתה נראה מאוד מוחזק.

"את רומזת שאני מדושן עונג? השתגעת להגיד לפולני שהוא שבע רצון".

אני אומרת שנראה שאתה עושה את הדברים לאט לאט, בזהירות. למרות הרעב שלך למשחק והחתירה לשם, אתה עושה את זה בצעדים מדודים וזהירים. אולי כדי למנוע מעצמך נפילות כואבות?

"אם הדברים היו מתנהלים כמו שהייתי רוצה זה לא היה לאט לאט, אלא מהר מהר. אני לא יודע מה עדיף מבין השניים, אני הולך עם מה שקורה. הצעדים שלי הם שקולים, אני חושב על מה שאני עושה, אבל הם לא לגמרי זהירים. ב'סרוגייט' אני נחשף פיזית ורגשית באופן טוטלי. וגם להוציא סרט כמו 'עבר, הווה, לילה' הוא לא בדיוק צעד זהיר. הוא מסוגנן מאוד, מצולם בשחור־לבן ועלה לי המון כסף. נכון שאני חושב על הדברים לפני שאני עושה אותם, אבל זה לא נכון שאני פועל באופן מדוד. אני כל הזמן בתנועה, עובד באופן מתמיד, מתנסה ומחפש".

תגיות: אמיר וולף, נטע אחיטוב