אמנות

עדכנו אותנו




עשינו עסק: אנשי אמנות, מחאה ורוח פותחים עסקים קטנים

יום שלישי 30 באוקטובר 2012 08:00 מאת: נעם פרתום, עכבר העיר

מבית קפה ועד חנות בגדי יד שנייה: יותר ויותר אנשי רוח ואמנים מנסים למצוא פתרונות יצירתיים כדי לסגור את החודש



עסק שכונתי וחברתי. האחים גרין

(צילום: יותם רונן)

פרסומת

אומרים שדווקא בתקופה של מיתון יש לתחומי האמנות הזדמנות לפרוח. הדבר נכון כרגע לפחות לגבי עסקים קטנים, עצמאיים, שצצים ברחבי העיר. התופעה המעניינת היא שרבים מהם שייכים לשלל דמויות מוכרות מעולם הרוח, המוזיקה, האמנות, הספרות וגם המחאה. כל אלו מנסים למצוא פתרונות יצירתיים כדי להמשיך וליצור ובמקביל גם לסגור את החודש.

» לילה כלכלי: כל המקומות שזול לצרוך בהם בירה וסיגריות

» רפי פרסקי פותח מסעדה ואת הפה

האמן הפלסטי איתמר רז פתח את הפושפין בר בפלורנטין; יגאל רמב”ם ובוגרי מחאה נוספים הקימו את הבר הקואופרטיבי בר קיימא; המוזיקאי רפי פרסקי פתח דוכן דים סאם; הפעילה הפמיניסטית וחוקרת התרבות אורטל בן דיין השיקה חנות בגדי יד שנייה; הפעיל החברתי אלון־לי גרין ואחיו עילאי השתלטו על חנות הספרים של אביהם; הבמאי והסופר עידו אנג’ל פתח את בית הקפה המיזנטרופ.


מתפרנסים, אבל בקטע קהילתי. אלון-לי ועילאי גרין (צילום: יותם רונן)

עם תואר שני לא הולכים למכולת


מה הזיקה בין יזמות לאמנות ואיך כל זה קשור למצב הסוציו־אקונומי? “הייתי רגע לפני ההחלטה לחזור לקרית שמונה”, אומרת בן דיין, “בחיים לא דימיינתי שאפתח עסק. כישורי הניהול שלי הם אפס, וכך גם כישוריי הביורוקרטיים. פשוט היה לי מיאוס אדיר מלהיות פרילנסרית ולרדוף כל הזמן אחרי פרויקטים בהיקף של רבע או חצי משרה. אני כבר בכלל לא זוכרת איך נראה תלוש משכורת”.

לדבריה, עם תואר שני כבר לא הולכים למכולת. “עדיין הייתי מוצאת את עצמי בסוף החודש בלי אוויר לנשימה ועם שאלות אקוטיות של שכר דירה ופרנסה”, היא מוסיפה, “הייתי מגיעה למצבים של מצוקה כלכלית קשה, ולפני המחאה גם התביישתי לדבר על זה. מאז המחאה זה משהו שאנשים מציפים יותר וזה לא משהו שייחודי לי. זה גם מה שכל החברים שלי מספרים ומרגישים – שאנחנו עובדים בסוציו גבוה ובאקונומי נמוך. את יכולה לעשות ג’וב אינטלקטואלי שמצריך ממך התמקצעות, איכות וכישורים, ולהשתכר פחות ממלצרית”.


נגמרו הימים של הופעות בכל מחיר. פרסקי בדים סאם 33 (צילום: יפעת יוגב)

מדף של הספרייה האדומה


אלון־לי ועילאי נסמכים במידה רבה על קשר עם הקהילה. הם החליטו להפוך את חנות הספרים הוותיקה של אבא שלהם, ליד כיכר רבין, לעסק שכונתי וחברתי, שעונה לשם האחים גרין. “לאף אחד מאיתנו אין זיקה לעסקים”, הם מספרים, “אנחנו לומדים ומגלים את העולם הזה עכשיו וזה לא פשוט. חשוב לנו ליצור קשר בין אישי עם קהילות שונות ומגוונות בעיר, ובגלל זה אנחנו שמים דגש על שלל תחומים שלא בהכרח נחשבים להכי פופוליסטיים. יש לנו הרבה ספרים שעוסקים בפוליטיקה, ובכללם מדף של הספרייה האדומה, הרבה שירה, פילוסופיה, מדעי הרוח, ספרי ילדים נדירים וספרי מדע בדיוני אולד סקול.”

בהחלטה שלהם לקחת את החנות לידיהם, כך הם מספרים, היו שיקולים פיננסיים. “חלק גדול מהרצון של אבא שלנו להעביר לנו את העסק קשור לצורך באיזשהו עוגן כלכלי. היכולת להיות סטודנט ולעסוק במקצועות חופשיים ובמקביל להצליח להתקיים ולגור בתל אביב היא מאוד מוגבלת. החנות נותנת לנו אפשרות להרוויח כסף ולהמשיך לעסוק במה שאנחנו אוהבים". לדבריהם, ברגע שלא מתייחסים לעסק כאל מכרה זהב, זה מאפשר הרבה יותר חופש פעולה ומימוש של רעיונות עם אופי חברתי. “אנחנו רוצים שזאת תהיה חנות ספרים קהילתית, משהו בסגנון של קואופרטיב. לתחושתנו זה הכיוון שמייצג את רוח המחאה ואת פני הדור שלנו. נכנסנו לסיפור הזה בלי הון התחלתי, אז אנחנו נעזרים הרבה גם בחברים שמתנדבים ונותנים כתף באמצעות הפצה באינטרנט ובפייסבוק וגם בצביעה, סיוד, שיפוץ וארגון".


בוגרי מחאה קואופרטיביים. בר קיימא (צילום: דניאל בר און)

מנסים לשחק את המשחק העסקי


אמרי קלמן, רן לבל ויעל גל, חברים קרובים והבעלים של בר הגייז שפגאט, נכנסו לעניינים בספונטניות מוחלטת וללא ניסיון קודם בתחום: לבל הוא איש חינוך, גל היא סטודנטית למשפטים שמתמחה בזכויות אדם וקלמן הוא מעצב גרפי וסטודנט למדעי המדינה. “התבאסנו שאין לנו בר רגוע ושכונתי ללכת אליו שלא במסגרת ליין של מסיבות גדולות”, נזכר קלמן, “אבל האמת היא שבדיעבד לא הייתי עושה את זה שוב. עכשיו, כשאני מבין יותר בניהול עסק, זה נראה לי טירוף לפתוח מקום בסדר גודל כזה ללא תמיכה כלכלית וייעוץ”.

קלמן מרגיש שההחלטה הלא רציונלית הזו קשורה לאווירה הסוציו־אקונומית שאנשים צעירים שרויים בה בימינו. “ההרגשה היא שאין אופק. מאוד קשה לדמיין את העתיד מבחינה כלכלית ולהיערך אליו”, הוא אומר, “אבל בהפוך על הפוך יש באווירה הזו דווקא משהו משחרר. מין אטיטיוד של ‘אכול ושתה כי מחר נמות’. בתור צעירים היה ברור לנו שזה עכשיו או לעולם לא, שזו נקודת זמן בחיים שבה אין לנו משפחה, ילדים, סיכונים ומשכנתה, ולכן אנחנו יכולים לנסות לשחק את המשחק העסקי הזה”.

עידו אנג’ל, סופר ובמאי, פתח את המיזנטרופ (בית קפה עם עמדות עבודה אינדיבידואליות) כבר לפני שנתיים, מה שהופך אותו לאחד החלוצים של המגמה. “הייתי צריך מקום שקט לכתוב בו מחוץ לבית ולא היה לי כזה”, הוא מספר, “רציתי להמשיך להתעסק באופן אינטנסיבי בכתיבה, אבל גם להתפרנס תוך כדי”.


אחד החלוצים במגמה. קפה מיזנטרופ (צילום: אביעד הרמן)

גם לאנג’ל, כמו לשאר המרואיינים, אין רקע עסקי. “הלכתי לחברת מעוף וייעוץ עסקי לפני שהקמתי את המקום, ואמרו לי שאני עושה טעות ושאבזבז סתם מאות אלפי שקלים. האוריינטציה הכלכלית שלי כל כך מינורית, שהאמירה הזאת רק חיזקה אותי”, הוא צוחק, “זה ידוע שאי אפשר להתפרנס מכתיבה ספרותית ומבימוי, שאין תקציבים בתיאטרון ובטלוויזיה. הרבה אנשים מהתחומים האלה, כמוני, מוצאים משהו אחר שיחזיק אותם מבחינה כספית ויאפשר להם להמשיך לעשות אמנות במקביל. אני לא רציתי להתפשר ולעבוד בשביל מישהו, ועם המיזנטרופ אני משלב את הכתיבה ואת האמנות בתוך העבודה שלי ומתוגמל עליהן כספית. אני כולה רוצה לכתוב ולהתפרנס בכבוד תוך כדי, ואני מזמין אנשים לעשות את זה איתי ולצדי.”





תגיות: בר קיימא, נעם פרתום, פושפין בר, קפה מיזנטרופ, שפגאט

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5