אוסף עמי וגבי בראון - שכרון חושים של אמנות ישראלית

יום ראשון 21 בפברואר 2010 15:55 מאת: הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר תל אביב

התערוכה "מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון" מקבצת תחתיה מספר עצום מכדי להכיל של עבודות. בכל זאת, אי אפשר לפספס

יותר מ־300 עבודות מוצגות בתערוכה המקיפה והמרשימה "מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון", ובהן בעיקר ציורים ופסלים של אמנים ישראלים, החל בשנות ה־20 של המאה ה־20 ועד שנות האלפיים. זוהי גם סיבה והזדמנות להגיע לעין חרוד, לאחד המוזיאונים המשובחים לאמנות, שהמיקום הפריפריאלי עושה לו רק טוב.

התערוכה עמוסה וגדושה, במיוחד בחלל התצוגה הראשון שבו תלויות עבודות בצפיפות, בכמה קומות, כמעט כמו בסלון ביתי, והיד המכוונת היא אהבתם של בעלי הבית ליצירותיהם. עוד ועוד עבודות תלויות על הקירות, קטנות וגדולות, מונחות בתוך שולחנות במרכז החלל, מזמינות שיטוט מהיר ואז אתנחתה ועצירה. עבודות רבות באולם מוקדשות ל"אופקים חדשים", כולל יצירות מפתח כמו עבודות מסדרת "צובה" של זריצקי.

אבל ההנאה טמונה בעיקר בעבודת אוצרות מצוינת, היוצרת מקבצים שהם פנינים. האחד הוא "שלוש ילדות ברחוב", ציור של אריה ארוך מ־1953 לצד ציור של רפי לביא, ורוד כולו, העונה היטב לארוך, עם הילדות המסומנות והרקע הרוקד. הצלע הנוספת, הקושרת את השלישייה כולה, היא רישום פיוטי בקו המוכר של אביבה אורי, "בקרקס" - דמות אקרובטית על מוט וכדור, רזה וחסרת מנוח. המקבץ המרגש הזה תלוי סמוך לשלישייה אחרת, שונה מאוד; שלושה ציורי שמן המפליגים היטב למופשט הלירי - לאה ניקל בציור משנת 1956, אבשלום עוקשי עם "עכו" משנת 1953, ויחיאל קריזה בציור של יפו מסוף שנות ה־50. אף שיש שמרנות באוסף, המורכב רובו מציורים, הרי התלייה, ההקשרים והחיבורים הלא צפויים (לצד חיבורים אחרים, מתבקשים יותר) יוצרים קריאה מרעננת ומחודשת של תולדות האמנות הישראלית, המתגלה כמגוונת, מעניינת ומאתגרת, למרות ההיצמדות למדיום הציור והרישום.

גבי קלזמר: 1988, פיגמנט על בד

זוהי תערוכה של שיטוט וליקוט. אי אפשר לקבל הכל, אלא להתרשם מההקשרים הנוצרים, לספוג ולהעריך אותם. מה שיכול היה להיהפך לדידקטי ומייגע, הפך על ידי האוצרת גליה בר אור לפנורמה מבטלת הייררכיה, המבוססת על הקשרים צורניים שמציעים התבוננות מחודשת. אחד מהם הוא הקשר בין גדעון גכטמן וביאנקה אשל גרשוני. "ללא כותרת" של גכטמן, עבודות בטכניקות מעורבות של כיסאות תעשייתיים ממתכת מבריקה ומוזהבת, דגם דו ממדי של הכיסאות ותצלום שלהם. לצדם, עבודתה של אשל גרשוני, "כמה נותר לי עוד להוסיף לצעוד בדרך לארון?" - כותרת שהיתה עשויה להתאים לגכטמן ולעיסוק שלו במוות - המלווה את הצבים ואת הפרפרים המוכרים שלה, עשויים בעבודת יד חושנית מופגנת ועונים לכיסאות התעשייתיים המושלמים והמוזהבים של גכטמן, ביחסי גומלין שכל עבודה יוצאת מהם נשכרת.

במהלך ביקור עמוס מבקרים מתגלות פנים נוספות של האמנות הישראלית, לא רק זו שהתפתחה באופן ליניארי החל ב"אופקים חדשים" ועד "דלות החומר", עם הכרה מחודשת של אמנים שנדחקו. באוסף בראון ניכר הפלורליזם המיוחד בשילוב בין ייצוג הזרם המרכזי באמנות, עם יצירות מופת המיוצגות בו, ובין ייצוג של מה שנדחק לשוליים בשל סגנון, תוכן או פוליטיקה פנים אמנותית. כך אנו זוכים לראות יצירות של אמנים כמו שלום סבא, שלום מצפת, יהושע גרוסברד, ואת "מדבר יהודה" של לודוויג בלום - ציור שמן על עץ משנת 1947, ציור קטן התלוי בצנעה אך מציג את הנוף המדברי מלא ההוד ביופי זוהר ומרגש.
הקיר המחבר בין יהושע בורוקובסקי ומיכל רובנר הוא מהיפים שבתערוכה.

"פרנסיס הקדוש (בעקבות לזרו)", ציור של טמפרה ועלה זהב על פאנל עץ, הוא ציור אופקי של משטחי צבע וחומר היוצרים מערך מהורהר של קדושה. לצדם צילומים של רובנר (מהצילומים היחידים בתערוכה) מסדרת "Outside", דימוי של בית סכמטי המופיע מתוך ערבה שוממת והופך לחסר חומריות, למטאפורי, וניצב לצד הקדושה העולה מעבודתו של בורוקובסקי.

קופפרמן, 1970

החיבורים הנעשים בתערוכה בין אמנים ועבודות אינם שגרתיים ונעים בין הפורמליסטיים לתמטיים. לעתים הזיקות בין העבודות קשורות לתקופה מסוימת, כמו העבודות מסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70 של מיכאל דרוקס ויאיר גרבוז המציגים דמות אדם נלעגת, כוחנית, מאיימת ומאוימת, פרובוקטיבית ונטולת רסן, שוודאי קשורה למציאות הקיומית באותה תקופה.

אף שהתערוכה משתרעת על פני כל חלל המוזיאון, אין בה תחושה של הפגנת כוח וגודל. הקהל יוצא נשכר מהצגה מקיפה, מרשימה ואינטליגנטית, המצדיקה ביקור במוזיאון המרוחק.

» מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון - לתקציר ולכל הפרטים

תגיות: הילה שקולניק-ברנר, עמי בראון