אל הביוב ומעבר לו - תערוכה במרכז המבקרים של השפד"ן
יום ראשון 21 בפברואר 2010 00:56 מאת: טל לוין, עכבר העיר אונליין
סיור עיתונאים מקדים לתערוכה "גאולה דרך הביבים" במרכז המבקרים של השפד"ן, לימד את טל לוין הרבה מדי על ביוב ומעט מדי על אמנות
"זה כל כך חושני", אמרה האוצרת גליה יהב ונענעה את ראשה בהנאה, כשהיא מחזיקה בידי ומכוונת את עיני אל עבר נהר הצואה הגדול שזרם בתעלות ספירליות. אין לי מושג מה עשו תושבי גוש דן בשירותים שלהם ביום שלישי האחרון, אבל יהיה אשר יהיה - הכל צף לנגד עיני בבריכות השיקוע של מרכז המבקרים של השפד"ן. עוד כחודש תפתח שם התערוכה גאולה דרך הביבים, שתנסה להראות איך עושים אמנות דווקא איפה שיש ריכוז כל כך גבוה של חרא.
ביום רביעי האחרון (17.2) נערך במקום סיור עיתונאים מקדים, במטרה לספק מידע על התערוכה, ועל הדרך גם לנסות ולמתג את המקום שאחראי לטיפול בשפכים שלנו - כמוזיאון בתחילת דרכו. ואכן, מראשיתו של הסיור נדמה היה שבאיגודן (החברה האחראית על הפעלת השפד"ן) רוצים מאוד "לנקות" את התדמית המלוכלכת. כאשר נכנסנו, חבורה של תל אביבים מלאים בעצמם, חבושים במשקפי שמש כהים - אחד הדברים הראשונים שנאמרו לנו היה "אפילו אין ריח, נכון?".
שלא תבינו לא נכון, 2.5 מיליון תושבים משאירים על בסיס יומי משהו מהגוף שלהם במתקן הזה - קצת ריח איז-טו-בי-אקספקטד. יותר מזה, במסגרת תערוכה שכל עניינה הוא לייצג את האופנים השונים שבהם אנחנו מנסים לנקות מעצמנו פסולת ו"שפכים", הייתי רוצה לחשוב שהריח הוא חלק מהעניין. ובמילים פשוטות יותר - ישנו מתח, אם לא ניגוד דרמטי בין הרצון של חברי השפד"ן להציג תדמית נקייה, ובין התערוכה הנוכחית שמצביעה בדיוק על הסיבות שבגינן אנחנו לא צריכים לעסוק כל הזמן בניקיון.
קחו למשל את עבודתה של סיגלית לנדאו, שהיא למעשה העבודה הראשונה שהכניסה האמנית המעניינת הזו למוזיאון ישראל. מדובר בוידיאו ארט בו מראיינת לנדאו את הרסטורטור הראשי של המוזיאון, ומנסה לברר ברצינות תהומית מדוע היא לא יכולה להכניס זבל אמיתי פנימה. הפטפוט ההזוי והכאילו-אינטלקטואלי הזה, מוביל את לנדאו להתחקות אחר מקורותיו של הזבל. בסיומו של המסע היא מגלה כי מה שמפונה מאתר הפסולת בירושלים, נזרק בכפר קטן בשטחים, ומשמש כמקור מזון עבור הילדים.
מאיפה מגיע כל הזבל הזה? - עבודה של סיגלית לנדאו
ההליכה של לנדאו אל השוליים, אל מה שנחשב כבזוי, נעשה לא מתוך רצון להותיר את המוזיאון נקי, אלא בדיוק כדי ללכלך אותו. זוהי ג'סטה אמנותית שלא רוצה לפאר את הזבל, אלא לערער על כל אותם מהלכים שגורמים לנו מלכתחילה להגדיר דברים דרך הניגוד מהוגן-בזוי. אסי משולם בהקשר זה מקדיש את עבודתו להעמדה שלמה ומפורטת של "מסדר טומאה". משולם יבנה מערך שלם הכולל ספרים, כרזות, לוגואים ואפילו מזכרות של כמו כת העסוקה בחתירה ניהליסטית-משהו נגד הזרם המרכזי.
את כל האינפורמציה הזו למדתי אך דקות אחדות לאחר הסיור במופע האור-קולי של מרכז המבקרים. קירות צבעוניים, קריין מלא פתוס, ודגמים שמתאימים בגובהם לצופים קטנים וגדולים גם יחד רק חשפו את הקונטרסט האדיר שבין התשוקה-לניקיון לבין התשוקה-ללכלוך. למצער, למארגני הסיור לא היה הרצון לנסות ולהשחיל קצת הומור בכל הסיטואציה. הבדיחה היחידה שהצלחתי לשמוע הייתה קשורה לכמות תאי השירותים במקום.
יצור מקדש שכולו הלל לטומאה - מתוך עבודה של אסי משולם
הסיור שלנו מסתכם באותן בריכות שיקוע מהפסקה הראשונה. אוסף התל-אביבים-מלאים-בעצמם הולכים בזה אחר זה לראות איך החרא צף. בנקודה זו כבר ידעתי היטב שלזרוק מגבונים לחים לאסלה זה לא טוב, גם ניילונים זה לא להיט ובאופן עקרוני אנחנו אנשים שמבזבזים המון - אבל המון מים. למדתי שיש חיידקים טובים, לאן הולכת אגרת הביוב שאני משלמת ושראש השנה הוא היום הכי עמוס בשפד"ן. כולי תקווה שהמבקרים בתערוכה ילמדו קצת יותר על אמנות.
» גאולה דרך הביבים - לתקציר ולכל הפרטים
תגיות:
אסי משולם,
גאולה דרך הביבים,
גליה יהב,
טל לוין,
סיגלית לנדאו,
עוז מלול,
קרן רוסו