אנחנו לא מסכנים

יום שני 27 באוקטובר 2008 03:29 מאת: נירית אנדרמן

בסרטו "זרובבל" ביקש שמואל ברו לנתץ את הסטריאוטיפים על עולי אתיופיה. הפרס שקטף בפסטיבל חיפה הוא מבחינתו הישג של קהילה שלמה


שמואל ברו

(תצלום: דניאל צ'צ'יק)

פרסומת

לפני כשנתיים, לשמואל ברו נמאס. נמאס לו מהדימוי שיש ליהודים האתיופים בקרב הציבור הישראלי, נמאס לו ששחקנים ממוצא אתיופי כמוהו נתקלים בתקרת זכוכית נמוכה להפליא בתיאטרון ובקולנוע, ונמאס לו שהידע של ישראלים על האתיופים מסתכם בסיפורים שמתפרסמים עליהם בעמודי הפלילים בעיתונות. אבל במקום לשמור את המיאוס והתסכול הללו בבטן, ברו החליט לנתב אותו לכיוון יצירתי: הוא התיישב ליד שולחן העבודה בדירתו הקטנה בתל אביב והתחיל לכתוב.

בשבוע שעבר, בטקס הנעילה של פסיבל הסרטים בחיפה, קראו לברו לבמה. "זרובבל", הסרט הראשון שכתב וביים מעודו, זכה בפרס דרמת הטלוויזיה. ההתרגשות של ברו היתה כפולה מזו של יוצרים אחרים שעלו לאותה במה וקיבלו פרסים: מבחינתו לא מדובר בהישג אישי בלבד, אלא בהישג של קהילה שלמה. "זרובבל" הוא למעשה הסרט הישראלי הראשון שנוצר על ידי צוות של יוצרים יוצאי אתיופיה: התסריטאי והבמאי, השחקנים, המלחין שכתב את המוסיקה לסרט - כולם ישראלים יוצאי אתיופיה, שנרתמו לפרויקט בהתלהבות גדולה וכמעט בהתנדבות.

דניאל ברו ואלמה אבאי, "זרובבל"

מעבר לתהליך היצירה האישי שלו, ברו ייעד לסרט הזה גם תפקיד חברתי. "אני אוהב את המקום הזה שאני חי בו, וגם את האנשים שחיים פה. אבל הם גם מעצבנים ומרגיזים, ציניים וגזענים", הסביר בראיון שהתקיים לפני ימים ספורים בביתו בתל אביב (ברחוב זרובבל - צירוף מקרים). "הסרט שלי בא להכיר לאנשים האלה את המקום שממנו אני בא. רציתי להכניס את הקהל הרחב לקהילה שלי, כדי שיכירו אותה. מכיוון שאנחנו לא מכירים, אנחנו כל הזמן מתווכחים ורבים ושונאים אחד את השני, מפתחים סטריאוטיפים זה על זה, יוצרים מחסומים".

כדי לנתץ את המחסומים הללו, ברו החליט להשתמש במצלמה, והבהיר לכל שותפיו לעשיית הסרט שהוא מוכרח להיות סרט טוב. "הרגשתי אחריות כלפי הקהל שממנו אני בא, לא רציתי להציג אותם כמי שעשו סרט נחמד, וזהו", הוא אומר. לא! היה לי חשוב שהם יצאו הכי חזקים, לא מתנצלים. לא כאלה שבאים להגיד 'קבלו אותנו, אנחנו מסכנים', אלא באים ועושים קולנוע, עושים סרט טוב. רציתי שזה יהיה קולנוע שקט ומגניב בדיוק כמו האנשים האלה, שיש להם סבלנות להכל, ויש בהם גם הומור, ולא רק עצב וכאב. מאוד מרגיז אותי שיש לאתיופים דימוי של כאלה מסכנים".

פרויקט משפחתי

ברו, בן 33, מעולם לא למד קולנוע, מעולם לא כתב תסריט, ומעולם לא יצר סרט. אבל הוא לא היה מוכן להניח לזוטות כאלה להפריע לו. הוא כתב תסריט לסרט קולנוע באורך מלא (אף שהסרט התמודד בחיפה בקטגוריית הדרמות, אורכו 70 דקות), ומפני שידע שאין לו סיכוי לזכות בתמיכה מהקרנות הגדולות במסלול המקובל, החליט ללכת במסלול חלופי. הוא גייס צוות טכני מינימלי וקבוצה של שחקנים, וצילם אתם פיילוט קצר, בן עשר דקות, שהתבסס על התסריט שלו. בזכות הפיילוט הזה והנחישות המרשימה שלו, הצליח לגייס לפרויקט את תמיכת קרן הקולנוע הישראלי וקרן גשר, ואפילו לרתום את אחד המפיקים המנוסים והעסוקים בארץ, מרק רוזנבאום. מכיוון שתקציב ההפקה היה נמוך - 150 אלף דולר בלבד - הסרט נהפך עד מהרה לפרויקט משפחתי של משפחת ברו. הצילומים התקיימו לפני שנה בחדרה, בסמוך למקום שבו מתגוררת המשפחה, וכמה מבני המשפחה גויסו לתפקידים בהפקה. אחיו של ברו והאחיין שלו משחקים בסרט, אביו מגיח אף הוא לרגע בתפקיד קטן, ואמו שימשה בתפקידי הפקה, ובמשך השבועיים הראשונים של הצילומים גם כבשלנית הצמודה של הסט.

"זרובבל" מאגד כמה סיפורים המתרחשים בשכונה אחת, במשפחה אחת - משפחת זרובבל - של ישראלים יוצאי אתיופיה. יש שם אב, פועל ניקיון שמתעקש לשלוח את בנו לבית ספר יוקרתי, למרות סירובו של המנהל הגזעני לקבלו ללימודים, וחולם שהבן הזה יהיה לטייס בצה"ל, אף שבן אחר שלו נהרג בעת שירותו בצה"ל; ויש בת שמנהלת רומן עם צעיר מהשכונה, קרוב משפחה רחוק, בניגוד לחוקי הקהילה; ובן אחר שחוזר בתשובה; וגם ילד עם מצלמה שחולם להיות ספייק לי ומצלם סרט תיעודי על אנשי השכונה.

"הדמות של האבא בסרט היא בעיני התמצית של הסיפור האתיופי היהודי", אומר ברו. "הוא בעיני מדגם מייצג של משפחה אתיופית שמגיעה למקום מסוים, חושבת שתתקבל שם באהדה ובאהבה, כחלק מקיבוץ גלויות - אבל זה לא קורה ואז יש אכזבה נוראית. למרות זאת, האבא מנסה לגדל את ילדיו על אהבת המדינה, הוא הכי פטריוטי שאפשר, וגם כשהכל מתחיל להתפרק לו הוא נשאר אופטימי. זה מבחינתי המסר של הסרט הזה: גם כשאתה נמצא בבור הכי עמוק, תהיה חזק, כי החיים יותר חזקים מכל דבר, וכל אי קבלה שלך על ידי החברה - פשוט לא מעניינת".

היסטוריה של אחרים

ברו נולד בכפר באתיופיה. הוא חושב שהכפר הזה נמצא בצפון המדינה, אבל לא בטוח בכך. "תמיד אני אומר שהטרגדיה שלי היא שאת ההיסטוריה שלי אני לא יודע. אני מכיר הרבה יותר טוב את ההיסטוריה של האירופים, כי זה מה

שלימדו אותנו כאן בבית הספר, וזה גם היה חלק מתהליך הקליטה ומהרצון החזק שהיה לי אז להיות שייך למקום הזה. עכשיו אני מנסה להשלים את הפערים הללו. עכשיו אני יותר סקרן, יותר גאה, ומנסה באובססיה ללמוד את הדברים האלה", הוא אומר.

הוא אחד מתשעה אחים, ומשפחתו עלתה לישראל במבצע משה. המסע לישראל, הוא מספר, החל בצעדה מפרכת שנמשכה כחודשיים מהכפר שבו חיו באתיופיה למחנה פליטים בסודן, שבו נאלצו להמתין כשנה, בתנאים קשים, עד שיעלו אותם לטיסה שתביא אותם לישראל. לבסוף הם הגיעו לכאן - הוא היה בן שמונה וחצי - והתיישבו בצפת. כשהיה בן 15 עברו להתגורר בחדרה.

לאחר שירות צבאי בתיאטרון צה"ל ברו למד מדע המדינה ותיאטרון באוניברסיטת חיפה, וב-1996 העלה הצגת יחיד שנקראה "האיש המדבר עם עצמו". בקהילה האתיופית התפרסם בזכות מופע סטנד-אפ מצליח באמהרית שהעלה יחד עם חבר, יוסי ואסה (שמשחק גם ב"זרובבל"), אך כשחקן בעברית התקשה לפרוץ. הוא הופיע בכמה תפקידים קטנטנים בהצגות בהבימה ("אם היית ממצמצת היית מפספסת אותי", הוא אומר), וגם בתיאטרון הארצי לנוער, והעלה הצגת יחיד ב"תיאטרונטו" ב-2005 ("מלה של אתיופי"). אבל ברו רצה להוכיח שהוא יכול לעשות הרבה יותר מזה. "היה לי חשוב להראות שהאנשים האלה, שהחברה הישראלית מכירה אותם כאנשים מסכנים שכולם דופקים אותם כל הזמן, הם לא כאלה מסכנים. היה חשוב לי להראות שהאנשים האלה יכולים גם לעשות קולנוע. כל הזמן אומרים שאין שחקנים אתיופים, אבל זה לא נכון, הנה, יש שחקנים אתיופים, הם פשוט לא מקבלים ביטוי. הבעיה היא שהיוצרים עצמם לא מביאים אותם בחשבון כשהם כותבים דברים.

"אני מאמין שיוצרים ואנשי קולנוע צריכים להראות שהם הכי פתוחים והכי רגישים מבחינה חברתית, צריכים להראות את הפסיפס החברתי המאוד מורכב ומעניין שיש כאן, אבל אף אחד כאן לא עושה את זה. אותי כל הזמן מזמינים למשל לכל מיני תפקידים קטנים שהם הרבה פעמים סטריאוטיפיים, ואני לא הולך. הבנתי שאני יכול ליצור לבד, יכול לייצר תפקידים לאנשים, אז מה אני אלך בשביל להיכנס לאיזו משבצת שרק תמשיך לחזק את הסטריאוטיפים שחושבים עלי?"

המצלמה אוהבת

ב"זרובבל" אמנם ניכרת הבוסריות, אך יצירת הביכורים הזאת בכל זאת מעניינת, בין היתר בזכות הנושאים שהיא מטפלת בה והתחושה הרעננה שאלה מביאים למסך. ברו טוען, שהיוצרים הישראלים לא רק שאינם מספקים תפקידים לשחקנים ממוצא אתיופי, אלא גם מפסידים המון כשאינם מכירים את התרבות לדבריו, באמצעות "זרובבל" הוא רוצה, בין היתר, לומר ליוצרים האלה: תשמעו, אתם מפסידים פה סיפורים מרתקים. אני רק נגעתי בקצה הקרחון. זה לא רק המשמעויות החברתיות, אלא ברמה האמנותית - סיפורים קולנועיים מדהימים. חוץ מזה, האנשים האלה מצטלמים יפה, המצלמה אוהבת אותם - אז תפתחו את העיניים ותפתחו לעצמכם אפיקים חדשים.

ברו הופתע מכך שלאחר הזכייה בפרס בחיפה, כלי התקשורת המקומיים לא התעניינו בסרטו. "בכל זאת, זה הסרט האתיופי הראשון שעושים פה, וחשבתי שאחד מהערוצים יפנה, יגיד משהו, אבל כלום. גם אני ניסיתי לדחוף, ובקרן ניסו, וכלום. זה מדהים בעיני. חשבתי שיתייחסו, אפילו בשביל הגימיק. אבל אני בטוח שאם היה איזה רצח במשפחה אתיופית או איזה גילוי של גזענות בבית ספר - העיתונאים מיד היו רצים לשם. אני רואה בזה המון צביעות".

במגירה שלו כבר מונח, לדבריו, תקציר של הסרט הבא שהוא מתכנן. זה שוב סיפור שעוד לא סופר, הוא אומר, ומסביר שהפעם הפרויקט יהיה שאפתני הרבה יותר. ברו רוצה לחזור אל ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית שלו, ולספר את סיפור המסע שעשו יהודים אתיופים בדרכם לישראל: ההליכה הממושכת, התלאות שבדרך והאמונה החזקה שאיפשרה להם לשרוד את המסע המפרך הזה. "אני רוצה לספר את הסיפור הזה ממקור ראשון, של מישהו שחווה אותו, לא ממקום של מישהו שמסתכל מבחוץ ומנתח את מה שהיה", הוא אומר. "אני רוצה ליצור משהו שאנשים יראו ויגידו, 'ואללה, אני מצדיע לך, זה מטורף. עכשיו אני מרגיש שאני מכיר אותך יותר טוב, נעים מאוד, וזהו, יותר אני לא מקלל, יותר אני לא אומר כושי, באמת, נשבע לך. מעכשיו נקבל אותך לאיזה בית ספר שאתה רוצה, ולא תצטרך יותר לבוא לראיון עבודה ולשמוע שבעצם המשרה כבר תפוסה, יהיה בסדר'. וכן, אני מאמין שזה אפשרי. אני מאמין שדרך המדיה אפשר להשפיע".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(10 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5