אמנות

עדכנו אותנו




זוכים מההפקר: מי צריך פרסי ספרות?

יום שישי 23 בדצמבר 2011 07:00 מאת: גיא ארליך ונעם פרתום, עכבר העיר

פרסי הספרות והשירה שיחולקו בחודשים הקרובים כבר שנים לא מביאים כבוד לעולם הפרוזה. ומה עם המשוררים? הם לא מפסיקים להאבק ולהתכתש אחד עם השני. דו"ח מצב תרבותי



עוזר או גורע? יורם קניוק מקבל את פרס ספיר

(צילום: ניר קידר)

פרסומת

לפני מספר שבועות התפרסמה רשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר הקרוב, שיוענק בתחילת 2012. פרס ספיר הוא הפרס הספרותי בעל הערך הכספי הגבוה ביותר שמוענק בארץ: 25 אלף שקל לכל אחד מהמועמדים הסופיים ו־150 אלף שקל לזוכה, ובנוסף  לכך, תרגום הספר הזוכה לערבית ולשפה זרה נוספת, על פי בחירת המחבר, רכישת מאות עותקים של הספרים המועמדים לפרס וחלוקתם לספריות ציבוריות. לצד פרס ספיר צפוי להיות מוענק השנה גם פרס ישראל בקטגוריית ספרות ושירה, הניתן אחת לכמה שנים. פרס ישראל אמנם מעניק סכום נמוך מזה של ספיר (75 אלף שקל), אך נחשב אחד הפרסים היוקרתיים בתחום. החשיבות של שני הפרסים הללו (ושל פרסים נוספים, כגון פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, שגובהו 65 אלף שקל) נעוצה הן ביוקרה ובפרסום שהם מעניקים, והן בתרומתם הכלכלית, שאינה מסתכמת בשווי הפרס המחולק לזוכים, אלא גם ביכולתם להזניק מחדש את הספרים הזוכים לרשימת רבי המכר ולתודעה הציבורית.

» פרס ספיר: אנחנו זכינו בפרס קניוק
» מאבק המשוררים יוצא לדרך
» המשוררים רוצים צדק חברתי

כסף מסובב את העולם 


אבל לא צריך להיות צופה אדוק ב”מעושרות” כדי להבין שהיכן שיש כסף מתחילות גם הבעיות, ואכן שוק הפרסים הזה מייצר בשנים האחרונות יותר ויותר שערוריות. זכייתו של אלון חילו בפרס ספיר ב־2009 סיפקה את אחת המפורסמות שבהן, ובעקבותיה שונה במעט התקנון, אבל גם פרס ישראל לא עובר בשקט (כשהוענק לאידה פינק ב־2008, היו מי שמחו נגד הבחירה בה משום שהיא כותבת בפולנית, למשל). כשמצרפים לכך את החשאיות הרבה שבה נשמר לרוב הרכב השופטים בוועדות הפרסים השונות, את ההקשרים הפוליטיים שבתוכם הם ממוקמים (שר החינוך הוא זה שממנה את ועדות השופטים המחליטות מי יקבל את פרס ישראל, לדוגמה) ואת הרעיונות החדשים שעולים לאחרונה במוחותיהם היצירתיים של מחוקקינו, עולה השאלה: האם הפרס הספרותי הוא כלי חשוב להכרה ולתמיכה כלכלית ביוצרים, השרויים במציאות כלכלית בלתי נסבלת, או עוד יצרן שערוריות, שמסיט את הדיון הציבורי בספרות לכיוונים צהובים ובלתי רלוונטיים?


השערוריה המפורסמת. אלון חילו מקבל את פרס ספיר 2009 (צילום: תומר אפלבאום)

“חד וחלק, לא הספרות היא שצריכה את המדינה, אלא המדינה היא שצריכה את הספרות”, אומרת המשוררת והעורכת יערה שחורי, שעורכת בין השאר את מפעל קסת לספרי ביכורים, “הסופרים אינם זקוקים לישות לאומית כאם גדולה. דווקא למדינה יש אינטרס לתמוך בספרות ובאמנות, לשאוף להיות יותר ממפעל לייצור נשק. עליה לתת פרסים כעדות פחותה ומזערית לחשיבות שאנחנו מייחסים פה לרוח. מבחינה כספית, מנכ”ל הייטק מרוויח את ממוצע סכום הפרסים הגדולים שבהם מדובר בחודש עבודה, אם לא בפחות מכך. בשביל מרבית הסופרים מדובר בסכומים גדולים. נדמה לי שאנחנו מצויים בפתחם של ימים אפלים. מדינה שרוצה לשמור על צלמה מוכרחה להעמיד את הסופרים כקולות שהיא חייבת לשמוע ולתת להם להישמע, גם אם הדברים שנאמרים אינם ערבים לאוזניה”.

מתחבאים מאחורי המילים


ד”ר סמדר שיפמן, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, מאמינה שהבעייתיות הנוכחית נעוצה בחוסר השקיפות של ועדות הפרסים. “כל מוסד שנותן פרסים לספרות הוא באמת מבורך”, היא טוענת, “בין שמדובר בפרס מטעם המדינה ובין שמדובר בפרס מטעם מקורות אחרים – כל פרס ספרותי הוא מצוין. מה שכן, הייתי שמחה לדעת מי נותן את הפרסים האלה, מי יושב בוועדה של כל פרס ופרס. הרבה פעמים מדובר ברשימות חסויות. אני לא מבינה מה האינטרס להתחבא – זה יוצר תחושה שלמישהו יש אג’נדה נסתרת. הכרחי לדעת מי יושבים בוועדות הללו ועל פי איזה עיקרון הם נבחרים. אולי מי שאינו מגיע ישירות מעולם הספרות לא צריך לעמוד בראש ועדה שנותנת פרס ספרותי. אם כל הוועדות היו גלויות, אני מאמינה שהדברים היו נראים אחרת”.

את מרגישה שהפרסים הללו גילו בשנים האחרונות קולות חדשים ובולטים?
“אני לא בטוחה שפרסים אמורים לגלות קולות חדשים. הרבה פעמים הם רק מאשרים את הקונצנזוס הספרותי על מה נחשב טוב”.

ומה עם הקריאות לתת פרסים ליצירות ציוניות?
“באופן עקרוני אני בעד פרסים. רוצים להעניק פרס ליצירה ציונית? יופי, אז שיהיה גם פרס לסופרים ערבים שכותבים בעברית או לסופרים מהפריפריה. בסופו של דבר – כל המרבה הרי זה משובח”.


יש הבדל בין סכום הזכיה לערך ספרותי. דרור בורשטיין (צילום: דניאל צ'ציק)

"לפרס ספרותי יש מבחינתי ערך אם האנשים שהעניקו את הפרס הם אנשים שאני מכבד את דעתם", מציין הסופר דרור בורשטיין, שהיה מועמד בעבר לפרס ספיר, "אני לא מתנגד לזה, אבל לצד הרווח שבשיטת הפרסים יש גם הפסד ובעייתיות, בעיקר מן הצד של השרירותיות שמאפיינת את מנגנון החלוקה. על כל סופר או משורר שזוכה יש עשרות שלא זוכים, ולפעמים שלא בצדק. קח למשל משורר כמו זביגנייב הרברט, שלא זכה בפרס נובל, בעוד שמשוררים פחות ראויים ממנו מבני ארצו – זכו. כל עוד לא טועים ולא מזהים בין גובה סכום זכייה של פרס ובין ערך ספרותי, אפשר לסבול את המנגנון הזה. לרוב זה לא עובד כך. אנשים חושבים, לדעתי בטעות, שעגנון הוא הסופר הישראלי החשוב ביותר, בגלל שהוא זכה בפרס נובל".

ויש גם מי שמעלים הצעות קונקרטיות לייעול השיטה. “כבר לפני שנה, במסגרת הפולמוס הציבורי סביב חוק הספרים, הצעתי שמפעל הפיס יבטל את פרס ספיר ויקצה את מאות אלפי השקלים שיתפנו לטובת קרן מיוחדת שתתמוך בסופרים ותגדיל את סכום התמלוגים שהם מקבלים”, אומר אוהד רוזן, שפרסם לפני שנתיים את ספר הביכורים שלו “אקרא לך גבר”. “הקרן לא תחלק את כספיה לסופרים בודדים, אלא תהיה קרן טכנית, שתכפיל את סכום התמלוגים שסופרים מקבלים מההוצאות. אם סופר מקבל 4,000 שקל בחודש מההוצאה, אז הוא יקבל עוד 4,000 שקל מהקרן. כך התמלוגים של כלל הסופרים יוכפלו והם יוכלו להתפרנס בכבוד, מבלי שיהיה צורך להטיל על צרכני הספרות גזירות כמו ביטול המבצעים”.

אכלו לי, שתו לי



אבל הסערה בעולם הפרוזה היתה רק ההתחלה. בעולם השירה הבלגן חרג מזמן מגבולות המאבק בממסד, והפך להתכתשות פנימית חריפה. במהלך השנים האחרונות, גם הקרנות המעטות שתמכו במשוררים עצרו את תמיכתן. התקציב שהוקצה לספרות ולשירה במשרד התרבות קוצץ כמעט בחצי בין 2008 ל־2010; במועצת הפיס ביטלו באחרונה את כל התמיכה בהוצאה לאור של ספרי שירה; ולמרות מכתבים מפצירים מטעם המשוררים, פרסי ספיר ולנדאו מסרבים להוסיף קטגוריה נפרדת לפרסי שירה. לאור המצב, התאגדו משוררות ומשוררים לפני חודשיים תחת הכותרת מאבק המשוררים. התאגדותם חסרת התקדים שמה לה למטרה את חקיקת חוק השירה לקידום השירה בישראל, וכן ניהול מאבק כולל למען שדרוג מעמדה של השירה המקומית.


במטרה לשנות את מעמד השירה בישראל. מאבק המשוררים (צילום: עזרא לוי)

המאבק הצעיר הספיק לעורר לא מעט ריקושטים. המשורר אורי הולנדר, שמונה זה עתה למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה, תקף ב”מעריב” את איגוד המשוררים הטרי, ותיאר אותו כ”איגוד טפילים פואטיים” של “חבורת גרפומנים” שניסחה “מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה”. המשוררת תהל פרוש ניגחה אותו בתגובה, וטענה ש”ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק את עצמו”.

“אני לא מתנגד למאבק, אני מתנגד לרבים מהנאבקים”, מגיב הולנדר, “רבים מהם לא קראו שירה מעולם, ולמעשה כל קשר בין השירה ובינם מקרי בהחלט. אם מחר, חלילה, תירצח אשה אתיופית על ידי בעלה – הם יופיעו בפתח הבית עם מגפון ויקריאו לנרצחת שירה חברתית באמהרית, שנכתבה לרגל האירוע. כל מה שמעניין אותם הוא הפרסום, והם גורמים נזק עצום לכל מה שקשור במעמדה של השירה, משום שמי שיראה את הישויות הנלעגות והעילגות האלה ישאל את עצמו – ובצדק – האם אלה משוררינו? ואם כך – מי צריך שירה? מספרם של המתיימרים לכתוב שירה בארץ גבוה לאין שיעור ממספר העותקים שמוכר ספר שירה ממוצע. הסיבה לכך פשוטה: משוררי המגפונים לא רוכשים ספרי שירה. על עצם הקריאה אין בכלל מה לדבר. ומובן שלכל מפגן כזה של בורות וטמטום יימצאו תמיד צידוקים למכביר מבית המדרש של חוקרים שלמדו ארבעה קורסים בינתחומיים בגילמן ונהפכו לאבירי מסדר ‘שדות הכוח’”.

לא יותר מניוז חביב


חרף ההתכתשויות הוורבליות, בחמישי האחרון נערך בבית העם כנס חירום של עולם השירה, תחת הכותרת “המדינה נגד השירה”. השתתפו בו עשרות משוררים מקבוצות גיל ואסכולות ספרותיות שונות, וייסדו באופן רשמי את איגוד המשוררים הראשון בארץ. זה לא אומר, כמובן, שהמוזות שותקות. “תראי, המאבק הזה יכול להישמע חביב”, אומר יצחק לאור משורר, מבקר ספרות ועורך כתב העת “מטעם” לשעבר, “מין גחלת שנשארה ממחנה הקיץ בשדרת רוטשילד. אבל דווקא כאן אפשר לראות מה קרה בקיץ. תנועת המונים הפכה את עצמה לניוז, ונעלמה כשהניוז כבר לא היה ניוז. עכשיו לשירה: זה ניוז חביב. זה מצטלם. אף אחד לא ממש שואל מיהם האנשים, מה הם רוצים. אחד רוצה חוק שירה (חוק שירה?), אחד רוצה פרסים (על מה?). אחד מהם קיבל במשך שנים מיליוני שקלים ממשרד המדע על ניהול בית ספר לשירה, וגבה בזמן הזה מהמשוררים עצמם כסף על ספריהם. גבה מהם כסף! עכשיו נגמר לו הסוס, והוא מהפכן ברחוב. בקיצור, אנשים שיש להם סמל של אגרוף לא צריכים להושיט יד כדי לקבץ. רוצים לכתוב שירה? תכתבו שירה. רוצים פרסים? לקקו. אי אפשר הכל. גם לוחמי גרילה. גם ליקוק. גם אובססיית תקשורת. בסוף מפסידה השירה”.


העיקר שזה מצטלם טוב. יצחק לאור (צילום: דודו בכר)

במטה מאבק המשוררים לא מרגישים שהם צריכים להתנצל, ולא מתכוונים להרים ידיים. “יש את ברירת השוק החופשי, לשם נשלחה השירה להרזות בשנים האחרונות, ויש את הברירה הסוציאל־דמוקרטית, שבה המדינה תומכת בתרבות”, אומר רועי צ’יקי ארד, משורר, מעורכי כתב העת “מעין” ופעיל במאבק, “גם היא לא תענוג גדול ופתח לצרות צרורות. כן, אני מזדהה עם הרבה טענות של לאור. מעולם לא הגשתי את עצמי לפרסי שירה, שהם לא גאווה גדולה. גם סדנאות שירה הן לא הטרופית שלי. ובכל זאת, יש כיום התנערות של המדינה מהתרבות, כמו מתחומים רבים אחרים. בתחום השירה, הפרטתה מובילה לכך שחלק ניכר מהכותבות צריכות לשלם על הדפסת הספרים, כתבי עת קמלים ואף כתב עת מלבד ‘מעין’ לא משלם לכותבים, כולל ‘מטעם’. מצב שאני, בניגוד ללאור, לא רואה כמצב מאושר במיוחד. מצד שני, באמת אין כסף והמטרה היא לשרוד. הברירה היא להקים איגוד, לעבוד לצד אנשים שאתה לא מסכים איתם, להיאבק יחד ולהתלכלך, או להמשיך לריב עם כולם, גם על הלוגו – של יד שמחזיקה עיפרון – ולהישאר טהור. כמה ימים אחרי כנס החירום, קרן רבינוביץ’ שבה לסייע לכתבי עת ולהוצאת ספרים חדשים. אני מאמין שגם במפעל הפיס יחזרו לעניינים ושחוק שירה יסייע לפריחה בתחום, כמו חוק הקולנוע. אני מקווה שגם ‘מטעם’ יעזרו בכך”.

"מבחינתי מאבק המשוררים הוא המשך של עבודה שהחלה לפני עשור עם הוועדה למעמד היוצר והיצירה, שבראשה עמדתי", אומר אמיר אור, משורר, עורך ומתרגם, העורך הראשי ומנהל בית הספר לשירה לשעבר בעמותת 'הליקון', וממובילי המאבק, "חקרנו לעומק את המצב במדינות העולם המערבי והוצאנו דו"ח של קרוב ל־100 עמודים עם המלצות מפורטות. לצערי דבר לא קרה מאז, והדו"ח מעלה אבק על איזשהו מדף. עכשיו אנחנו כאן, בכוחות משותפים, כדי להפוך את ההמלצות לדרישות. המאבק הוא לא על הפרסים דווקא, אלא קודם כל על קידום השירה בישראל למעמד הראוי לה: שילוב משוררים בבתי הספר, תמיכת מדינה בספרי שירה וביטול המע"מ עליהם, הקמת מרכזי יצירה עם מלגות למשוררים, ועוד. חבל שמי שכבר שנים מוכר לכל העולם שמאלנות בגרוש בסגנונו האלים, לא יכול לשמור את שיני הארס בתוך הפה. קל מאוד לשפוך רעל ושקרים, קשה יותר לבנות משהו. זה לא הזמן לחשבונות קטנים. כיום התרבות, קהליה וקודם כל יוצריה מאוימים, ודרושה לנו הצהרת כוונות כוללת של המדינה ושל החברה, שתחזיר את השירה ואת התרבות אל תעודת הזהות הלאומית שלנו".





תגיות: גיא ארליך, דרור בורשטיין, יערה שחורי, יצחק לאור, נעם פרתום, רועי צ'יקי ארד, תהל פרוש

(0 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5