סרט השנה של 2008 הוא תופעה של פעם בעשור. הוא ניפץ ופצפץ כל שיא אפשרי בקופות, מלבד זה של טיטאניק האגדי. הוא גרם למבקרי הקולנוע לצאת מגדרם, גורר מה שנראה כאיבוד פרופורציות גלובלי מרוב סופרלטיבים, ושלא נזכיר מה הוא עשה לקהל. הוא קרע לגזרים את הגבולות של סרטי הקומיקס ויצר סטנדרטים חדשים לחלוטין בז'אנר. הוא הוכחה נוספת לכישרונו של אלילי התסריטאות ג'ונתן וכריסטופר נולאן וליכולותיו של האחרון כבמאי המתח המוביל בעידן הנוכחי. הוא הבמה המרכזית לתפקיד חייו (ומותו) של הית' לדג'ר המצמרר, מגובה בקאסט עצום במידותיו ומרשים בהופעותיו. הוא הדבר הכי טוב שקרה בקולנוע האמריקאי זה שנים, והוא עשה את כל זה באון אלגנטי מעורר קנאה והתפעלות.

המנצח הגדול של טקס האוסקר הקודם קשר לאחים איתן וג'ואל כהן את הכתרים שהגיעו להם זמן רב. הסרט שההיסטוריה תשפוט כאחד הגדולים שלהם, הוא משל מהפנט ואלים על אמריקה אבודה ומוכת גורל. דמותו של אנטון שיגור, מלאך המוות בעל החרמש הפניאומאטי ונציגה של השרירותיות עלי אדמות, הביא לחבייר בארדם אוסקר ומקום של כבוד בפנתיאון הרוצחים המבעיתים בתולדות הקולנוע. הדקות האחרונות של הסרט, שהופכות אותו מהמותחן מורט עצבים של השנה לביקור בארץ פערי המידע והקולנוע המופשט, עלו לו בדעתם האוהדת של צופים רבים. אלה שמוכרחים להעניק לו צפייה נוספת בכדי להעריך את גדולתו וגאוניותו.

לביקורת של נועם בוקסבאום על "ארץ קשוחה"

מועדי הקרנה בסינמטקים:

ב-17 וב-21 בינואר בסינמטק חיפה

ב-31 בינואר בסינמטק ת"א

ב-16-18 בינואר בסינמטק ירושלים

סרט אנימציה, או יצירה תיעודית? חשיפה אישית ומסע בעקבות זכרונות מלחמה מחוקים, או עימות קולקטיבי מול מציאות מודחקת? סרטו המשובח של ארי פולמן, מהקולנוענים המקוריים והאמיצים של דורנו, מצליח להיות גם וגם וגם. בישראל, הוא התברג ברשימות הסרטים האהובים מאז קום המדינה מצד המבקרים המחמיאים, בעודו מפלג את הקהל בסוגיות פוליטיות. בעולם, הוא קטף הצלחות ופרסים מקצה לקצה ויהיה הנציג הכנעני באוסקר (בלי עין הרע). החזון הסוריאליסטי והמרגש של פולמן, המובא אל המסך באמצעות עבודתם המפעימה בקנה מידה עולמי של דוד פולונסקי ויוני גודמן, מוגש לצופה בשפה בלתי אמצעית, תוך שימוש בארטילריה כבדה של כנות ומינימום התייפייפות או רחמים עצמיים. זהו סוד כוחו.

לביקורת של אורי קליין על "ואלס עם באשיר"

מועדי הקרנה בסינמטקים:

ב-31 בינואר וב-5 בפברואר בסינמטק חיפה

ב-2 בינואר בסינמטק ת"א

ב-11-13 בינואר בסינמטק ירושלים

הזוכה המכהן בפרס דקל הזהב היוקרתי בקאן, אוחז גם בשלל רב של עיטורים נוספים מפסטיבלים אחרים, כולם מצביעים על איכותו ורמתו החריגות. הסרט שזכה לכינויי חיבה רבים ("הרומני") בשל האורך המסרבל של שמו, הינו יצירה שמפתיעה דווקא בפשטות שלה. הבמאי כריסטיאן מונג'יו חוטף את הצופים אל חוויה קשה מנשוא, מטלטלת מאין כמוה ומרגשת מכף רגל עד ראש. קורותיהן של שתי סטודנטיות רומניות במהלך יום אחד מצלק במיוחד, הוא מניפסט עוצמתי על היחסים בין גברים לנשים, המרוצף בדיאלוגים אמיתיים עד כאב. את מה שהיה יכול להיות מלודרמה קורעת לב, מנווט היוצר דרך מחוזות האיפוק דווקא והופך אותו לטראומה של ממש.

לביקורת של אורי קליין על "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"

"ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים". מטלטל ומרגש

5. זה ייגמר בדם

במידה רבה סרט-אח ל"ארץ קשוחה" של הכהנים, שהפסיד לו כמה וכמה תארים בטקס האוסקר האחרון, אבל שדד ממנו את פרס הצילום, ובצדק, והוסיף לדניאל דיי לואיס עוד פסלון לארון העמוס בזכות גילומה המטריד של מפלצת-האדם ששמה דניאל פליינוויו. הסרט הינו גושפנקא לכוחה של אדפטציה קולנוענית, שכן חזונו של פול תומאס אנדרסון לקח את הספר "Oil!" עמוק אל לב האפלה. ההתעסקות שלו בנושאים כקפיטליזם, דת, גבריות וכוח משחית בחברה האמריקאית, אפופים במעטה כבד של איכות קולנועית סמיכה. הבחירה של הבמאי לסטות מצורת הסיפור המקובלת ולהיצמד לאופי תנ"כי מקנה לסרט את הילת הגדולה המיתית שמפעמת לכל אורכו, וסצינת הסיום ("סצינת המילקשייק") הפכה אותו לפופולארי ובלתי נשכח.

לביקורת של אורי קליין על "זה ייגמר בדם"

"זה ייגמר בדם". סצנות שנחרטו בזכרון

6.פרספוליס

לביקורת של גיתית גינת על "פרספוליס"

מועדי הקרנה בסינמטקים:

ב-15 בינואר בסינמטק חיפה

ב-20 בינואר בסינמטק ת"א

ב-25, 26 ו-28 בינואר בסינמטק ירושלים

סרטו של הבמאי הצרפתי לורן קאנטה גרף השנה את פרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן. הסרט, המתרחש כולו בבית ספר בפרוורי פאריס שבו תלמידים ממעמדות וממוצאים אתניים שונים, מבוסס על ספר שכתב מורה ושמו פרנסואה בגודו. בגודו עצמו מגלם את המורה בסרט וכל התלמידים מגולמים אף הם על ידי שחקנים לא-מקצועיים. "בין הקירות" שונה מכל הסרטים על אודות מורים ותלמידים. קאנטה נמנע ממרבית הקלישאות הנרטיוויות המאפיינות את הז'אנר. בגודו אינו גיבור המעצב את מוחם של תלמידיו בהתאם לאידיאולוגיה השלטת; הוא אינו מביא להם גאולה וייסוריו שלו אינם ניצבים במרכז העלילה, כפי שקורה במרבית הסרטים האמריקאיים שעסקו ביחסים בין מורה לתלמידים. סרטו של קאנטה ספוג באמביוולנטיות, והיא שמקנה לו את נפחו ואת תוקפו כיצירה בעלת ערך.

לביקורת של אורי קליין על "בין הקירות"

"ההתנקשות בג'סי ג'יימס". פיוטי ומהפנט

9. שבעה

"הגרגר והדג". צנוע ואנושי

בנוסף לעשרת הנבחרים, אי אפשר שלא להזכיר עוד שני סרטים שלא הופצו באופן מסחרי, אבל ראויים בהחלט לצפייה חוזרת על המסך הגדול:

"סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן, שאומנם לא זכה להצלחה מסחרית אבל הוא הדבר הכי מופרע, מופרך ומעורר השראה שאולי לא ראיתם בקולנוע השנה - הוא הסרט הראשון. מלבד נוכחותם המסיבית של ניצוצות של גאונות סיפורית לצד שבירת מוסכמות קולנועיות ותחושת כאוס כללית, זוהי פצצת הדיכאון של 2008. אבל כזו שדווקא עושה חשק ליצור ולצרוך אמנות.

"סינקדוכה, ניו יורק" יוקרן בסינמטק ירושלים בכל יום החל מה-16 בינואר, ובסינמטק חיפה ב-3 וב-5 בינואר.

הסרט השני הוא "עד סוף העולם" (Into the wild), סרט מסע פיוטי ויפה שעוסק בנושאים הרי גורל כמו האדם מול איתני הטבע, הרצון להשתחרר מהבניות תרבותיות והתופעה האנושית המוזרה והמסובכת שנקראת "משפחה".

"עד קצה העולם" יוקרן בסינמטק ת"א ב-19 בינואר, ובסינמטק ירושלים ב-22 וב-23 בינואר.