אמנות

עדכנו אותנו




קריקטוריסטית "הניו יורקר" ליזה דונלי: צוחקת על החוקים החברתיים

יום רביעי 08 באוגוסט 2012 19:00 מאת: הדס רשף, עכבר העיר

אורחת הכבוד של פסטיבל "אנימיקס" לאנימציה, קומיקס וקריקטורה בשיחה על פוליטיקה, נשים והומור



פורטרט עצמי

קריקטורה של לייזה דונלי

פרסומת

ביום ה' 16.8 נפתח בסינמטק תל אביב "אנימיקס" - הפסטיבל הבינלאומי ה-12 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, שבמהלכו יוקרנו מאות סרטי אנימציה ישראלים ובינלאומיים, יתקיים יריד דוכני הקומיקס המסורתי, ולצדם יתקיימו מפגשים, סדנאות וכיתות אמן. אורחת הכבוד השנה היא אחת מהקריקטוריסטים הבכירים בעיתון "הניו יורקר" - ליזה דונלי.

» פסטיבל אנימקס 2012 - לכל הפרטים

בשנת 2009 נערכה לדונלי תערוכה גדולה במוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון תחת הכותרת "גברים הם אופציה". היא היתה אמורה להגיע לפתיחה ולהשתתף במפגש יוצרות, אך לבסוף ביטלה.

"זה הביקור הראשון שלי בישראל", מספרת דונלי בראיון, "רציתי לבוא, אך בשל המצב הביטחוני ואירועי עופרת יצוקה שאירעו באותה תקופה משפחתי לחצה עלי לא לבוא, זה העציב אותי ואני ממש שמחה שאני יכולה להגיע עכשיו. באמריקה אנחנו לא רגילים לאירועי אלימות, לכן היה שוק כה גדול בתשיעה בספטמבר, ועכשיו בטבח בקולנוע בדנבר. אז כששומעים על מה שקורה בישראל, זה נשמע ביג דיל, כנראה יותר ממה שזה אצלכם, וזה מבהיל".

דונלי היא מרצה בחסד. כמו איוריה, גם הרצאותיה מלאות הומור, זאת כנראה אחת הסיבות שהיא נבחרה להרצות ב-TED. במפגש האמן ביום חמישי, 21:00, תוכלו לזכות לשמוע אותה מרצה על תפקודו של 'הניו יורקר' כבמה לקריקטורות פוליטיות, וכיצד קריקטוריסטים ממדינות שונות משקפים את התרבויות שלהם באיורים אלה. 

כמעט כל טקסט על דונלי מתאר איך בתחילת דרכה בעיתון בשנת 1982 היתה אישה אחת מתוך שלוש, והצעירה שבהן. ואכן, עבודות רבות שלה עוסקות במעמד האישה מנקודת מבט נשית הומוריסטית. בהרצאותיה היא מציגה את המשוואה: נשים + הומור = שינוי, ומדגישה שרוב ההומור שמוגש לציבור על ידי כלי התקשורת גברי ברובו, לכן נשים נחשבות "לא מצחיקות", וזה אלמנט לדיכוי. דונלי היתה בת מזל, היא נולדה למשפחה שידעה לזהות את הכישרון החבוי בה, הן האמנותי והן ההומוריסטי, ועודדה אותה, מה שאיפשר לה כילדה ביישנית להתמודד עם החיים ובעיקר עם הנשיות, שאליה לא תמיד התחברה.

"בהרצאה אדבר על 'הניו יורקר', שם אני עובדת כבר 30 שנה. חשוב לי להדגיש שלא הייתי האישה היחידה שעבדה ב'ניו יורקר' כשהתחלתי, הייתי אחת משלוש, והיו נשים שעבדו במגזין כבר עם פתיחתו בשנת 1925. אדבר על שימוש בקריקטורה להבעת חלקנו באנושיות ובהומניות, וכאפשרות לחופש הביטוי, ועל נשים קריקטוריסטיות מכל העולם".

במה ייחודי להעביר דעות דרך קריקטורות?
"אנשים נהנים מקריקטורות כמו ילדים, מצפים שהם יבדרו אותם ויגרמו להם לצחוק, והרבה פעמים זה קורה. אבל אם יש בהן גם מסר, אפשר לחצות משוכות ודעות שאי אפשר כמעט בדרך אחרת".

בשביל הזכות להיות מנפץ המוסכמות, צריך להיות במעמד המאפשר את זה.
"קשה להיות אמן בגלל הכסף, בייחוד ללא תמיכה מצד המשפחה. כשהתחלתי היתה לי עבודה יומית. זה עצוב לצעירות, בעיקר בקריקטורה, זה לא שדה נפוץ לנשים, זה לא שמישהו אומר לבחורה שהיא לא יכולה להיות קריקטוריסטית וסוגר עבורה דלתות, אבל לא מעודדים נשים לזה מגיל צעיר. זה אוניברסלי, ברוב המדינות נשים לא מעודדות להיות מצחיקות, צריך את זה בשביל להיות קריקטוריסטית, אבל זה משתנה, אני גדלתי בשנות ה-50, אני חושבת שעכשיו המצב טוב יותר. בכל מקרה, גם בתור משתתפת קבועה ב'ניו יורקר', שמשלם יפה, אני צריכה עוד מקורות פרנסה לצד האמנות. למדתי אמנות בקולג' באינדיאנה. זה היה בית ספר קטן, כך שהיה לי חופש להתנסות במה שרציתי, כולל קריקטורות. למדתי שם גם היסטוריה, פילוסופיה, ספרות, וגם מדעים - וכשעברתי לניו יורק, לימודי הביולוגיה איפשרו לי לעבוד במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק, זאת היתה משרת היום שלי".


נשים + הומור = שינוי. ליזה דונלי (צילום: Michael Maslin)

הדרך אל ה"ניו יורקר" לא היתה פשוטה. "התחלתי לשלוח ל'ניו יורקר' עבודות כבר בתור סטודנטית", היא מספרת, "שלחתי להם קריקטורות במשך שנתיים עד שהם החליטו לקבל עבודה ראשונה שלי. זה דורש התמדה רבה מאוד ואמונה. אני לא יודעת איך זה היום, אבל אז הם רצו לראות שאמן עקבי עם העבודה שלו ויישאר בסביבה לאורך זמן. היום מכניסים יותר ויותר אנשים חדשים".

צינזרו לך פעם קריקטורה?
"'הניו יורקר' כל הזמן מסרבים לעבודות, לא אומרים לך מדוע, פשוט לא מקבלים אותן. אני עושה המון קריקטורות, והם בוחרים רק אחת. אז את אלה שהם לא בוחרים אני נותנת למגזינים אחרים, כדי שלא יאבדו".

אפילו שאת עובדת שם 30 שנה, את פרילנס, אין לך קביעות.
"החוזה שיש לי אומר שאני מקבלת קצת יותר כסף ממי שאין לו חוזה, אבל זהו. אין לי את הביטחון שמחר תהיה לי שם עבודה, אבל יש מעין הסכם ג'נטלמני, אני יודעת שלא יזרקו אותי אלא אם כן אתחיל להגיש עבודות ממש גרועות. וכשאתה עובד כל כך הרבה זמן במקצוע, אתה ידוע כ'קריקטוריסט ניו יורקי' ומקומות יעסיקו אותך על סמך זה. אבל אכן אין שום ערבות להמשך עבודה".

לפי מה שאת מספרת, אני יכולה להמליץ כאן לקוראים לשלוח קריקטורות ל'ניו יורקר', ויש סיכוי שהם יתפרסמו, ואם כן אף ישלמו להם לא רע.
"'הניו יורקר' כל הזמן מקבלים הצעות ממאיירים וקריקטוריסטים מסביב לעולם. העבודות על השערים הן בדרך כלל של אמנים בינלאומיים. הבעיה היא שהקריקטורות מתבססות הרבה פעמים על ביטויים ואוצר מילים אמריקאיים מאוד, משחקי מילים והומור מקומי, ומי שלא מקומי יהיה לו מאוד קשה להתמודד עם הכיתובים".

עניין של בגרות


"כשהחלתי להציג ב'ניו יורקר' רוב עבודותי היו ללא כיתובים", מספרת דונלי על השינוי שחל בעבודתה לאורך השנים. "עם ההתבגרות שלי נהייתי אמיצה יותר להוסיף מילים, להיות יותר פוליטית, להתעסק בזכויות נשים, להתעסק באופן פוליטי בנושאים של נשים ופמיניזם בכלל. התעסקתי בנושאים נשיים מאז שהייתי נערה, אבל לא היה לי אומץ לפרסם אז. דרך הקריקטורות אני מקווה להשפיע על צעירות ונשים בכלל ולעודד אותן לאותו האומץ. כשהייתי בשנות ה-20 לחיי חשבתי שהמצב הקיים בסדר, אבל עכשיו אני יכולה להיות יותר רדיקלית. יש לי פרספקטיבה להבין מה צריך להשתנות, כמה מגוחכת האפליה כלפי נשים. אני חושבת שזה עניין של בגרות".

העבודות שלך לאו דווקא רדיקליות, כמו מניחות את הקלפים על השולחן וגורמות לקוראים לחשוב.
"אני עוסקת בנושאים שנשים לא נוטות לצחוק או לדבר עליהם בדרך כלל בחברה שאינה נשית, למשל גיל המעבר. גם זה השתנה בשנים האחרונות, אבל זה עדיין לא נפוץ. חשוב לי לעסוק בחיי היומיום, בלחץ החברתי של איך אישה צריכה להתנהג, להיראות או לחשוב. בעיקר בחורות צעירות אומרות לי שהן שמחות שאני נוגעת בנושאים האלה, שמישהו צוחק על החוקים החברתיים".

עוסקת בלחץ החברתי של איך אישה צריכה להתנהג, להיראות או לחשוב. קומיקס נשי

מישל קישקה ואני


"בשנת 2005 קיבלתי אימייל שסיפר לי על קבוצה של קריקטוריסטים מכל העולם שמתאגדת כדי לדבר על החשיבות הפוליטית של קריקטורות ונשאלתי אם אני רוצה להצטרף ולהגיע לפגישה שנערכה בניו יורק. היו בקבוצה יוצרים מדנמרק, אפריקה, ארצות הברית ועוד. נציג ישראל היה מישל קישקה. זה בתקופה שבה יוצרים דנים הותקפו על ידי הקהילה המוסלמית בעקבות פרסום קריקטורות על הנביא מוחמד, והיו איומים על חיי היוצרים, איום בשריפת שגרירויות דנמרק בעולם והפגנות אלימות. זאת לא היתה הסיבה להקמת הקבוצה, אבל זאת היתה הסיבה למפגש. הקבוצה פתחה עמותה שעורכת תערוכות והרצאות סביב העולם (התערוכה הוצגה בישראל במוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון בשנת 2008; ה"ר). היום פועלים בקבוצה מאות קריקטוריסטים מכל העולם. העיקר הוא להשתמש בקריקטורות כדי לעורר דיון ציבורי לגבי סוגיות בינלאומיות. קישקה מאוד מעורב בקבוצה ונוצר בינינו קשר מיוחד".

לעורר דיון ציבורי לגבי סוגיות בינלאומיות. קומיקס פוליטי

איזה מסר היית מעבירה ליוצרים צעירים בישראל?
"שזה קשה, זאת תקופה קשה לקריקטוריסטים ומאיירים, חייבים להיות עקביים, לא להתייאש ולהמשיך לנסות כדי לעשות את מה שאוהבים".

» מפגש אמן עם ליזה דונלי על קריקטורות ופרשנות חברתית במסגרת פסטיבל אנימיקס. ה' 16.8, 21:00, אולם 4, סינמטק תל אביב. 37 שקל. ניתן לרכוש כרטיסים בדף הפייסבוק של הפסטיבל. דונלי תחתום על ספריה בתום המפגש, וגם ביום ו' 17.8, 13:00 בדוכן "שפיץ".





תגיות: אנימיקס, הדס רשף

(8 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5