אמנות

עדכנו אותנו




גניבת אמנות: שוד למתקדמים

יום שני 08 בפברואר 2010 03:00 מאת: אביטל בורג

מי שגנב שני ציורים של פיקאסו ושאגאל מביתה של ז'קלין הרציקוביץ' בתל אביב בשבוע שעבר, אינו ניחן בטעם ייחודי - אלה שניים מהאמנים הפופולריים ביותר בקרב גנבים. אמנם איתור היצירות שנשדדו יכול לארוך זמן רב, אך לרוב הגנב נקלע לבעיה כשהוא מנסה למכור את הסחורה



הציור של קלוד מונה, "חוף בפורביל" מ-1882,

מוחזר לאחר שהתגלה בדרום פולין (תצלום: אי-פי)

פרסומת

אלמונים שפרצו לביתה של ז'קלין הרציקוביץ' בצפון תל אביב בין יום רביעי לשישי בשבוע שעבר חדרו לכספת ולקחו משם ציור של פיקאסו בשווי מיליוני דולרים, וציור של שאגאל בשווי מאות אלפי דולרים - כך פורסם אתמול ב"מעריב". לפי הדיווח, נראה שהגניבה היתה מוזמנת וייתכן שעומדים מאחוריה אספנים מחו"ל. הרציקוביץ' היא אמו של לוני הרצ'יקוביץ', יבואן מוצרי חברת סוני בישראל ולשעבר הבעלים של קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב.

מעשי שוד של אמנות נעשים כמובן ברוב המקרים ממניעים כספיים, אך בשונה מגניבה של נכסים אחרים, כמו כסף, מכוניות, או אפילו תכשיטים, במקרים כאלה קשה מאוד, בעיקר בעידן התקשורת המתקדמת, להיפטר מהיצירות ולזכות בפדיון. אחת הסיבות לכך היא שאדם שמשקיע כסף רב בקניית יצירה של אמן מפורסם לא יעשה זאת ללא תעודות מתאימות ובדיקה מקיפה על מקור הציור, שבשבילה הוא יכול להשתמש במאגרים הבינלאומיים ליצירות גנובות של האינטרפול ושל ארגונים אחרים. עם כל זאת, ברור שמלבד יצר הרכושנות או טירוף שמניע את הגנבים בחלק קטן מהמקרים, כמו בכל מערכת כלכלית לא חוקית גם כאן מדובר בעיקרון הפשוט של ביקוש מול היצע ולהערכת גורמים שונים, השוק של גניבות האמנות מגלגל מיליארדי דולרים בשנה.

מציאה מחדש של יצירות שנגנבו נמשכת בדרך כלל זמן רב, אך ברוב הפעמים הדבר קורה כאשר הגנב מנסה למכור אותה. לעתים הוא מגלה שהקונה הפוטנציאלי הוא סוכן משטרה או חוקר פרטי שהתחזה.

מחיר הקרע

הגנב של הציור היחיד של קלוד מונה שהיה מוצג בפולין נקט דרך יצירתית מאוד: הוא לא ביצע שוד מזוין או מבצע עוקץ מתוחכם, הוא פשוט חתך את הציור מהמסגרת באמצעות סכין יפאני, והדביק במקומו העתק שהכין מראש על פיסת קרטון. רק כעת, כמעט עשור לאחר הגניבה, התגלה הציור מ-1882, ששמו "חוף בפורביל", בעיר אולקוש שבדרום פולין. לפני הגניבה הוערך הציור במיליון דולר, וכעת, לאחר שהושב, טרם הוערך מחירו בשנית. ואולם, אף שהמשטרה הפולנית טוענת שלא נגרם לציור נזק נראה לעין, אפשר להניח כי חיתוך של ציור בצורה רשלנית שכזאת מן הסתם מוריד מערכו האמנותי והכספי.

גם אם לא מדובר בנזק שאינו ניתן לתיקון ליצירה שנגנבה, ברוב המקרים נגרם נזק כלשהו שהוא תוצאה של טיפול לקוי של הגנבים, שאף אם הם מקצועיים ביותר, אין להם את תנאי ההובלה והשימור הדרושים שקיימים במחסנים של מוזיאונים. דוד ביגלאייזן, מנהל מעבדות השימור של מוזיאון ישראל, מעיד כי הנזקים שגנבים גורמים הם תוצאה של טיפול לקוי. גנבים נוקטים שיטות כמו חיתוך מהמסגרת, שהנזק שלו ליצירה ברור, גלגול בד התמונה למטרות הברחה או אחסון בסתר שיוצר לדברי ביגלאייזן סדקים בצבע, נפילתו בחלקים מהתמונה, קימוט הבד ולעתים אף נגרמים קרעים בבד. כאמור, גם אם הגניבה נעשית באופן מקצועי לשם סחר, עלולים להיגרם נזקים שהם תוצאה מטמפרטורה ותנאי לחות בלתי הולמים. לדברי ביגלאייזן, במקרים של גניבת עבודות נייר יש סכנה יתרה לגורל העבודה, משום רגישותו לקימוטים, מכות ואפילו סימני ציפורניים.


           פול סזאן, "Boy in the Red Vest", 1894-1895. היצירה עדיין לא נמצאה

דורון לוריא, אוצר במוזיאון תל אביב והרסטורטור הראשי של המוסד, מסביר כי ברוב המקרים אפשר לתקן את היצירה עד כדי העלמת הפגמים לגמרי, אך למחיר הרסטורציה שתובע בעל היצירה מחברת הביטוח יכול להיתוסף סכום מסוים בהתאם לירידת הערך: "במקרה כזה אתה אומר לחברת הביטוח: היתה לי תמונה של ראובן שלמה לגמרי, ועכשיו נוצר בה קרע, והרסטורטור נאלץ לשים טלאי בגודל 30 ס"מ. יכול להיות שכשאמצא קונה הוא יגיד שהתמונה שווה 100 אלף דולר, אבל כשיהפוך אותה לצד השני ויגלה את הטלאי הוא יגיד שהציור שווה לו עכשיו רק 70 אלף דולר. אם את הדברים שקרו אפשר להחביא ברסטורציה, אז לכאורה אין ירידת ערך, אף שגם במקרה כזה אפשר לטעון שהקונה יביא מומחים עם מכשירים שיכולים לזהות את הפגמים".

התחריט "Le Repas Frugal" של פיקאסו, בשווי מוערך של 300 אלף דולר, שנגנב מגלריה בפלורידה ב-2008, נמצא כאשר הגנב מרקוס פאטמון ניהל משא ומתן עם סוכן אף-בי-איי שהתחזה. הפשע הזה הוא אחד מני רבים שקשורים ליצירות של פיקאסו בעשורים האחרונים: פיקאסו הוא האמן שהכי הרבה מעבודותיו נגנבו מבין האמנים בעולם, בשל המספר העצום של העבודות שלו, החתימה הברורה שלו בכל אחת מהן וכמובן ערכן הגבוה. מבין כ-700 עבודות שלו שנגנבו, הפשע הגדול ביותר התרחש ב-1976 כאשר 118 יצירות של האמן נגנבו ממוזיאון באביניון בצרפת. אחת האחרונות שבין הגניבות של פיקאסו התבצעה מווילה פרטית בריווירה הצרפתית כאשר בעליה שהו בחופשת חג המולד בדצמבר האחרון, ומביתם נלקחו כ-30 יצירות, בהן ציור של פיקאסו, שששווין הכולל כמיליון דולר.


פבלו פיאקסו, "Le Repas Frugal", 4091. הגנב ניהל מו"מ עם סוכן אף-בי-איי שהתחזה

הגניבה הזאת התרחשה ימים ספורים בלבד לאחר פשע אחר בדרום צרפת: ציור פסטל של אדגר דגה בשווי 1.2 מיליון דולר נגנב ממוזיאון במרסיי שבצרפת. היצירה, שהיתה שם בהשאלה לתערוכה ממוזיאון אורסיי בפאריס, הוסרה מן הקיר בערב השנה החדשה.

הפשעים הללו הצטרפו לעוד פשעים גדולים יותר ופחות שהתבצעו באירופה ובאמריקה בשנים האחרונות. ב-10 בפברואר 2008 התבצע פשע האמנות הגדול בשווייץ ובו נגנבו ארבעה ציורים של מונה, ואן-גוך, דגה וסזאן, ששוויים הכולל היה יותר מ-163 מיליון דולר, ממוזיאון ביהרלה בציריך. השודדים, שלבשו מסיכות סקי, השכיבו את צוות המוזיאון לרצפה באיומי נשק ואספו ציורים שהיו קרובים לדלת בקומת הקרקע של הגלריה. הציור של מונה "Poppies Near Vetheuil" והציור של ואן גוך "Blossoming Chestnut Branches" נמצאו שמונה ימים לאחר מכן במושב האחורי של מכונית בחניון בציריך. שני הציורים האחרים, ביניהם העבודה הכי יקרה באוסף, "Boy in the Red Vest" של סזאן, עדיין לא נמצאו.

בדצמבר 2005 פסל של הנרי מור בשווי 4.8 מיליון דולר נגנב מקרן האמן בצפון אנגליה. במאי 2009 מסרה המשטרה שייתכן שהפסל הותך לחלוטין לכדי מתכת ששוויה בערך 2,500 ליש"ט - דוגמה טובה לחוסר הידע שמאפיין גנבי אמנות בחלק מהמקרים, או להבנה שקשה מאוד להיפטר מיצירה גנובה של אמן מפורסם.

יצירה שנפגעה קשות כתוצאה מגנבתה היא גרסה של "הצעקה" של אדוארד מונק, שנגנבה ממוזיאון מונק באוסלו בשוד מזוין באוגוסט 2004 יחד עם ציור נוסף של האמן, "מדונה". הציורים התגלו שנתיים לאחר מכן, כשהם מחוררים ומגורדים, ובמקומות מסוימים הצבע הוסר. בתחילה דווח שנגרם ליצירה נזק בלתי הפיך, אך לאחר שנתיים של רסטורציה יסודית, טען מנהל המוזיאון בדיווח שפורסם ב"טלגרף" כי לא רק שהציור חזר לאיתנו וערכו לא נפגם, ייתכן ששוויו אף עלה בשל ההתעניינות המוגברת בציור בעקבות הפשע המתוקשר.

אחת היצירות בעלות הערך הרב ביותר שנגנבו בשנים האחרונות היא "המדונה של הפלך" של ליאונרדו דה וינצ'י, בשווי 60-80 מיליון דולר, שנגנבה מטירת דרמלאנרינג שבסקוטלנד ב-2003. הציור נמצא ב-2007 בעזרת חוקר פרטי שהתחזה לקונה פוטנציאלי. (על גניבת "המונה ליזה" שלו, ראו למטה).

גניבת האמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה התרחשה בבוסטון במאי 1990 כשגנבים גנבו 13 יצירות בערך משותף של 500 מיליון דולר ממוזיאון איזבלה סטיוארט גרדנר. בין היצירות שנגנבו נמצא "הקונצרט" של ורמר, הציור הכי יקר שנגנב בעולם, שני ציורים של רמברנדט, ציור של מאנה וציור של דגה. פרס בגובה 5 מיליון דולר עדיין מוצע על החזרתן.


וינסנט ואן גוך, "Blossoming Chestnut Branches", 0981. התגלה במושב אחורי של מכונית בחניון (תצלומים: רויטרס)

סטפן ברייטוייסר, המלצר הצרפתי שכונה על ידי "גרדיאן" בתואר "כנראה פושע האמנות המצליח ביותר בעולם", הודה ב-2005 כי גנב 239 יצירות ומוצגים בשווי מוערך של 1.4 מיליארד דולר מ-172 מוזיאונים. בעודו משוטט באירופה ועובד כמלצר הוא גנב בממוצע יצירה אחת בכל 15 יום. ברייטוייסר נבדל מפושעים אחרים בתחום משום שככל הנראה לא עמד מאחורי פשעיו מניע של רווח אלא אהבת אמנות, שהובילה אותו להרכיב אוסף בדרך המפוקפקת הזאת. עד היום לא נמצאו כל היצירות שגנב, וחלקן הושמדו על ידי אמו שניסתה לחפות על מעשיו. ה"אוסף" שבנה לעצמו כלל בעיקר יצירות של מאסטרים מהמאות ה-16 וה-17, וביניהם ברויגל, ואטו ובושה.

השעונים חזרו לתקתק

גם גנב האמנות הישראלי המפורסם נעמן דילר, שכונה "הקיבוצניק הפורץ", כנראה לא פעל ממניעים כספיים והוא סבל מהפרעות נפשיות. אחרי מותו, התגלה ב-2006 שהוא מי שהיה אחראי לשוד השעונים הגדול מהמוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים ב-1983, שכלל פריטים בשווי שהוערך במאות מיליוני דולרים. בין הפריטים באוסף, שאותרו לאחר חקירה מפותלת שארכה כשנתיים, היה גם שעון שיועד למלכה מארי אנטואנט, ויוצר על ידי אמן השעונים לואי בראגה.

דילר לא ניסה למכור אף אחד מהחפצים שגנב, ורחל חסון, המנהלת האמנותית של המוזיאון, מספרת כי מרבית השעונים הושבו ורק למעטים מהם נגרם נזק; היא מעריכה שהנזק לערכם הוא מזערי בלבד. באותו שוד נלקחו גם ציור של אסכולת ברויגל ושל פנטין לאטור, שנשמרו בקופסה סגורה עד שנמצאו על ידי המשטרה אצל בת זוגו של דילר בדירתה בארצות הברית. לדברי חסון, התנאים הסגורים הובילו להתפתחות פטרייה בציורים, אך זו תוקנה על ידי רסטורציה וערכם לא נפגם (להוציא את עלויות הרסטורציה).

ב-1971 פרץ דילר לביתו של הצייר ראובן רובין וגנב משם 15 ציורים ורכוש רב. דוד רובין, בנו של האמן, סיפר ל"הארץ" אחרי מותו של דילר כי אביו הזדעזע קשות מהמקרה ו"אף פעם לא התאושש וחזר להיות מה שהיה קודם לפריצה".

ב-2005 נגנבו ממוזיאון בית ראובן בתל אביב שני ציורים של רובין בשווי משותף של כ-600 אלף דולר שהיו בהשאלה מבית ביאליק, ואלה טרם אותרו מחדש. לדברי כרמלה רובין, כלתו של הצייר שמנהלת את המוזיאון, בעקבות הגניבה סידורי האבטחה במוזיאון הוגברו משמעותית. לדעתה, הגנבים לא יוכלו למכור את היצירות, מכיוון ש"אף אחד לא ישים סכומים כאלה בלי מסמך או תעודה", והיא מעריכה שהיצר החזק ולא ההיגיון הוא שהוביל את הגנבים.


                       אדוורד מונק, "הצעקה", 1893. שוד מזוין (תצלום: אי-פי)

באותה שנה נגנבו ממוזיאון בית ריבק בבת ים שישה ציורים של יששכר ריבק בשווי יותר מ-200 אלף דולר. הגנבים נתפסו לאחר זמן קצר, כאשר ניסו להעביר את היצירות ממכונית למכונית. הילי גוברין, שהיתה אז מנהלת המוזיאון, אומרת: "היה ברור לגמרי שזו היתה גניבה מוזמנת עם ידיעה ברורה של אילו עבודות לקחת. לקחו את ששת הציורים הטובים ביותר שהיו במוזיאון".

נראה שמקרה הגניבה השערוריתי ביותר בישראל הוא זה שאירע בצפת: נגד ראובן שדה, סגן ראש העיר צפת, הוגש ב-2008 כתב אישום ולפיו הוא קיבל לידיו 22 יצירות יקרות ערך שנגנבו מהעירייה וגנב יצירה נוספת בהיותו עובד ציבור. לפי כתב האישום, את חלק מהיצירות, שביניהן ציורים של מאנה כץ, דלקרואה, אל גרקו, ז'ריקו, סזאן, מאנה, קורבה וטינטורטו, ניסה שדה למכור לאספנים כשבדה סיפורים אשר למקורן.

קצה החוט שהוביל לגיבוש כתב האישום, היה כאשר נועה תרשיש, מהלת מוזיאון מאנה כץ בחיפה, התבקשה לזהות את הציור "הקרקס" של מאנה כץ שהוצע למכירה, והיא פנתה למשטרה. כעת נמצאת היצירה במוזיאון בחיפה למשמרת, והיא אינה עוברת רסטורציה עד שתוצג כראיה בבית המשפט. לדברי תרשיש, היצירה הזאת ועוד שתי יצירות שהועברו בהשאלה מעיריית צפת הגיעו במצב קשה ביותר: "במוסדות עצמם אין מספיק אחריות - עיריית צפת היא דוגמה בלתי רגילה לזלזול ביצירות. מאנה כץ תרם את התמונות כדי שיתלו במוזיאון גליצנשטיין ואחרי שסגרו אותו הן הידרדרו למצב הזה".

גם לוריא, שנקרא על ידי המשטרה כדי לזהות את 23 היצירות הגנובות שנתפסו על ידי המשטרה, התרשם שהנזקים לא קרו בעקבות הגניבה אלא מוקדם יותר. ממשרד המשפטים נמסר בשם פרקליטות מחוז הצפון כי "בימים אלו אמור התיק להיקבע לשמיעת ראיות".

כל המקרים הללו הם רק חלק קטן מכלל הגניבות שבוצעו בארץ ובחו"ל. במאגר הנתונים של "Art Loss Register" רשומות יותר מ-250 אלף יצירות שדווח על גניבתן, ורק פחות מ-10,000 מהן התגלו. לפי המאגר, אחרי פיקאסו, האמנים שיצירותיהם הרבות ביותר נגנבו הם סלבאדור דאלי, ז'ואן מירו ומארק שאגאל. בנתוני המאגר, יותר ממחצית מהיצירות נגנבות ממקומות פרטיים, ורק כ-20% מהם ממוזיאונים וגלריות. גם כשעולה התחושה שעל מוסדות הציבור לעשות מאמצים גדולים יותר כדי להגן על נכסי התרבות החשובים האלה, אפשר להניח שכל עוד אמנות תעלה ביוקר ירבו הפושעים שחושקים בה, ושהשוק הזה ימשיך להעסיק את מוחם של כותבי ספרי המתח והסרטים שוברי הקופות.


הפשע לעתים משתלם
מאז גניבתה של "המונה ליזה" מהלובר ב-1911, ההילה סביבה גדלה לממדי ענק. וכך גם האבטחה
ספי הנדלר

זו היתה ללא ספק גניבת האמנות הדרמטית ביותר של המאה ה-20. "המונה ליזה", אחת מיצירות האמנות המפורסמות בעולם, יצאה לטיול שורשים באיטליה בחברתו של הגנב, צבע איטלקי.

כיום "המונה ליזה" היא יצירת האמנות השמורה ביותר בצרפת. מיליוני המבקרים העולים מדי שנה לרגל כדי לצפות בה במוזיאון הלובר בפאריס לא ממש נהנים מזיו פניה. הדיוקן הנשי שצייר ליאונרדו דה וינצ'י לפני 500 שנה כלוא מאחורי ארבע שכבות של זכוכית משוריינת. אבל לפני כמעט 99 שנים הגן על היצירה חבל לא עבה במיוחד. וכך, בשלהי אוגוסט 1911, ויצ'נזו פרוג'ה, צבע איטלקי בן 30, ניצל חור באבטחה הדלה ממילא, שלף את היצירה מהמסגרת שלה ויצא אתה תחת כנף המעיל לרחובות עיר האורות.


ליאונרדו דה וינצ'י, "מונה ליזה", 1507 (תצלום: GNU)

ביום שלאחר מכן פרצה בצרפת מהומת אלוהים, מנהל הלובר פוטר ואנשי האבטחה נענשו בחומרה. העיתונות עשתה מטעמים והדפיסה את תמונתה של הגבירה האיטלקייה שוב ושוב. "המונה ליזה" היתה כמובן מפורסמת עוד קודם לכן, וכבר במאה ה-16 התמונה מוזכרת כיצירה ייחודית שנשארה ברשות ליאונרדו עד יום מותו. לאחר מכן היא נרכשה מתלמידו על ידי מלך צרפת פרנסואה הראשון, שבחצרו מת ליאונרדו. אבל דווקא הגניבה המסעירה היתה כנראה הרגע שהגדיר את הציור החשוב כאוצר לאומי שאובדנו המיט קלון על צרפת כולה.

המשך הפרשה התנהל באופן טבעי בעיר פירנצה, העיר שבה נולדה והתגוררה ליזה די נולדו גרארדיני, שהיא לטענת מרבית המומחים הגברת ליזה. הכינוי מונה הוא בסך הכל קיצור מקובל של מדונה ("גבירתי" באיטלקית). בנובמבר 1913 קיבל סוחר עתיקות מפירנצה מכתב מסתורי בחתימת "ליאונרדו". תחת שם העט הלא מקורי במיוחד הציע הגנב להשיב את התמונה למי שסבר שהם בעליה החוקיים, השלטונות האיטלקיים. הוא רצה כמובן גם כסף, חצי מיליון לירות ל"כיסוי הוצאות". סוחר האמנות, יחד עם האוצר הראשי של מוזיאון האופיצי, פגשו את הגנב פרוג'ה במלון בעיר, והצליחו לשכנע אותו להעביר לידיהם את התמונה לבדיקה. דווקא פקיד הקבלה במלון התגלה כעירני יותר משומרי הלובר וניסה למנוע מהמשלחת לעזוב את המקום עם התמונה, שחשד שהם גונבים אותה מאחד מחדרי המלון. אבל בסופו של דבר הם הצליחו לחלץ את "המונה ליזה" מהמלון והזעיקו את המשטרה.

פרוג'ה נעצר ונשפט לשנת מאסר, אף שהתביעה דרשה עונש חמור בהרבה. הגנב, שזכה לפופולריות במולדתו, טען כי פעל ממניעים לאומיים. הממשלה האיטלקית אמנם נאלצה להסכים להשיב את התמונה לבעליה החוקיים, ממשלת צרפת. אך כדי להמתיק את רוע הגזירה הסכימו הצרפתים למסע הופעות של "המונה ליזה" בערי איטליה. המונים הגיעו לצפות בה בפירנצה, רומא ומילאנו.

בראשית ינואר 1914 שבה התמונה למשכנה הקבוע בלובר וזכתה לכבוד מלכים, כיאה לבת אובדת ששבה הביתה. במבט לאחור, ולמרות ההסתייגות המתחייבת מגניבת אמנות, נראה שההרפתקה הזאת עשתה לגברת ליזה רק טוב. מאז שהושבה לאחר כבוד למקומה, ההילה סביבה גדלה לממדי ענק. יש מן הסתם יצירות מרתקות ממנה וחשובות פי כמה וכמה, אבל מיתוס כמו זה שנקשר בשמה אין וכנראה כבר לא יהיה.





תגיות: אביטל בורג, אדגר דגה, אדואר מאנה, אדוארד מונק, הנרי מור, וינסנט ואן גוך, יששכר ריבק, לאונרדו דה וינצ'י, ליאונרדו דה וינצ'י, מאנה כץ, פאבלו פיקאסו, פול סזאן, קלוד מונה, ראובן רובין, רמברנדט

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5