אזל על המדפים: למה אי אפשר לקנות יותר ספרים של עמוס קינן?
יום חמישי 26 באוגוסט 2010 13:22 מאת: נטע הלפרין, העיר תל אביב
תחילה ראה אור "על דעת עצמו" של אשתו, אחר כך יצא "שירים ליואל" של בתו ובסמיכות אכזרית, הגיבור של שתיהן מת במיטתו. בשנה החולפת הפך עמוס קינן לאירוע תרבותי. אז איך זה שאי אפשר להשיג כמעט אף ספר שלו?
פרולוג
שנת מותו של עמוס קינן היתה במובנים רבים ה־שנה של עמוס קינן. הסופר, משורר, פובליציסט, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי, צייר, פסל, מתרגם, פזמונאי ופורץ דרך בכל התחומים האלו גם יחד - נשכח מהתודעה הציבורית בשנים האחרונות לחייו, שבהן סבל ממחלת האלצהיימר. אולם מותו ב־4 באוגוסט 2009, אכזרי ככל שזה עשוי להישמע, החזיר אותו לקדמת השיח התרבותי בתנופה גדולה. תרמו לכך במידה רבה האלבום "שירים ליואל" שהוציאה בתו רונה קינן זמן קצר לפני מותו ושסיפר את סיפורו של יואל, בן דמותו של אביה, בכנות מרסקת; ואף יותר ממנו, ספרהּ של אלמנתו, פרופ' נורית גרץ, "על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן".
זהו ספר תיעודי־בדיוני שמתחקה אחר קורות חייו הסוערים של קינן: מילדותו בצל ההידרדרות הנפשית של אביו יעקב לוין, איש גדוד העבודה שנפצע בתאונת עבודה קשה; דרך הצטרפותו ללח"י, תפקודו כמפקד במלחמת העצמאות וחלקו בטבח בדיר יאסין, שרדף אותו מאז כחלום ביעותים; מעורבותו בניסיון ההתנקשות בשר דויד צבי פנקס, שהספר חשף גילויים חדשים ומפתיעים על אודותיה; ועד הגלות מרצון בפריז, שם חבר קינן לבוהמה המקומית בראשות ז'אן פול סארטר ונעשה בן זוגה של הסופרת כריסטיאן רושפור.
לא יהיה מוגזם לומר כי "על דעת עצמו" ניסח ז'אנר ספרותי חדש - שילוב עדין בין תיעוד היסטורי לסיפורת. לכן זכה בכל הסופרלטיבים האפשריים, כולל פרס ברנר לספרות ב־2009 ופרס התאחדות המו"לים ב־2010, ואף נבחר לאחד מספרי העשור ברשימות של "ידיעות אחרונות" ושל גלי צה"ל. גם מעורבותו - הפסיבית, יש לומר - בשערוריית פרס ספיר (הספר היה אחד מחמשת המועמדים הסופיים) לא העיבה על איכותו הייחודית. איכות שנבעה מגישתה המורכבת והכנה של גרץ לסיפור חייו של בעלה. אלא שבהמולת הדיון שעורר הספר בדמותו של קינן - כמה חודשים אחרי יציאתו לאור הגיבור מת במיטתו, מה שרק העצים אותו - נשכחה שאלה חשובה אחת: מה עלה בגורל ספריו? אין עוררין על כך שרבים מהם נחשבים לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. אלא שמשיטוט בחנויות ספרים ברחבי העיר נראה כי אין להם זכר.
כתבו על חייו. נורית גרץ ורונה קינן (צילום: תומר אפלבאום)
יצוין שכשמדברים על צריכת ספרים, מדברים למעשה על שתי רשתות מרכזיות: צומת ספרים וסטימצקי. שתיהן יחדיו חולשות על יותר מ־90 אחוז ממחזור המכירות בשוק. הספר היחיד של קינן הנמכר כרגע בחנויות צומת ספרים בתל אביב הוא "ספר התענוגות" - ספר הבישול משנת 1970 שיצא לפני ארבע שנים בהוצאה מחודשת בכנרת זמורה־ביתן דביר. כמו כן, קיימת אפשרות להזמין את "בלוק 32 - מכתבים מנס ציונה", "קץ עידן הזוחלים" ו"שושנת יריחו", אך אלו אינם נמצאים בסניפים בתל אביב ויש לחכות עד שבוע וחצי להגעתם לחנות. כך או כך מדובר באפס קצהו של הביבליוגרפיה של קינן (ראו רשימה במסגרת נפרדת), ולאו דווקא בכותרים החשובים בה. המצליח ביותר מבין ספריו של קינן, למשל, "הדרך לעין חרוד", אינו ניתן להשגה ברשת.
בקטלוג של סטימצקי, לעומת זאת, הוא כן נמצא, לצד "ספר התענוגות" במהדורתו המחודשת, "הבריחה אל הכלא", ו"שושנת יריחו". אולם הרשת מחזיקה עותקים ספורים מכל כותר (למעט "ספר התענוגות"). אלה מפוזרים בין שלל חנויותיה ברחבי הארץ, ולפחות בסניפים התל אביביים, לא נמצא אף אחד מהם השבוע. הקורא שאינו מבין מדוע אין מדף בחנויות הספרים שמוקדש לקינן ושעליו מסודרים ספריו בשורה, כמו למשל אלה המוקצים לעמוס עוז, יהושע קנז, מאיר שלו ואחרים, ימצא מדף כזה רק בחנויות המתמחות באיסוף ובמכירה של ספרים נדירים, כמו רובינזון בנחלת בנימין, ויקרא ספרים בפרישמן או פולק בקינג ג'ורג'.
"אנשים פונים אלי כל הזמן ושואלים אותי היכן ניתן להשיג את הספרים", אומרת גרץ, "אישית, קשה לי לדבר על הנושא הזה, זה קרוב מדי. אבל באופן כללי אני חושבת שחשוב מאוד להוציא ספרים מחדש כדי שהדורות שלא חוו אותם בזמן אמת יזכו גם להכיר אותם, גם ספרים מתורגמים. בספרות העברית, לדוגמה, לאחרונה יצא מחדש "בדרך אל החתולים" מאת קנז, ספר נפלא שחשוב לחזור ולקרוא בו. יש כאלה שנשארים אקטואליים למדי גם עם חלוף הזמן".
לגופו של עניין, גרץ אומרת כי היא מאמינה שאם יהיה ביקוש, ההוצאות המחזיקות בזכויות על ספרי בעלה יוציאו אותם מחדש. מעבר לכך שמפתיע שזה לא קרה עד היום - גם לשיטתם המסחרית של המו"לים קינן הפך בשנה האחרונה לפוטנציאל מסחרי ממשי - עיניין אותנו לברר אם יש הוצאה שתהיה מוכנה להרים את הכפפה, לעשות צדק היסטורי ועל הדרך אולי גם שורת רווח נאה.
אי אפשר להשיג. מתוך עטיפת הספר "על דעת עצמו" של נורית גרץ
1. "הדרך לעין חרוד"
המקרה המעניין ביותר הוא של "הדרך לעין חרוד", הספר הכי מצליח בביבליוגרפיה של קינן. זהו רומן אפוקליפטי־דיסטופי שיצא בשנת 1984 וחולל רעש גדול. עלילתו מתארת את מדינת ישראל העתידית כנשלטת על ידי חונטה צבאית רצחנית, ובה פעיל מחתרת אחד מנסה למצוא את הדרך לעין חרוד החופשית. ב־1990 הופק בעקבות הספר סרט בהפקה בינלאומית, ולימים הוא אף הומחז להצגה שזכתה בציון לשבח בפסטיבל עכו בשנת 2004.
"הדרך לעין חרוד" הוא ספרו היחיד של קינן שראה אור בהוצאת עם עובד. חיים פסח, עורך לשעבר בהוצאה וחבר אישי של קינן, פנה אליו אז וביקש "שייתן לי משהו שאוכל לערוך ולפרסם שם. הוא נתן לי את כתב היד ומאוד אהבתי אותו. העבודה על הספר לא תמיד היתה קלה, עמוס לא היה הבחור הכי חברותי בעולם. אבל בסך הכל שהינו הרבה זמן יחד ואפילו התיידדתי עם המשפחה שלו. אני שמח שהספר הצליח בסופו של דבר, וכשאני אומר 'הצליח' אני מתכוון לזה שהוא נשאר איתנו. זה מסוג הספרים שיישארו תמיד".
לא היה הכי חברותי בעולם. עמוס קינן (צילום: אלון רון)
אלא שבמובן אחד לפחות האמירה של פסח לא ממש תקפה. לספר אין כאמור זכר ברשת חנויות צומת ספרים, ובסטימצקי יש עותקים ספורים שלו, הנודדים ברחבי הארץ. סטימצקי, אגב, סירבה למסור כמה עותקים כאלה יש בדיוק. טלפון ליחצנית עם עובד עירית אלקבץ העלה שגם במשרדי ההוצאה או במחסניה לא נמצא השבוע אף עותק של הספר. מכאן שהשגתו כמעט בלתי אפשרית. "אם כך, זה לא פייר", אומר פסח ומספר שבעבר, כשעבד כשכיר בהוצאת ידיעות, הציע לנורית גרץ להוציא את הספר במהדורה מחודשת. גרץ ענתה לו שעם עובד מתכננים מהלך דומה. כעת הוא אומר בכעס מסוים, ש"אם הם לא רוצים או לא מתכוונים, שייתנו למישהו אחר להוציא אותו. אני בטוח שאם הם ייתנו את האפשרות, אין ספק שמישהו, אפילו מטעמי פרסטיז', יירתם לכך. זה ספר שאפשר להתגאות שהוא בבק־ליסט (קטלוג, במונחי עולם הספרות; נ"ה)".
חזרנו אל יח"צנית עם עובד בבקשה להסבר. "לא היה ביקוש גדול לספר ולא הבחנו בחיפוש גדול אחריו", היא אומרת, "אני מניחה שלרוב האנשים שהכירו את עמוס יש את הספר".
אבל אם הספר לא נמצא בחנות, אז גם לא ייווצר לו ביקוש. זה הביצה והתרנגולת. ומעבר לזה, יש קהל חדש וצעיר, בין השאר בזכות "על דעת עצמו" שיצא בהוצאה שלכם.
"אני אומרת שלא היתה תנועה חריגה לעבר הספר, ואם יהיה ביקוש, אני מניחה שניעתר לו. אבל כרגע אני חשה שמצב כזה לא ייווצר".
מה הקריטריונים שלפיהם אתם מחליטים להוציא ספר מחדש?
"בעיקר ביקוש. לעם עובד יש בק־ליסט מפואר ואנחנו מוציאים שוב ושוב ספרים מחדש. 'רומן רוסי' של מאיר שלו, 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר, 'חוות החיות' של אורוול, 'הנסיך הקטן' - אלה ספרים שלעולם לא נגמר להם הביקוש. הם נמכרים וגם נלמדים, ואנחנו רואים בזה ערך".
איך בעצם נמדד ביקוש? יכול להיות שספר מסוים הוא יצירת מופת גם אם הוא מוכר פחות מ"רומן רוסי".
"עם עובד, יותר מכל הוצאה אחרת, מייחסת חשיבות לערך של הספר, אבל יותר טוב שתדברי על הנושא עם המנכ"ל".
אין לו מספיק ביקוש. מתוך עטיפת הספר "הדרך לעין חרוד"
שלום, מנכ"ל עם עובד ירון סדן. איך בעצם מודדים ביקוש לספרים ומי החליט של"הדרך לעין חרוד" אין ביקוש?
"בדיקת ההתעניינות פשוטה מאוד - אנשים שואלים בחנויות אם יש ספר כזה או אחר ואנחנו ערוכים לתת מענה. זאת אם יש לנו את הספר בעותקים דיגיטליים בבק־ליסט (כלומר, אם יש קובץ זמין של הספר, כך שהדפסה שלו אינה כרוכה בהקלדתו והגהתו מחדש; נ"ה)".
מאוחר יותר התקשר סדן והודיע שישנו עותק דיגיטלי של הספר, כך שניתן להזמין אותו - מה שמן הסתם ייקח לא מעט זמן ויתבטא בתשלום. בסיום שיחתנו הפנה סדן אצבע מאשימה כלפי הרשתות דווקא: "את השאלות את צריכה להפנות לצומת ובמיוחד לסטימצקי, שם כמעט לא תמצאי ספרי בק־ליסט (כלומר, ספרים ישנים מהקטלוג; נ"ה). סטימצקי דילדלה מאוד את הבק־ליסט. הספרים נפגעים באופן טבעי מההחלטות האלו. אנחנו עושים את מיטב המאמצים לשכנע את הקמעונאים להגדיל את ההיקף של הספרים האלה בחנויות, אנחנו רק נרוויח מכך".
יונה גליל, סמנכ"ל סחר בסטימצקי, דוחה מכל וכל את טענותיו של סדן: "מדי שנה הוצאות הספרים מוציאות שניים־שלושה ספרים ישנים. זאת החלטה שלהן ושלהן בלבד, למרות שלפעמים הן מתייעצות איתי - אם כדאי ואם כן, בכמה עותקים. ברוב המקרים אני לוקחת את הספרים - לא כמו ספר חדש שצפוי להיות בסט סלר, אבל לפחות שיהיה עותק אחד בחנות והסטטוס של הספר ישתנה ל'חי וקיים'. אם אני לא לוקחת ספר, זה בגלל שאני חושבת שהוא לא בדיוק יהיה להיט. אבל זה נדיר".
מה לגבי "הדרך לעין חרוד"?
"אם עם עובד תחליט להוציא מחדש את 'הדרך לעין חרוד', ודאי שאני אקח. אולי לא בחלוקה גדולה, אבל בהחלט אני אחדש. אותו דבר לגבי 'שושנת יריחו' בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. את 'ספר התענוגות' הוציאו בלי להתייעץ איתי כי הרגישו שזה הדבר הנכון לעשות".
2. "הדלת הכחולה"
בשנת 72' הוציא קינן את ספר הפרוזה השני שלו, "הדלת הכחולה". קדם לו "התחנה" (1963). "הדלת הכחולה" התקבל בהתעלמות מופגנת על סף בוז, אך עם השנים הלך וצבר הערכה עד כדי התואר הבלתי נמנע "רומן שהקדים את זמנו". במיוחד הדברים אמורים לגבי שפתו החסכונית והמדויקת - האופיינית כל כך לקינן - שבתחילת שנות ה־70 התקבלה עדיין כעוף מוזר. ד"ר יעל הדס, מנהלת הוצאת שוקן (ממשפחת העיתון שאתם מחזיקים כעת), אמרה בתגובה לשאלת "העיר" ש"אין לנו עוד ספר שלו שאני ממש זוכרת, אבל 'הדלת הכחולה' זה משהו ממש ישן".
נחשב לספר ישן. מתוך עטיפת הספר "הדלת הכחולה"
1972. זה נחשב ממש ישן?"כן, אבל זה לא אומר כלום. גם 'אור הגנוז' של בובר יצא ב־46' אבל עדיין נמכר. דברי עם המו"לית רחלי אידלמן, היא היתה באזור ובטח גם קראה את הספר, היא תוכל לעזור לך".
שלום, רחל אידלמן, מה צריך לקרות כדי ש"הדלת הכחולה" יראה אור מחדש?
"ההוצאה מחדשת כל הזמן ספרים ישנים, אבל זה תלוי בביקוש. יש ספרים שיצאו וייצאו ויש כאלה שפשוט אין להם ביקוש. הרבה ספרים ישנים הם במצב הזה".
אני חייבת להבין, ספר מ־1972 נחשב באמת לישן?"מה דעתך?".
אם את שואלת לדעתי, זה לא נשמע לי ישן כל כך, בהתחשב בהיסטוריה של הספרות.
"אז אני שמחה לשמוע שהוא חדש בעינייך. אולי תספרי את זה לסטימצקי ולצומת ספרים, יש לי הרושם שהן לא יסכימו איתך. בואי נעשה דיל: את תכתבי כתבה נפלאה ומפרגנת על הספר, ואני אדאג להוצאה שלו".
אז לפי אילו קריטריונים אתם מזהים שכדאי להוציא ספר מחדש?
"אנחנו מאוד רגישים לביקוש של הציבור. אגב, את הספר היה קשה למכור בזמנו. הוא לא התקבל באהדה וכזכור לי יצאה לו רק מהדורה אחת".
מעבר למקרה הספציפי של "הדלת הכחולה", אם ספר נחשב ליצירה חשובה, תוציאי אותו למרות הקשיים?
"אם יש ביקוש, אין קשיים, את יודעת".
אבל יכול להיות ספר מצוין שאין לו יחסי ציבור ושלך יש את הזכויות עליו - אם לא תוציאי אותו, גם לא ייווצר לו הביקוש.
"אל תדרכי לי על היבלות ואל תשאלי אותי את השאלות האלה. תשאלי את הקניינים של סטימצקי וצומת. רק לשם המחשה, יש ספר שיצא לפני 30 שנה שהדפסתי השנה מחדש - לא אגיד לך את שמו כי אני לא רוצה לאכזב את הסופר - וסטימצקי הודיעה לי שהיא לא רוצה לקחת אותו לחנויות, כי לפי דעתה הוא לא יימכר. אז אני מנסה למכור אותו בדרכים אחרות אבל זה הולך יותר לאט. אני הראשונה שרבה עם סטימצקי ועם צומת על מדיניות המבצעים והשתוללות המחירים, ובינתיים הכל ממשיך. לציבור לא באמת אכפת. מבחינה תרבותית־ספרותית את צודקת, אבל במציאות של היום? הדברים לא פשוטים כמו שאת מציגה אותם".
לאור הטענות על הקנייניות, פנינו הפעם לסמנכ"לית שיווק בצומת ספרים טל פלוסקר, ושאלנו מה דעתה על טענותיה של אידלמן ושל המו"לים בכלל. היא כצפוי הדפה את הטענות בחזרה אליהם. "בכל הנוגע לצומת, אין דברים בגו'. אחת לתקופה מוציאות ההוצאות כמה ספרים מחדש, והם מקבלים אצלנו את כל הבמה. הכדור הוא בידי המו"לים: הכל תלוי בכמה הם דוחפים את הספר. לפעמים צריך לתרגם או לערוך מחדש, להוסיף אחרית דבר ולהפוך את הספר לעדכני ומושך. אם הם מייצרים עניין, הציבור קונה. יש להם רשימת בק־ליסט מכובדת, אבל בד בבד הם במרדף מתמיד אחרי ספרים חדשים. אנחנו נשמח לקבל את הספרים בכלל, ואת ספריו של קינן בפרט".
מאוד פסטורלי התיאור שלך. נשמע שמבחינתך אין שיקול אם הספר יימכר או לא - כך או כך אתם מוכנים לקבל אותו.
"כמובן. אני לא לוקחת ספרים לפי השיקול אם יימכרו או לא. מי שמחליט הוא הציבור, ואי אפשר להכריח אותו. בניגוד לסטימצקי, שטח החנויות שלנו גדול. כל מבצע נתון שאנחנו עושים כולל 5,000 כותרים, והם מוציאים רק מאות בודדות, כך שאנחנו פועלים משיקולים אחרים. יש לנו ספרים כמו 'אנה קרנינה' שנמכרים כל הזמן, יש לנו ספרים כמו 'מלכוד 22' ו'מובי דיק' שיצאו בהוצאות מחודשות והפכו לרבי מכר, ולכן אנחנו בעד ספרים מהבק־ליסט".
3. "את והב בסופה"; "צבעונים אחינו"; "ספר הסאטירות"
אור קלוש בקצה המנהרה אפשר למצוא בהוצאת כתר, שהוציאה בעבר את הספרים "את והב בסופה" (1988), "צבעונים אחינו" (1989) ו"ספר הסאטירות 1984-1948 ולהיפך" מאת קינן. מנכ"ל ההוצאה יפתח דקל מבשר כי "כרגע אנחנו עובדים על פרויקט של הסבת כל הספרים, כמעט, לעותקים דיגיטליים, כאשר מובן שגם הספרים של קינן נכללים בהסבה הזו. לאחריה, אף ספר לא יאזל מהמלאי". נושא העותקים הדיגיטליים הוא אמנם עניין פנימי של ההוצאה - קובץ זמין של הספר, שבהינתן בקשה מיוחדת של מאן דהוא יהפוך למוצר פיזי - אולם דקל מציע שימוש נוסף בו: העברתו לקורא כקובץ בדואר האלקטרוני.
בקרוב בגרסה דיגיטלית. מתוך עטיפת הספר "את והב בסופה"
זה לא משנה את העובדה שאת אף אחד מהספרים של קינן שברשותכם אי אפשר למצוא בחנויות.
"זה מדויק. ספרים שבשלב מסוים ירד הביקוש שלהם, כבר לא השתלם להדפיס בכמות. עכשיו יהיה אפשר לענות על כל צורך בכל חנות".
השאלה היא אם הלקוח הוא זה שיזמין את הספר מההוצאה - מה שכרוך בתהליך מסורבל, ארוך ויקר, תהליך שקיים כבר היום - או שהרשתות ייקחו על עצמן את התיווך.
"העובדה שהקבצים יהיו זמינים ונגישים לדפוס יכולה רק להועיל, אבל זה בהחלט תלוי גם בחנויות. אנחנו נציע אותם לכל חנות ואני מניח שחלק יקבלו אותם וחלק לא".
מה שמשתמע מהדברים שלך, זה שהודות לפורמט הקבצים הדיגיטליים עומדת להתחולל בשוק הספרים מהפכה.
"בוודאי, שינוי גדול. המגוון וההיצע בשוק רק ילכו ויגדלו, ויצירות שיש להן קהל מצומצם ייצאו ביתר קלות, כי הן לא יהיו בגדר סיכון כלכלי גדול כל כך להוצאות. מובן שזו מערכת מורכבת, אבל אני צופה שינוי חיובי".
4. "בלוק 23 - מכתבים מנס ציונה"; "שושנת יריחו"; "קץ עידן הזוחלים - שירים"; "הבריחה אל הכלא"
ההוצאה האחרונה שמחזיקה בזכויות לספריו של קינן היא כנרת זמורה־ביתן דביר. אלא שבניגוד לקולגות, סירבו לדבר איתנו שם למעט שיחת רקע עם גורם ביחסי הציבור של ההוצאה. כנרת זמורה־ביתן דביר היא החלוצה שהוציאה מהדורה מחודשת לאחד מספרי קינן – "ספר התענוגות", כאמור – לאחר ש"נוצר ביקוש מלמטה", כדברי אותו גורם, "וגם ידענו שהוא יצר רעש ענק בזמנו, כך שחשנו שנכון יהיה להוציא אותו. כל זה לפני ובלי קשר ל'על דעת עצמו' ולתשומת הלב שעורר. אגב, זו היתה הצלחה גדולה".
לא שורד את הקפיטליזם. מתוך עטיפת הספר "שושנת יריחו"
ומה לגבי שאר הספרים של עמוס קינן שיצאו בעבר בהוצאה?
"אלה ספרים ישנים, לא?".
הראשון יצא ב־96', זה נחשב ישן?
"קשה לי לענות לך על רגל אחת, אחזור אלייך עם תשובה".
באי־מייל שנשלח מאוחר יותר מדגישים בהוצאה את השירות POD (Print on Demand), שבמסגרתו יכול הקורא להזמין במחיר של 90-80 שקל הדפסה של ספרים שנמצאים בקטלוג שלה ואזלו מהמלאי. ההוצאה סורקת, מדפיסה וכורכת אותם. האם אנשים יודעים על האפשרות הזאת ומשתמשים בה? בהוצאה עונים ש"יודעים לא מעט".
"יש היתממות בשאלות האלו", מסכם חיים פסח, לשעבר העורך הראשי של זמורה ביתן, "אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית וההוצאות אף הן חלק ממשטר מסוים. היום ספרים הם כמו ירקות או פירות, זה מוצר שנמכר. אם אתה לא אוהב את זה, שנה את המשטר".
יש ארצות עם משטר קפיטליסטי שמצב שוק הספרים אצלן נראה שונה.
"נכון, בארצות מסוימות יש תמיכות ומלגות לספרים נחשבים ואז גם אם אין סיכוי שיימכר בכמויות, עדיין תומכים בספר. צריך שמישהו יקבע ויכונן עניין כזה, אם זה ראוי בעיניהם. ההוצאות לא צריכות להפסיד. מישהו צריך לתמוך בהן במקרים האלו, כמו משרד החינוך שעושה מדי פעם אבל לא מספיק".
תגיות:
נורית גרץ,
עמוס קינן,
רונה קינן