מסע בעקבות חיי המין של רקדן בן 75

יום שישי 05 בדצמבר 2008 15:42 מאת: עופר מתן, העיר תל אביב

הבמאי ברק היימן מצא פתרון לחרדות המיניות והרומנטיות שלו בחוג הפלמנקו של הגיל הזהב. התוצאה תשודר השבוע בערוץ 2

כ-50 גברים ונשים בני 65 ומעלה גדשו את אולם בית העם בראש פינה בשבוע שעבר, ונהנו מכל רגע. על המסך הגדול רקד אלפונסו מלול, והוכיח בלי צל של ספק שההורמונים לא מפסיקים להשתולל גם אחרי הפנסיה. מלול, בן 75, הוא גיבור סרטו הדקומנטרי של הבמאי ברק היימן, "הריקוד של אלפונסו", על אודות קבוצת הזקנים שרוקדים פלמנקו בתל אביב. הקשיש האנרגטי הזה אמנם התאלמן מאשתו בנסיבות טראגיות, אך הוא מסרב לוותר על הזכות לאהוב, להתרגש, לצלול לזוגיות ולהמשיך לחקור את רזי הסקס. בקיצור, לזיין. שמחת החיים של אלפונסו שזורה בקטעי ריקוד מפתיעים בלוויית נשים מצודדות בנות גילו של הגיבור, פחות או יותר, המוכיחות שסקס אפיל הוא לא בהכרח תלוי גיל או גזרה. "תחשבו כמו פומות שחורות", מתדרכת המדריכה יעל את הרקדנים הזקנים.

בתום ההקרנה מתקיימת שיחה עם הבמאי. הם אוהבים "לשוחח", המבוגרים, להבדיל מ"לדבר". היימן, בן 32, שובה את לבם. אנרגטי, תזזיתי, הברק נוטף לו מהעיניים ומזכיר להם את התקופה שבה התרוצצו חדורי אמונה אחר מטרה כלשהי. גם הוא אוהב "לשוחח". הוא עושה זאת בחן ומתוך עניין אמיתי, ממש לא משדר שכל מה שמעניין אותו זה להדליק סיגריה בחוץ. את ה"פלפל" שלו - כך בטח אמרו לעצמם רגע אחרי שנעלם - הוא מפזר עם חזות נערית שובבה, תלתלים שמבצבצים מכובע גרב, נשפכים על הכתף ועוזרים להסיע את הבדיחות שזורמות מפיו. הוא אחלה בידור לערב יום חול, ברק היימן, אם אתה בן 70 פלוס.

הסרט עצמו כובש; מעלה חיוכים (כשאלפונסו מתהדר לקראת שיעור הפלמנקו, למשל, או כאשר נשות הקבוצה מסתודדות מול המצלמה על חיי המין שלהם) ואף דמעות (עת אלפנסו מתאבל על תום יחסיו עם חברתו החדשה). "אתה יודע", פונה אל היימן גברת אדמונית בקול רוטט, "זה מאוד מעניין שאתה מצלם את האנשים מאחור כשהם צועדים. אלפונסו, יש לו ממש יציבה של רקדן. השילוב בין הרגליים לישבן - פשוט רקדן פלמנקו מקצועי". החבורה מגחכת. "שלמה!", פונה אחד הגברים לבעלה המובך של האדמונית, "גם בבית היא מדברת ככה?". החברים צוחקים, אבל האדמונית זוקפת את צווארה. משהו בסרט של היימן הצית אצלה את הליבידו.

 

מתוך הסרט. יציבה של רקדן 

הלב השבור

"מאוד עודד ואף הפתיע אותי לגלות עד כמה הזקנים בעניין של סקס", אומר היימן, "לא מוכנים לוותר על זה. שימח אותי לגלות שגם בעוד 50 שנה אוכל להכיל אהבה, מין וזוגיות. הידיעה הזאת נותנת לי שקט. זה לא מובן מאליו שהלב ימשיך לפעום ולהתבאס. מעודד אותי לראות שלאלפונסו נשבר הלב".

למה?

"כי זה אומר שהוא עדיין חי את הלב. תראה, יכולתי להפוך אותם למסכנים, יש לי חומרים כאלה, אבל בחרתי לא לעשות זאת. זה לא מעניין, לא חדש. מבחינת הייצוג של הזִקנה בקולנוע, נראה לי שיש בסרט הזה משהו מיוחד".

הוא בן 32, אחיו הקטן של הבמאי תומר היימן ("תומר והשרוטים", "אביב") "הריקוד של אלפונסו", שכבר הספיק לגרוף את פרס הכסף בפסטיבל שנחאי, הוא סרטו הראשון כבמאי עצמאי. את שני הסרטים הקודמים ברזומה שלו, "גשר על המים" (העוקב אחר קשייו של בית הספר היהודי־ערבי בכפר קרע) ו"הכפר שלי" (שנוצר לכבוד חגיגות 70 שנה לכפר ידידיה שבו גדל), ביים יחד עם אחיו. במקביל הפיק כמה סרטי תעודה במסגרת חברת ההפקות "סרטי האחים היימן", שלו ושל תומר ("זורקי" של זוהר וגנר, "סטאלגים - שואה ופורנוגרפיה בישראל" של ארי ליבסקר ו"ליידי כל אל ערב" של זוגתו לשעבר אבתיסאם מראענה).

הוא פרחח תיעודי במובן הטוב של המילה. במאי שלעולם לא בא לסט עם תסריט, ומאמין בהיכרות ארוכת טווח עם הדמויות, אותן הוא מלווה בצילומים משך שנים עד לשולחן העריכה. "אני תמיד מחפש את הדרך להיות נאמן לטעם הקולנועי שלי מצד אחד, ומצד שני לא לפגוע באמון שאני מקבל מהגיבורים", אומר היימן, "בהמון סרטים דוקומנטריים אתה קולט שהגיבורים ראו אותם והתבאסו. אני לא מוכן שזה יקרה אצלי. זה לא שאני עושה סרטים פרווה, יש בהם לדעתי אומץ, כנות ושובבות, אבל הם לא מנצלים את הגיבורים. עם אלפונסו למשל היו רגעים שהיו הופכים את הסרט ליותר סנסציוני, אבל לא הכנסתי אותם כדי לשמור עליו. הוא אדם דתי, יש לו ילדים עם רגשות חזקים מאוד לגבי זה שאבא שלהם מחפש אהבה חדשה אחרי מות אמם. היו רגעים ששמרתי עליו מפני עצמו והפה שלו".

 

 

ברק הימן. פרחח תיעודי

אומרים שקולנוע דוקומנטרי עוסק בחיים עצמם, בניגוד לקולנוע העלילתי, שעוסק בדברים גדולים מהחיים. אלא שאלפונסו הוא דמות מאוד יוצאת דופן. איך זה מתיישב?

"סרט דוקומנטרי טוב הוא כזה שמתבסס על החיים עצמם, אבל נמשך מראש לאזורים קיצוניים יותר ומגביר מעט את הווליום שלהם. בוא נהייה כנים, קשה למצוא אנשים שמדברים איתך באוסול, שמדברים עם עצמם ואיתך בכנות".

וזה תנאי הקבלה כדי להיות גיבור בסרט שלך.

"חד משמעית. אני יודע שאלה דרישות גבוהות, צריך לעבוד קשה כדי להגיע לאנשים כאלה, אבל הנקודה הזאת חשובה לי מאוד. אם אתה ואני היינו מתיידדים, למשל, הייתי מזמין אותך לכדורגל או לשתות בירה. ואז, אם הייתי קולט שאתה בנאדם שיש עליו פוזה, אפילו הקטנה ביותר, לא היה לי עניין בך. הכי פשוט. בתמורה, אני מביא לדמויות שלי את הכנות שלי. לכן הן אוהבות אותי".

אז תגיד לי, מה יש לאדם שסולד מפוזה לחפש בקנטינה?

"אני לא ממש מתערבב כמו שאתה חושב. אני אמנם יושב בקנטינה מדי פעם, אבל בעיקר כשאני בא לפגוש את חבר שלי, העיתונאי דן שדור, שיושב שם הרבה. תראה, אני לא תמים ולא מנסה להעמיד פני תמים. ברור שיש לי אינטרס מסוים לשמור על קשר טוב עם מי שרלוונטי בעיר. עבדתי שש שנים באורנה ואלה והכרתי שם המון אנשים. לשמחתי, היום יש לי קשר איתם גם בלי להגיש להם לביבות בטטה. חשוב לשמור את עצמך בתודעה של אנשים, אבל הדרך שלי היא לא לשבת בקנטינה עם אנשים שהם לא חברים שלי, אלא ללכת לכל תוכנית רדיו אזוטרית, כל תוכנית בוקר בטלוויזיה, כל עיתון וכל הקרנה שמזמינים אותי, גם אם זה מול שלושה קיבוצניקים".

התלות המתהפכת

היימן מעיד על עצמו שהוא נקשר מאוד לגיבוריו. "האנשים שאני מתעד הופכים להיות חלק משמעותי מהחיים שלי ואני משלהם", הוא אומר, "אין אצלי הפרדות מוגדרות בין העבודה לחיים. לפני שלושה שבועות לקחתי את אחת הדמויות בסדרה החדשה שאני עושה לארוחת ערב אצל אמא שלי בכפר ידידיה. לא באתי עם מצלמה, זה לא היה בשביל התועלת, פשוט נראה לי טבעי שהן ייפגשו בתור שתי דמויות חשובות בחיי. יש לזה גם מגרעות, שלא תבין, אתה משלם על זה מחיר בחיים הפרטיים. אלפונסו התקשר אלי בשעות לא שעות. אבל לא היתה פעם אחת שלא עניתי לו. אין מה לעשות - אני לא מוכר במבוקים בחנות רהיטים ברשפון. העבודה שלי היא אנשים – אני, הם ומה שקורה בינינו. אי אפשר לדרוש מאלפונסו לתת לי כניסה בלתי מוגבלת לעולמו האינטימי, להסיר את כל המחסומים, בלי לתת מעצמי. אי אפשר להיות חבר שלו רק כשהמצלמה עובדת. סיפרתי לו על ריבים עם אמא שלי, היינו נוסעים על הטוסטוס ביחד, מסתכלים על בחורות".

גם הקשישות מקבוצת הריקוד עדיין זוכות לביקור בית חודשי. "אני שומר עליהן יותר משהן שומרות על עצמן", הוא אומר, "ארי פולמן דיבר בזמנו על מה שהוא מכנה 'סינדרום התלות המתהפכת' - איך שכל הצילומים אתה רודף אחרי הדמויות שלך והן מבריזות לך ומציבות גבולות, ואז פתאום כשסיימת את הצילומים היחסים מתהפכים והאנשים מתחילים לרדוף אחריך. אם לבמאי יש מצפון, הוא לא ישכח את מקומו ואת טיב היחסים עם הדמויות גם כשהתלות הזאת מתהפכת".  

 

כרזת הסרט

בשני סרטיו עד כה נגע היימן בשני סקטורים שאמירה קולנועית על אודותיהם היא במידה מסוימת קלה יותר: פלסטינים וזקנים. דברים שייחשבו טריוויאליים בקרב כלל הציבור, הופכים לאנתרופולוגיים/פוליטיים במקרה הפלסטיני, או לפואטיים משהו במקרה של זקנים. האם אהבת החיים של אלפונסו אינה אלא חרמנות של איש זקן? "קודם כל, חרמנות היא דבר שאני מאוד מעריך. זה לא מובן מאליו, גם לא בקרב צעירים", עונה הבמאי, "אלפונסו הוא לא רק חרמן, אלא גם רומנטיקן חסר תקנה. אסור לשכוח שהוא גם אדם מאוד נאמן. הוא עמוק באהבה, אתה מבין? לא סתם נדבקתי אליו. אני מאוד מוטרד מהשאלות האלה עמוק בתוכי. מפחד להירדם, לאבד את החרמנות הגדולה שלי על החיים בתוך הטירוף של העבודה, האפרוריות של הזוגיות, ים המטלות של החיים. אני מוטרד ברמה הכי עמוקה שמא האהבה תיעלם, או מה אני אעשה בעתיד אם הזוגיות שלי תיגמר. אישית, אני לא אופטימי לגבי היכולת שלי להמשיך לאהוב ולחזר ולפלרטט ולזיין, להרגיש את החרמנות הזו על החיים".

פולני משהו.

"לגמרי. מצחיק, אבל אני חי כבר שנים עם פולנייה אמיתית, מוורשה, שפגשתי בפולין בפסטיבל שהיא הפיקה והוזמנתי אליו. קוראים לה אנה קרדשבסקה, והיא הכי לא פולנייה שיש. למעשה, היא מאזנת את הפולניות שלי. כנראה הקטע של אמא פולנייה זה רק פולניות יהודיות, ולא פולניות בכלל". 

ולפני זה היית עם הבמאית אבתיסאם מראענה. יהודיות לא באות בחשבון?

"ולפניה הייתי עם רקדנית צרפתייה מלהקת בת שבע. אני אוהב את הבחורות בישראל, אבל יש משהו בזרות המובנית הזאת שעוזר לי להיכנס לאינטימיות. דווקא העובדה שאני לא חולק את אותה היסטוריה תרבותית, מוזיקלית ופוליטית עם מישהי עוזרת לי לשמור על איזו רעננות שמאוד חשובה לי בקשר".

אז אלפונסו נותן לך השראה.

"בהחלט. הוא נותן לי השראה ותקווה. מבחינת התשוקה שלו לחיים הוא כמו ילד בן 16. וזה בכלל לא מובן מאליו".

הרווח בשיניים

את "הריקוד של אלפונסו" צילם היימן. הסרט הוקרן לראשונה לפני שנתיים בפסטיבל חיפה, ומאז נעלם מהארץ למעט הבלחות באולמות נידחים. היום (שישי) בארבע אחר הצהריים יוקרן בסינמטק, וביום חמישי הבא ב-23.00 ערוץ 2.

"תומר והשרוטים" של אחיך הוקרן בסינימטק. התאום שלו, ארז, הוא בעל חברת ההפקות אנטנה שיצרה את "רנו פסקאל" ו"טופי והגורילה". מה היה במים שנתנו לכם לשתות?

"אנחנו חמישה אחים - שניים מהם לא קשורים לקולנוע. עם ארז ותומר, שגדולים ממני בחמש שנים וחצי, יש לי קשר עמוק ויומיומי. מאז ומתמיד הם היו עמודי האש שלי. מארז למדתי הכי הרבה על קולנוע, מוזיקה וספרות. את כל הגיבורים התרבותיים שלי אני מכיר דרכו, אם זה קורט ונגוט, פרנסיס פורד קופולה, ג'ון ווטרס, סוניק יות, בק או קורטני לאב.

"תומר הוא השותף שלי לעשייה בשנים האחרונות. עכשיו כבר אין לי רגשי נחיתות מולו, אבל לפני שהתחלתי לעשות דברים בעצמי היה לי קשה לבקש ממנו עזרה. היום יש לי כבר יותר ביטחון לבוא ולומר לו 'תעזור לי, אני לא יודע מה לעשות'. אולי אני קצת אולד פאשן, אבל משהו בקשר דם הזה עם שניהם נותן לי המון ביטחון. הם החברים הכי טובים שלי. חלק ממני. כמו הרווח בשיניים שלי".

בפעם הראשונה בסרט הזה אפשר להבחין באיכויות שלך לבדך. וכשאני חושב על זה, הדודה האדמונית מראש פינה עלתה על משהו: מה באמת הקטע שלך לצלם אנשים צועדים מאחורה? כבר ראיתי את זה אצלך.

"אנחנו חיים לא רק במימוש של הדברים, אלא בעיקר בעשייה עצמה. הדרך, המסע, הם העניין. כבמאי הבנתי שאני חייב לתת לצופה את הזמן והנשימה להרגיש דברים ולהסיק מסקנות, לא רק לטחון שיא דרמטי אחרי שיא דרמטי. זה אולי יהיה כיף, אבל החוויה תהיה חלולה. המקומות שבהם אתה רואה בנאדם הולך הם אותם מקומות שבהם אתה שואל את עצמך באופן בלתי מודע 'איך זה מתקשר לחיים שלי? איפה זה נוגע בי?'. אני אדם שהאובססיה שלו היא בני אדם - יותר מאשר נופים ואסתטיקה. בדיוק בגלל זה אני רוצה שהזמן שבו הצופה חושב ומרגיש יהיה דווקא על רקע אנשים".

זה כלל אצלך? אנשים חשובים יותר מנופים?

"לצד הכבוד גדול שיש לי לאסתטיקה וצורה, ברור לי שאם קיים קונפליקט בין רגע דוקומנטרי חזק לבין ויזואליה מאוד אסתטית - אני תמיד אלך עם הרגע הדוקומנטרי. יש הרבה קונפליקטים סביב העניין הזה. הסאונדמן שלי פתאום כועס כי המקרר עושה רעש או משהו כזה. מבחינתי זה בסך הכל עניינים טכניים. כשיש רגש חזק ועוצמה אנושית שמתפרצת החוצה ממישהו - שם אני רוצה להיות, ואני לא אתן לאף מקרר לעצור אותי. אין מה לעשות, גם אם הפריים לא מושלם והעומק שלו לא מספיק אסתטי - לא אפסיק מרואיין עם לחלוחית בעיניים.

"יש סרטים אמריקאיים מעולים, כמו 'הקייטנה של ישו', שמעוצבים ברמות מרגיזות. הכל שם מושלם ומלוטש, וזה נותן חוויה מנוכרת ל צופה. קשה להאמין שאפשר להגיע לכנות רגשית אמיתית בסיטואציה כל כך מעוצבת ומלוטשת. בשביל להגיע לכזו רמה גבוהה של אסתטיקה, הבמאי היה חייב לתכנן את הסיטואציה עד שהיא מאבדת מהספונטניות שלה, וזה דבר שלא קורה בסרטים שלי, שם יש רגעים ספונטניים שבחיים לא יכולתי לכתוב או לתכנן. דווקא ב'ראפיות' ובחספוס יש משהו לטעמי. כמו החיים עצמם, הם לא מושלמים".